היו שנים שבהן יכולת לדעת שהאביב בפתח גם בלי להביט בלוח השנה, כיוון שהיו די סימנים בחוץ. הטמפרטורות עלו ונהיה קצת יותר נעים בבקרים, העצים החלו לפרוח בשלל צבעים וריחות, והעובדים בחנויות המוזיקה פינו מקום בחלונות הראווה שלהם לאלבום החדש של שלמה ארצי. שני הראשונים התקיימו כסדרם גם לאורך השנים האחרונות, השלישי קצת פחות.
תשע שנים חלפו מאז יצא אלבומו הקודם "קצפת", ועד לטרי-טרי שלו – "אותיות נחמה". במושגים של ארצי, הפסקה שכזו דומה לנצח. למרות שיצאו כמה סינגלים בין לבין, לא ברור מדוע ארצי לקח פסק זמן ארוך שכזה, אך כשמאזינים לאלבומו החדש והיפה, מבינים שהוא נוצר בראש ובראשונה עבורו. הנחמה שהוא מבקש להביא - היא כבר עבורנו.
ישראל עברה לא מעט בתשע השנים שבהן ארצי לא הוציא אלבום חדש - היו פה קורונה, הפגנות סוערות ומלחמה שסופה אינו באופק ועכשיו גם מתחדשת. בפרפרזה על שורה יפה משיר שארצי כתב ושר פעם, אפשר לטעון שזו כבר לא אותה המדינה, אך כשמאזינים ל"אותיות נחמה", מתבהרת בהדרגה ההבנה שאתה בעצם חוזר לחדר המוכר ההוא. נדמה שגם בפעולה שכזו יש כעת צורך.
"אותיות נחמה" בנוי לפי המתכונת שמאפיינת את אלבומיו של ארצי מעשרים השנים האחרונות. יש כאן דואטים עם שמות מוכרים (למשל "משמעות לחלומותיי" עם הטאץ' המוכר של אהוד בנאי ו"תני לי יד בעולם" עם דורון טלמון עם הנגיעות הערביות-אלקטרוניות), הפקה שמתחלקת בין מספר מוזיקאים וגם ההיקף בדמות 15 שירים דומה. אך כשמעמיקים בשירים המרכיבים את "אותיות נחמה" מגלים שלמרות קווי הדמיון לעבר, יש כאן גם מעין חידוש מסוים – בעיקר באריזה המשכנעת ובנגיעות הקטנות המפוזרות בעדינות לאורך האלבום.
זמרים ותיקים לא חייבים להמציא את עצמם מחדש. הם והקהל שלהם יודעים מה מחזיק בחיים את הקשר ארוך השנים, ומה עלול לסיים אותו. במובן הזה ארצי מעט חריג, שכן הוא בכל זאת הצליח לבסס לא מעט משיריו המאוחרים בקטלוג הליבה שלו. זו אינה תכונה טריוויאלית, אך אפשר להבין מדוע אצל ארצי זה עובד טוב יותר מאשר אצל קולגות שלו בני גילו, וגם פחות. השינויים אצל ארצי מוגשים בעדינות ובאף בזהירות מסוימת, כמו למשל ב"פעם טעים פעם מר" עם הגיטרות היפות והשמחות המבוצע ביחד עם הנכד מיכאל קליין – החולייה החדשה במפעל המוזיקה המשפחתי.
גם ב"שקט עכשיו בחדר" שהפיק דודו טסה, יש עושר הרמוני לא רהבתני שבו כלי קשת המלטפים והמלודיים כמו מציבים תמונת ראי לשורות כ"ג'ורדי מן תן לי שיר! תעשה אותי רעב עכשיו! שמתי לב שצריך קצת לסלסל מצב", בוודאי כשחושבים על מה – ובעיקר על האיך - שאותו הג'ורדי ואותן "בילי איילישים" שרים עליהם. במקרים אחרים, דוגמת "ליד הים" שבו יש שילוב בין תכנותים אלקטרוניים לרביעיית המיתרים החיבור פחות חלק.
