אם אתם ממש בעניין של מערבונים והיסטוריה אמריקאית ואתם חשים שסאת האלימות שלכם עדיין לא גדשה בשנתיים האחרונות, אם אתם מרגישים שאופטימיות היא מותרות והמציאות שלכם היא האסקפיזם האמיתי אליה אתם נמלטים מהטלוויזיה, אתם כנראה קהל היעד של "אדמה סוררת". לכל השאר הייתי ממליצה לחשוב פעמיים לפני שמתחייבים לששת הפרקים הארוכים של הסדרה יוצאת הדופן, התובענית והבלתי-מתגמלת עד כאב שעלתה בשבוע שעבר בנטפליקס. אולי עד כאב הוא ביטוי קצת פחות הולם במקרה של "אדמה סוררת" (American Primeval), שלא תעצור גם כשממש תכאבו, עד שהיא תוודא שהחושים שלכם קהו לחלוטין ואתם לא מעזים להיקשר לאף דמות.
"אדמה סוררת" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
חשבתם ש"משחקי הכס" חיסלה דמויות להנאתה באופן בלתי צפוי? ברוכים הבאים למלחמת יוטה באמצע המאה ה-19, לעומתה "משחקי הכס" היא טיול בפארק, אלא אם כן זה פארק שבו דמויות נורות, חוטפות מכות רצח, נדקרות, נתלות, רוצחות ילדים, מקורקפות (אבל היי, שמו לו כובע קטן אז הוא ממשיך לחיות), תוקפות מינית. אין מספיק דיסקליימרים בעולם כדי לכסות את כמות האלימות האינטנסיבית והאכזרית ש"אדמה סוררת" מביאה איתה. רצף של פעולות אלימות בניחוח סנאף שנועד לזעזע או לשוות לה מראית עין של איכות. ומצטערת, הטיעון שגורס ש"זו באמת הייתה תקופה אלימה" מעולם לא היה מובן לי. אז מה אם זאת הייתה תקופה כזאת? ממתי דרמה טלוויזיונית מחושקת לשיקוף ריאליסטי יותר מלסיפור שלה? מה עם הדמויות? מה עם העלילה? מה עם כל מה שמושך צופים שמעוניינים בקצת יותר מהבנה ש"כן, זה באמת היה נורא אלים" לבזבז שש שעות מזמנם על סדרת טלוויזיה?
סיפור המסגרת של "אדמה סוררת" הוא הקונפליקטים בין קבוצות אינטרס שונות - המיליציה המורמונית, המתיישבים, צבא ארצות הברית והילידים האינדיאנים, בסוף שנות החמישים של המאה ה-19. הוא מבוטא באמצעות הסיפור האישי של שרה ראוול (בטי גילפין, GLOW), אשה נחושה ועקשנית מפילדלפיה שיוצאת למסע עם הבן שלה, דווין (פרסטון מוטה), מסע שלימים מתברר כמסע הימלטות. בתחילת דרכה היא מחפשת מדריך שידע להעביר אותה בדרך החתחתים הפרועה ונטולת החוק עד לקרוק ספרינג, שם היא תחפש את בעלה. דרך שעוברת בין גדודי גברים פרועים עם יד קלה על ההדק.
2 צפייה בגלריה
מה עם כל מה שמושך צופים שמעוניינים בקצת יותר מהבנה ש"כן, זה באמת היה נורא אלים"? מתוך "אדמה סוררת"
(צילום: באדיבות נטלפיקס)
מי שבסופו של דבר לוקח על עצמו את המשימה להגן על השניים בדרך הוא אייזק ריד (טיילור קיטש), נמנע קלאסי, מסוגר וכריזמטי, ש- איך לא - מתמודד עם טרגדיה אישית משלו. הוא גדל על ברכי שבט השושון האינדיאני והוא יודע לשרוד, אבל פחות טוב בדיבורים. דמויות נוספות שישרתו את הסיפור, שמבוסס עקרונית על אירועים אמיתיים, הוא ג'ים ברידג'ר (שיי וויגהאם), המייסד של "מבצר ברידג'ר", תחנת מעבר וסחר ביוטה, ובריגהאם יאנג (קים קואוטס), מושל יוטה הפנאטי וחסר הלב של המורמונים, שייסד את כנסיית "קדושי אחרית הימים", שניהם מבוססים על דמויות אמיתיות. אחד האירועים המכוננים בסדרה הוא טבח 'מאונטיין מדוז', שאירע באמת, ובמהלכו נהרגו כ-150 מתיישבים לבנים, כולל מורמונים, בהתקפה שככל הנראה בוצעה בהוראתו של בריגהם יאנג.
אין מה לומר, "אדמה סוררת", שביים פטר ברג ("אורות ליל שישי"), נראית יפהפיה. איכות ההפקה גבוהה להפליא, השחקנים טובים ומנוסים, והיא מנופפת בדגל הריאליזם שדורס את הראייה הרומנטית שדרך העדשה שלה התרגלנו לצרוך מערבונים וסרטי ז'אנר תקופתיים. אבל הבעיה היא שריאליזם הוא לא ערך שעומד בפני עצמו. והמון אקשן לא מפצה על חצי סיפור.
2 צפייה בגלריה
אם מזיזים הצידה את איכות ההפקה, הסדרה מרגישה כמו ליטרת המסך שנטפליקס משלמת כדי לסמן וי על "טלוויזיה איכותית". מתוך "אדמה סוררת"
(צילום: באדיבות נטלפיקס)
אם מזיזים הצידה את איכות ההפקה, "אדמה סוררת" מרגישה יותר ליטרת המסך שנטפליקס משלמת כדי לסמן וי על "טלוויזיה איכותית", שהיא יודעת שתקסום לצופים שמעריכים שחזור מדויק או אלימות גרפית יותר מאשר סיפור, ומוכנים למחול על התנהגות בלתי-סבירה של דמויות או קווי עלילה בלתי-אפויים. אם אתם נמנים עליהם, ואתם יודעים שאתם כאלה, "אדמה סוררת" תהפנט אתכם למסך. אחרת, קחו בחשבון שגם כיסים עמוקים עלולים לממן יצירה שטחית.
