היום, כמעט עשור מאז שמהפכת MeToo נכנסה לחיינו בסערה והובילה לניקוי אורוות נחוץ (אך במידת מה לא מספק) - הגיע הזמן להודות בקול שמרבית נבואות הזעם השמרניות לא התגשמו. לא שמענו על אינספור סיפורים של נשים אופורטוניסטיות שניצלו את הלך הזמן לטובת נקמה בגברים, בתי הכלא לא מלאים באנשים חפים מפשע וגם ממש לא נהרסה הרומנטיקה.
נשים וגברים רבים הבינו שלוותר על שריקות והערות ברחוב או לוודא הסכמה לא מחרב את כל הסיכויים של המין האנושי להתחלק זוגות-זוגות ולהתרבות. למהפכה הזו היו הרבה אירועים גדולים ומכוננים, דוגמת דמויות מפתח שנאלצו לקחת צעד אל מאחורי הקלעים, אבל היא הובילה גם לשינויים קטנים ויומיומיים בדיוק כאלו. לכן מפחיד הרבה יותר היום כששתי נשים בעלות פודקאסט מצליח שמכוון בעיקר לנשים צעירות מערערות על תפיסות מוסר כל כך חשובות שסיגלנו (או לפחות התחלנו לסגל) לעצמנו.
בימים האחרונים רץ ברשתות קטע מתוך הפודקאסט "למי אכפת" (לשעבר "הכל דפוק") של השחקניות אלי סטין ועינת הולנד. במהלכו סטין מספרת על סטוץ שהיה לה לפני כמה שנים שעד היום "מרתיח לה את הדם" כשהיא חושבת עליו. "פתאום אחותי, תוך כדי האקט, הוא שואל אותי: 'טוב לך? נעים לך? כיף לך?'", היא מספרת וממשיכה: "תגידי, הוא סתום? מה זה? מה זה טוב לך? כיף לך?... נעים לך? שחרר ת'רבי! זיין אותי וסתום את הפה". בתגובה כינתה אותו הולנד הצוחקת "שאלתיאל קוואק" והוסיפה: "אחותי, כלב נובח, לא נושך".
מעטות התוכניות בישראל, בכל הפלטפורמות, שמגישות אותן שתי נשים - ובמיוחד כאלו שמכוונות לקהל צעיר כמו "למי אכפת". הצורך הזה בשוק, לצד הכריזמה של השתיים והפתיחות הבלתי מתפשרת שלהן, הובילו להצלחה מסחררת ובדיעבד לא מפתיעה. הן עובדות חזק ברשתות, צוברות קהלים בכל הארץ (ואף העלו מופע ומכרו כרטיסים) וממש מגבשות קהילה. את מה שהן עשו אי-אפשר לקחת להן, אבל גם אי-אפשר לקחת מהן את האחריות שבאה עם זה.
סטין והולנד מוזמנות להגיד מה שהן רוצות, והן עושות את זה כל הזמן כשהן מדברות על סקס, מינוסים בבנק ואפילו במריבה המתוקשרת שלהן עם בית הפודקאסטים שהן עזבו - אבל אם את רוצה להיות מובילת דעת קהל שמשפיעה על העולם אולי כדאי לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות האפשריות של המילים שלך.
חבל שהשתיים לא עשו זאת עבור המאזינות שלהן. נערות ונשים הצעירות רבות בישראל לא זוכות לחינוך מיני ראוי, לא בבית ולא בבית הספר. זה לא התפקיד שלהן להחליף את המוסדות האלו, אבל הן כן צריכות לזכור את הילדות והילדים האלו שלא לימדו אותם מהם גבולות, לא לימדו אותם מה מותר לעשות ומה אסור או איך מזהים דגלים אדומים.
אחרי אלפי שנים שבהן הסבירו לנשים שהתפקיד שלהן הוא לרצות, ושאם הן יחפשו את עצמן המחיר של זה יהיה הרס הרומנטיקה - סוף-סוף גילינו שזה לא המצב. עצוב ששתי נשים בעלות השפעה כשל סטין והולנד מנסות להחזיר את המצב אחורה. לא צריך להרחיק לכת עד לחששות מתקיפה מינית או הטרדה מינית, נשים צעירות אפילו לא יודעות שאקט מיני יכול להיטיב עם שני הצדדים. הן לא יודעות שלפעמים צריך לעבוד קשה כדי לגלות "מה טוב לך".
זה נכון עינת - כלב נובח לא נושך, אבל תם העידן שבו אנחנו צריכים להסתכל על הפרטנר שלנו כעל יצור חי שלא יכול להכיל מורכבות. לכן חשוב לומר לכל מי שלא היה מי שיגיד לה את זה - מותר לך, ואף רצוי שתשאלי את עצמך אם "טוב לך" ו"אם נעים לך", ואשרי הפרטנר או הפרטנרית ששואלים אותך את זה גם. המשמעות של השאלות הללו היא שהם מבינים שאקט מיני הוא לא סצנה סקסית מסרט - אלא אקט מורכב, מפותל ומשתנה.
