כמובן שהיה גשם. ובוץ שרק מחכה לאומלל שיחליק עליו. וכוסות פלסטיק מלאות בבירה שעפו מצד לצד והתערבבו עם הטיפות שירדו מהשמיים. וגברים שמשתינים את כל מה ששתו - והם שתו - על הגדרות בדרך החוצה. וטיפוסים שלא ראו רופא שיניים מאז היסודי. בכל זאת, מדובר בהופעה של אואזיס במנצ׳סטר: בלי כל זה, מה בכלל הטעם.
אואזיס מבצעים את Wonderwall בהופעה במנצ׳סטר
(צילום: עינב שיף)
זה לא שקבלת הפנים שתחכה לאואזיס בכל מקום אחר אליו תגיע הלהקה בחודשים הקרובים בבריטניה ומחוצה לה תסבול מקרירות. אבל בעיר שבה האחים גלאגר חלמו שהם כוכבי רוקנ'רול ללילה אחד עד שהפכו לכאלה בלי הגבלת זמן, זה מרגיש אחרת: הצעירים והצעירות שהגיעו בהמוניהם לפארק היטון נראים כאילו הם שתו פיינטים עם ליאם ונואל למרות שהם נולדו כשהלהקה כבר הייתה "מוכרת למיליונים", כשם אלבום ההופעה שהוציאה לפני 25 שנה. השירה בציבור הייתה סמיכה והדוקה כמו המבטא המקומי. ולאף אחד, אבל לאף אחד, לא אכפת שהגשם פשוט לא מפסיק לרדת.
ובהינתן שאואזיס תמיד היו קראוד-פליזרים, שלא לומר נרקומנים של נהמת אצטדיונים סוחפת, הם סוחטים את דוושת הסנטימנטליות מהרגע הראשון: פותחים עם Hello והקריאה it’s good to be back ואז Acquiesce, שיר חריג ברזומה של הלהקה שבו ליאם שר את הבתים ונואל שר את הפזמון, שכמו מסכם את הניצוץ שהיה חסר לשניהם כדי להניח את הרובים אחרי 16 שנה ולתת לעולם עייף ורצוץ סיבה לחייך: "כי אנחנו צריכים זה את זה/ ואנחנו מאמינים זה בזה/ ואני יודע שאנחנו עומדים לחשוף/ את מה שנרדם בנשמה שלנו".
בתהליך הזה, חלוקת העבודה בין השניים לא השתנתה: ליאם הוא לא רק הקול של אואזיס אלא הכריזמה והבידור ומעיל הפארקה הנצחי. הבן אדם לא יזוז סנטימטר על הבמה גם אם יצמידו לו אקדח למוח ("או מה שנשאר ממנו", כפי שהעיד) אבל מי צריך את זה אם הוא שורף את המיקרופון עם Live Forever ו-Slide Away כאילו שהוא עדיין בן 20. ואילו נואל הוא המבוגר האחראי, שנראה בהתחלה כאילו הרגע התעורר משנת צהריים נעימה של יום ראשון ואז מצחו הלך והתקמט כאילו הוא מחשב כמה כסף ייכנס לחשבון עבור כל סולו. אבל כמו שהגיטרה שלו נשמעה למשל ב-Supersonic ו-Some Might Say - בשרנית כמו לובסטר וחיונית כמו לימונדה - היה שווה לשלם לו כל פאונד.
אואזיס מבצעים את Don't Look Back in Anger בהופעה במנצ׳סטר
(צילום: עינב שיף)
אולם האיחוד של אואזיס הוא גם ההשלמה הבלתי-נמנעת של שני אנשים מבוגרים ועשירים עם גורלם האמנותי: להיות תלויים זה בזה למרות הטינה והמרירות או לרדוף לנצח אחרי הזנב הקצוץ של עצמם. ליאם הוציא אלבומים טובים, אבל בלי הכישרון הפנומנלי של נואל הוא תמיד נשמע ליד ובערך. ונואל הוא כאמור מלחין וכותב שירים בחסד, שהנטייה לעתים לזלזל בו היא התנשאות מהזן המטומטם, אבל בלי הקול והקוליות של ליאם הוא נדון להתרסק שוב ושוב לתוך תקרת הזכוכית של הפופ. ובעיקר, שניהם הגיעו לאן שהגיעו גם משום שהיו בזמן הנכון (הניינטיז, נפילת הקומוניזם, פנטזיות על "קץ ההיסטוריה") ובמקום הנכון (בריטניה המתחדשת והאופטימית). הברק הזה לא מכה פעמיים.
לפחות למראית עין, נדמה שהתובנה הזאת חלחלה עמוק והולידה שלום צונן שמאפשר את קיומה של הופעה לוהטת: הגלאגרים לא מדברים זה על זה במהלך המופע, ממעטים בתקשורת על הבמה (ליאם כלל לא נמצא עליה כשנואל מבצע את השירים שלו, כולל Don’t Look Back in Anger) ומסתפקים בחיבוק חטוף וצ'אפחה בסוף, רגע אחרי ש- Champagne Supernova מזכיר כמה היה נחמד לחלום באמצע שנות ה-90 על עולם חדש ואמיץ.
אואזיס מבצעים את Live Forever בהופעה במנצ׳סטר
(צילום: עינב שיף)
אבל אלה הרגעים הקטנים - למשל קולות הרקע החמודים של נואל בזמן שאחיו מורח בעונג את הפזמון הנצחי של Wonderwall, או בדיחה של ליאם על זוג הבוגדים שנתפס בהופעה של קולדפליי ונואל צוחק - שנותנים להופעה את הארומה המשפחתית ואת ההרגשה, שאולי לא רק הכסף ויצר הרלוונטיות משכו את השניים לצאת להרפתקה הזאת. אולי, כמו בשיר שכבר הוזכר לעיל, האחים גלאגר באמת צריכים זה את זה ומאמינים זה בזה, למרות כל מה שעבר עליהם. ואם להם זה קרה, אולי לכל מיני משפחות יש עוד תקווה.