לא מעט שירים חדשים של ארצי – וב"חדשים" הכוונה לאלו שנוצרו לאחר תקופתו הקלאסית הנפרשת בין "גבר הולך לאיבוד" משלהי הסבנטיז ל"ירח" של ראשית הניינטיז – מזכירים פה ושם שיר ישן שלו. גם ב"אותיות נחמה" יש כמה כאלו. ב"היה לי אותך", הפסנתר הפותח לוקח לכמה בלדות ארציות מעשורים קודמים, וכשהוא שר "תחת שמי סתיו" – לפחות שתי משלושת המילים האלו זורקות ל"תחת שמי ים התיכון", כמו גם "הרוח המזרחית" המופיעה בהמשך. גם את הפרק הדיבורי הקצר בשיר, אפשר לאתר בשירים קודמים של ארצי. אך השילוב בין הלחן היפה, ההגשה הפשוטה וההפקה של עומרי אגמון הופכים את "היה לי אותך" לרגע שיכול להשתלב באופן טבעי גם בסטים שארצי מרכיב על הבמה.
ב"פעם פם פם", ליין הפסנתר והגיטרה האקוסטית מחזירים ל"שינויי מזג האוויר" הישן והעדיין נהדר. כשארצי שר שם בין היתר "בחדר קטן, עם שיריו של נתן, בעיר לא שלי בכלל / פתחתי חלון, עישנתי "ז'יטן" כמו במשל הקיום הדל", הוא מחזיר אותך לאזורי המחייה של "תרקוד", אך בהמשך כשהמוזיקה נפתחת והלהקה מצטרפת נפרש כאן יופי – גם הודות לצ'לו של מאיה בלזיצמן – בעל פוטנציאל לביצוע בימתי נאה בהמשך. ארצי הוא גם מלחין נהדר, שלא תמיד זוכה לקרדיט מספק על הפן הזה ביצירתו. גם ב"אותיות נחמה" יש כמה רגעים כאלו, ובהם "עזור לי" בהפקה של אגמון.
כמי שמחזיק בכמה מניות יסוד בפסקול הישראלי, ארצי מעדיף לטפל באירועים שטלטלו את המדינה באופן לא מתריס. ב"לטרוף את החיים" הוא נזכר במחאה החברתית עם שורה כ"כמו כולם רצינו קצת זכויות, שוויון, מקום, אולי דירה בעיר... ". אך ברקע הגיטרות והבוזוקי של אגמון (שהפיק את השיר), ארצי בוחר שלא להרים את מפלס הכעס אלא לפנות מקום לאינטימיות זוגית ושר "כשהיה לך יומולדת, התמלאנו רגש, ונבואות קטנות על מה יהיה מחר בעצם".
לקראת סוף האלבום מגיע עוד שיר שהוא סימן קריאה למציאות שבחוץ, אך גם הוא מוגש ברוך ובעצב. "השיר החסר" הוא שיר שכול חי שבו ארצי שר-מדבר על כמה מהרבים שהלכו מאיתנו מפרוץ המלחמה - "עתלית בכתה עליך גיא, כשבאתי לנחם / כל הערבות הבוכיות אוהד, גם הן בכו להן / כל אליכין על עמרי / כל הגלים על גל, האב הקובר את בנו". הערבות הבוכיות מ"האיש ההוא" הישן מתחברות לאלו שבוכות עכשיו, והאב שנאלץ לקבור את בנו מזכיר את השירים שנתן יונתן המנוח כתב לזכר בנו שנפל וארצי הצעיר ביצע לאחר מלחמת יום הכיפורים. שרשרת הכאב שארצי מתאר כאן ושסופה אינו נראה באופק, מוכיחה שדבר כמעט לא משתנה. לא גורל המדינה וכנראה שגם לא המוזיקה שלה. לארצי אמנם אין פתרונות, וגם אם בקשתו לקורטוב של שפיות פנימית באותו חדר מגן מוכר היא לא הרבה, אך בימים האלו היא בעצם די המון.
