זהו, נגמרה עוד עונה של "הלוטוס הלבן". היריות נורו, הגופות נוילנו ופונו וכל השאר עלו על הסירה שתיקח אותם לטיסה הביתה והשאירו את האנשים האפורים מהביטוח לטפל בכשלי האבטחה (ממליצה גם לבדוק את מחדל "הקוקוס המקולקל", אם אתם כבר שם). קלוז'ר הוא אומנם לא שמה האמצעי של "הלוטוס הלבן" - ווייט פחות מאמין באנשים שמפיקים לקחים, משתנים ומספקים את הקתרזיס שנהוג לפנק איתו את הצופה בסופי-סדרות - אבל אני חייבת להודות שלתחושתי אנחנו נפרדים מחלק לא קטן מהדמויות מבלי למצות את קו העלילה והתהליך הנפשי שהן עברו.
"הלוטוס הלבן", עונה 3 - טריילר
(באדיבות HBO)
נתחיל במניין הגוויות: בקרב היריות שהחל לאחר שריק חטף את האקדח של ג'ים הולינג'ר, קיפחו את חייהם שני שומרי הראש של ג'ים, לא אבידה גדולה, הולינג'ר עצמו, שאכן היה אביו של ריק, אליבא דה סיטאלהההה, ומחמלי ליבנו, הזוג המוזר, ריק וצ'לסי, הכאב והתקווה. שעה קלה אחרי שצ'לסי עמדה בפתחה של תקופה נפלאה עם ריק, שהודה שהוא מתכנן להישאר איתה לנצח, התברר שהנצח קצר הרבה יותר מהצפוי. עלבון קטן לאמא של ריק החזיר אותו לפוזיציית מרוט-העצבים המוכרת, וגם ההודית החכמה אמריטה לא השכילה להבין שמדובר במצב שמצריך התייחסות מיידית.
צ'לסי הטראגית היתה דמות נפלאה, אפילו נפלאה מדי, בעולם של דמויות פגומות שמגיעות לגן עדן רק כדי להביט בחטאים שלהן מקרוב. כל חטאה של צ'לסי היה שהיא האמינה שהיא תצליח לרפא את ריק האומלל. אין לנו בעצם מושג למה, מה הרקע שלה שגרם לה להידחף למשימה הבלתי-אפשרית הזאת או בכלל, מי היא. כל מה שאנחנו יודעים עליה הוא בהקשר של ריק, וגם המוות העגום שלה הוא תוצאה של חוסר היכולת שלו להרפות מהולינג'ר. היא הוקרבה על מזבח האובססיביות שלו. "מה שיהיה יהיה", היא קבעה בשיחה שלהם ליד השולחן ואכן, מה שהיה היה.
המוות של צ'לסי וריק (שהגופות שלהם יצרו במים את היין והיאנג) הוא אכן ממשפחת הטרגדיה, ואין לו כמעט כלום עם המוות המתריס של ארמנדו מהעונה הראשונה או המוות המגוחך של טניה מהשנייה. הוא לא ציני משום בחינה. הוא צפוי (טוב, מי הטמבל שיוצא לחופשה בזמן שמרקיורי נסוג?) ולצערי גם די פספס את כל רעיון הקשר בין הולינג'ר וריק והמשמעות שלו עבור ריק עצמו. חבל על דאבדין ולא נשכחין.
עוד מסמוס של קו עלילה חשוב היה זה של משפחת ראטליף. במשך שמונה פרקים קיבלנו את טימי המיוסר והרדוף, שמנסה להימלט ממה שמצפה לו ולמשפחה שלו כשיחזרו לצפון קרוליינה. האקדח שהוא הצליח לשים עליו יד נעלם. הלורזפאם נגמר. הוא מקבל שוב ושוב רמזים מהמשפחה שלו - ויקטוריה, סקסון ובסוף אפילו פייפר הנעלה, ש-24 שעות על מזרון עם כתמים ואוכל לא אורגני הספיקו לה כדי להבין שהיא בעצם מפונקת חסרת תקנה - שהם לא מסוגלים להתקיים בעולם שבו הוא לא מספק להם את תנאי המחיה הטובים ביותר. הוא עושה מעשה - טוחן את הפרי האסור ומכין ממנו מרגריטות שמיועדות לכולם חוץ מללוקי, שאמר שהוא דווקא יצליח לשרוד גם אם יהיה עני.
