הצופה הישראלי הזוכר את "ואלס עם באשיר" יזהה בתמונת הפתיחה של הסרט הסיני המרשים "כלב שחור" (Black Dog) את הדיה של הסצנה הפותחת את סרטו של ארי פולמן. שם היו אלה 26 כלבים זועמים השועטים בשדרות רוטשילד בתל אביב תוך שהם הופכים את כל הנקרה לפניהם. בסרטו של גואן הו מדובר בעשרות כלבים הרצים במדבר גובי וגורמים לתאונת אוטובוס. בשני המקרים, הכלבים המאוירים של "ואלס עם באשיר" והכלבים הממשיים בסרט הנוכחי, מדובר בתמונה סמלית: בסרטו של הו הכוונה היא לקריסה של עולם מוכר, של עבר, ופנייה אל עבר הווה כאוטי, על סף אפוקליפטי, שטיבו אינו ברור.
"כלב שחור" - טריילר
(באדיבות קולנוע חדש)
ואכן, דימויים של נטישה, גסיסה והרס, אפילו רעידת אדמה סימבולית, מאפיינים את "כלב שחור", שזכה אשתקד בפרס הסרט המצטיין במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן. גיבורו, לאנג (אדי פנג), הוא אסיר משוחרר ששב הביתה, לעיירה שבה גדל בשולי מדבר גובי, ואל בית אביו הנמצא בקרבת גן החיות המקומי. שני המקומות נטושים עתה. אביו האלכוהוליסט מאושפז במצב סופני בבית החולים, ומרבית החיות שהיו בגן כבר אינן שם, למעט טיגריס יגע. לאנג היה בעברו כוכב רוק מיתולוגי ואיש פעלולים, ושמו עדיין נישא בעיירה בהערצה. אבל הוא הרג את אחיינו של הו "הקצב", גנגסטר מקומי חובב נחשים (שיאוגואנג הו), שעדיין מחפש נקמה, ומשום כך היה בכלא.
תמונות הפתיחה של "כלב שחור" מזכירות מערבון הוליוודי קלאסי. זאב בודד משקיף מעל גבעות המדבר אל זירת התאונה, והאנלוגיה הנבנית בינו ובין לאנג, שבקושי מוציא מילה מפיו, אינה נעלמת. עם הגיעו לעיירה מתברר לו כי מתבצע ניקוי שלה מכלבים משוטטים וכאלה שאינם רשומים, וזאת כחלק מהתכונה לקראת המשחקים האולימפיים שעתידים להיפתח בקרוב (השנה היא 2008). אחד הכלבים המבוקשים הוא זה שבכותרת, כלבת רוח שחורה (המגלמת כלב) בשם שאו-שין שזכתה אשתקד בפרס הפאלם-דוג בפסטיבל קאן (היא אף אומצה על ידי השחקן פנג). כמו לאנג, גם הכלב השחור מסתתר על מנת לשרוד, ואינו יוצר קשר עם איש למעט לאנג, שבהתחלה מנסה ללכוד אותו כדי לזכות בפרס, אבל אחר כך מזהה בו שותף לגורל.
את מקום הסוס של הרוכב שבא מאי שם תופס עתה אופנוע ישן עם סירה, והסצנות שבהן לאנג מנסה לשווא לזנק מעל שקע בקרקע מזכירות לו ולנו שזמנו עבר. הוא גם פוגש נערת קרקס החולף בעיירה המכונה "עינב" (טונג ליה) שגם היא בודדה כמותו, אבל "כלב שחור" הוא לא מאותם סרטים שמבטיחים הפי-אנד רומנטי. מעל הכל מרחפת איזושהי עננה אפוקליפטית כאשר העיירה הולכת ונהרסת לטובת פרויקט פינוי-בינוי מאסיבי ולקראת הופעתו של ליקוי חמה נדיר שמעניק לסיטואציה איזשהו מימד קוסמי. בתווך משוטטים הכלבים הנרדפים על ידי חבורה מקומית של לוכדי כלבים, המקבילה ל-Posse, חוליית המרדף במערבונים, שאותה מנהיג הדוד יאו (הבמאי הסיני ג'יה ז'אנג קה).
על פניו, זהו סרט שעניינו מערכת יחסים בין גבר בודד ושתקן שפניו חתומות ובין כלב. משהו שאמור להזכיר לנו סרטים דוגמת "קול קדומים" (שגרסה שלו בכיכובו של הריסון פורד נוצרה ב-2020), או הסרט הרוסי "בים הלבן" (1977). אבל סרטו של הו נעדר את המימד הסנטימנטלי שנלווה ליצירות הנ"ל שהפך אותן ליצירות לכל המשפחה. הכלבים פה, ובכלל זה גם ההוא שבכותרת, אמנם אינם בעלי תאווה רצחנית כפי שהיו פני הדברים בסרטים כמו "האל הלבן" מ-2014 של קורנל מונדרוצ'ו (על כלבים נטושים הנוקמים בבני האדם), או "כלב לבן" (1982) של סמיואל פולר לפי ספרו של רומן גארי, שגיבורו על ארבע מאולף לתקוף למוות שחורים – אבל קשה לומר שהם ממהרים להתחבב עלינו. כמו הסרטים הנ"ל, "כלב שחור" הוא אלגוריה – במקרה הזה, על בדידות וחיפוש אחר גאולה. הוא משלב בין רגעים קומיים שבהם מעורב גיבורו חסר-ההבעה, רגעים בעלי הומור יבש שיש בהם משהו שמזכיר את סרטיו של אקי קאוריסמקי, ובין סצנות פיוטיות יפהפיות הקשורות למראות ההרס והעזובה של העיירה.
איני מכיר את עבודותיו הקודמות של הו שכוללות את האפוסים ההרואיים "השמונה מאות" ו"הקורבן" – שניהם מ-2020. סרטו הנוכחי משלב בין אינטימיות ואפוקליפטיות, בין רגש מינימליסטי ונופי המדבר האינסופיים, כך שנוצרת תחושה כאילו מדובר בסיפור בעל היבטים מיתולוגיים כמעט – וההתייחסות בעיצוב הגיבור לדמות הרוכב-ללא-שם המוכרת לנו מהמערבונים מדגישה זאת. מיהו הכלב השחור שבכותרת ומדוע הוא הופך להיות "המבוקש מספר 1" של חוליית המרדף? הסרט לא מבהיר, אבל זה מה שהופך את נוכחותו למיתית, בדיוק כמו דמותו של לאנג. מפגש זה שבין אדם וכלב, שניהם חסרי בית ומה שבמערבונים מוכר כ-Loners, בודדים, מדגיש את המעבר מחברה שורשית למודרנית, כזו שבה שניהם אינם מוצאים בה את מקומם.
"כלב שחור" אולי אינו אלגוריה חברתית או קיומית עמוקה ומורכבת במיוחד. אבל הוא עשיר בדימויים יפהפיים – לעיתים הוא אף הזכיר לי את סרטי "מקס הזועם" – ובעיקר אינו מתיימר להיות משהו שהוא מעבר לסיפור הצנוע שהוא מספר. נדירותם של הסרטים הסיניים על מסכינו בעשורים האחרונים הופכת כמעט כל סרט סיני, לפחות מבחינתי, לגילוי – של במאי, של מרחב ושל עולם חברתי ותרבותי – וסרטו של הו אינו יוצא-דופן.