קו העלילה הזה, שגם הוא היה מלא ברשלנויות קטנות (מי, לכל הרוחות, מכין שייק בלי לשטוף את הבלנדר, לוקי?), מתפתח לעבר השיא שלו - לוקי, בחוסר מודעות, שותה את הרעל וזוכה בחוויה חוץ גופית שמזכירה מאוד את קווין מהעונה הראשונה, הבן הצעיר למשפחת מוסבאכר, שברח משדה התעופה כדי להישאר בהוואי ולצלול עם צבי ים. לוקי הוא היחיד מבין משפחת ראטליף שמצליח לראות את אלוהים, וטימי, שחושב - כמו הצופים - שהבן הצעיר שלו כבר בר מינן, בסצנה קורעת לב, מקבל פרופורציות וסדר עדיפויות חדשים מהניילון לגבי החיים שהוא חי וחשיבות המשפחה שלו.
המהלך מובן, אבל הסצנה שסגרה את הקו הזה - טימי מספר בעמימות למשפחה שלו שהם עומדים להתמודד עם משהו לא קל - לא באמת מספקת לנו את הפורקן. אנחנו לא זוכים לצפות בהם מבינים שאבא שלהם הוא פושע, שהם עומדים בפני התדרדרות איומה, אנחנו אפילו לא זוכים לראות את ויקטוריה מגלה מי אחראי להיעלמות הלורזפאם שלה. לא קיבלנו תובנה מנומקת יותר לגבי סצנת האוננות המשפחתית של לוקי וסקסון, למעט עימות קצרצר בין השניים שבו לוקי נתן לנו בריף מהיר שהבהיר שהוא "הטיפוס המרצה שחי במשפחה של נרקיסיסטים".
במבט לאחור, ויקטוריה והתובנות שלה והשינוי שעבר סקסון, הדמות היחידה במשפחה שבאמת עשתה הקפה שלמה וקיבלה הזדמנות להציץ על עצמה, היו ההצדקה לקיומם של הראטליפים בעונה. היי שלום ויקטוריה, אנחנו, פשוטי העם, מודים לך על שחיית את חיי המותרות והגשמת את חלומנו. ניפגש בבית התמחוי הקרוב. וסקסון, האיש היחיד בעולם שמרגיש צורך להסתיר את העובדה שהוא קורא ספר רוחני ("התחילו במקום שבו אתם נמצאים" של פמה צ'ודרון, אם אתם מתעניינים), הבאת גאווה לאומת הדושים. חזק ואמץ.
לורי, ג'קלין וקייט מקבלות גם הן סוג של קלוז'ר תבוני, כשלורי מודה, בנאום יפה, שהיא הייתה עצובה במהלך השבוע הזה אבל מבינה שהמשמעות של החברות שלהן טמונה בזמן שהן עברו יחד. גם זה היה קצת אינסטנט אבל בכל זאת מרגש. מי כן זכו לסוף לוטוסי טיפוסי? גייטוק ובלינדה, שזכו בחיים שחלמו עליהם אבל רק אחרי משא ומתן קצר עם השטן וקביעת המחיר לנשמתם. בלינדה הפכה הלכה למעשה לטניה, שזנחה אותה בסוף העונה הראשונה כמו שהיא זנחה בקלילות מבעיתה את פורנצ'אי והתפלשה בחמשת מליוני הדולרים החדשים שלה.
גייטוק, שאחרי שמוק עשתה הכול חוץ מלהניח את האקדח ביד שלו וללחוץ במקומו על ההדק, ירה בריק וזכה במשרת הנהג/שומר הראש של סיטאללההה, וכנראה גם בבחורה, אבל הפסיד בתחרות הבודהיסט הכי טוב בצ'יינה. עכשיו הם מצטרפים אל המעגלים האהובים על ווייט, האנשים עם הכסף, והם עומדים לגלות את העיקרון שעומד בבסיס הסדרה: אתם לוקחים את עצמכם לכל מקום. גם, ואולי בעיקר, למקומות המרופדים והמפנקים. העונה הרביעית, רמז ווייט באחד הראיונות, תתרחק כנראה ממקורות מים ותתקיים איפה שהוא באורבניקה אירופאית (ווייט שונא קור אז אל תצפו לאתר סקי), ועד אז, סוואדיקה לכולנו.
