הוא רק בן 27, אבל מאחורי הקולנוען האמריקני קופר רייף יש כבר שני סרטים ארוכים. הראשון שבהם, "שיטהאוס", זכה בפרס הגדול של פסטיבל הקולנוע SXSW בשנת 2020. השני, Cha Cha Real Smooth, הוקרן בפסטיבל סאנדנס, נרכש על ידי אפל TV פלוס בסכום מרשים של 15 מיליון דולר, ואף זכה להצלחה בקרב קהל הצופים הישראלים בגלל הנגיעות היהודיות שבו, וזה למרות השם העברי שניתן לו: "צ'ה צ'ה ממש חלק" בתרגום חופשי מדי. את הסרטים המצליחים הללו רייף כתב, ביים, הפיק וגם שיחק בתפקיד הראשי. בינתיים הספיק לייסד חברת הפקות משלו בשם Small Ideas, תחתיה יצר את סדרת הטלוויזיה הראשונה שלו "האל והארפר" אשר הושקה בסאנדנס, ובה הוא מככב שוב לצד לילי ריינהארט, מארק רופאלו ובטי גילפין.
"אני לחוץ כל הזמן, ועכשיו אחרי שהסדרה הייתה בתוכי לאורך תקופה ארוכה כל כך, היא יוצאת לעולם, מה שמאפשר לי להרגיש לראשונה שאני יכול לקחת צעד אחורה ולראות מה אני רוצה לעשות מכאן ואילך", אומר רייף בריאיון בלעדי ל-ynet, "לא הייתה לי שגרה או לוח זמנים מסודרים מאז התיכון. ואם להיות כן, אני נרגש להסתגל למציאות הזאת, ולהחליט מה אני רוצה לעשות". וכילד פלא של ממש, היוצר שנכלל בכל רשימות הכשרונות הצעירים של הוליווד, יודע שההחלטה מה הוא רוצה לעשות נתונה בידיו. הוא נמצא בתהליכי הפקה ראשוניים לדרמת הפשע The Thrashers בבימויו על המאפיונר ג'ימי גלנטה, ומפתח סדרה בשם Exciting Times עבור אמזון בכיכובה של פיבי דינבור. אבל בשלב הזה, כש"האל והארפר" יוצאת החוצה לעולם, כל תשומת הלב שלו מוקדשת לכאן ועכשיו, בניסיון למצוא בית עבורה. לא משימה פשוטה כשמדובר בהפקת טלוויזיה עצמאית צנועה.
"האל והארפר" היא סדרה דלת-תקציב שהכוח שלה טמון בכישרון והמקוריות של היוצר שלה, ובעיקר הלב הגדול והרגיש שלו. העלילה מלווה לאורך עשרה פרקים קצרים את האחים לבית משפחת וויליאם: הארפר הבכורה (ריינהארט) ואחיה הצעיר האל (רייף). כילדים הם ספגו מהלומה מטלטלת כשאמם הלכה לעולמה בנסיבות טרגיות. הסדרה שוזרת את ההווה שלהם כבוגרים עם זכרונות הילדות והטראומות בניסיון לגבש דיוקן רגיש ומורכב של צעירים בשנות ה-20 בחייהם שמתקשים לתחזק את מערכות היחסים הזוגיות שלהם וגם את הקשר הקרוב, קרוב מדי, שהם חולקים. רופאלו מגלם את אביהם שנאלץ לגדל אותם בכוחות עצמו בעודו מתמודד עם האובדן של אשתו. ולא בהכרח עשה עבודה טובה כהורה בעבר, מה שמעורר בו חרדה קיומית כשפתאום באמצע החיים, בת זוגו (גילפין) נכנסת להיריון.
4 צפייה בגלריה
הכוח שלה טמון במקוריות ובכישרון. מתוך "האל והארפר"
(צילום: Courtesy of Sundance Institute)
נסיבות החיים של הארפר, האל ואביהם מוצגות על ידי רייף כפקעת של אתגרים שהשלושה עומדים מולם בחייהם כבוגרים. האב הלא מתפקד שמוצא עצמו בין אובדן לחיים חדשים שהוא עתיד להביא לעולם. האל, סטודנט מבולבל ושטותניק שלא מצליח ליצור מערכות יחסים עם הנשים סביבו ומפתח תלות באחותו בכל רגע משבר. זו משענת קנה רצוץ מכיוון שהארפר, שהייתה העוגן של המשפחה מאז מות האם, חווה את הזוגיות ארוכת השנים שלה עם בת זוגה מתפוררת, ומכירה בצורך לקחת מרחק מהקרובים אליה ביותר. "זו סדרה על משפחה בת שלוש נפשות. כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם קשיים בחיי האהבה שלו, אבל אנחנו רואים מה קרה להם בעבר שפגע במערכות היחסים שלהם עם בנות הזוג, אבל גם בינם לבין עצמם. הסדרה בודקת איך השלושה הפכו לתלותיים אחד בשני כמשפחה", אומר היוצר.
הסיפור המשפחתי אולי אינו מציע מתח, מסתורין וזוועות כנהוג בטלוויזיה העכשווית, אבל בזכות הגישה המיוחדת של רייף, רוויית האינטימיות והשובבה שלו, היא מצליחה להיות מקורית ומרגשת. וגם מאוד מצחיקה. "ניסיתי לעשות מה שאני עושה בכל מה שאני מנסה ליצור. זו אותה גישה. כתבתי את הסדרה הזאת במשך שש שנים והכול נבע מגרעין של רעיון על ילדים שהתבגרו מהר מדי, ומשם צצו שאלות רבות על איפה הם נמצאים בהווה", אומר רייף, "התחלתי להבין שהסיפור הזה הוא בעצם עליי ועל משפחתי, כך שהסדרה הזאת הייתה תמיד בתוכי. זאת הסיבה שהיא יצאה ממני בקלות. כתבתי תסריט של 300 עמודים במהירות הבזק. זה באמת היה תהליך קל כי ידעתי מה שאני רוצה לספר לצופים על המשפחה הזאת. תמיד אהבתי טלוויזיה כי זה מדיום שמאפשר לך לשבת עם הדמויות ולחקור אותן ואת העבר של המשפחה שלהן. זה הרגיש לי פשוט".
זה אתגר אחר לשמר את תשומת הלב של הצופים בסדרת טלוויזיה, בלי עלילת מתח.
"האתגר העיקרי שהיה לי הוא עד כמה אני רוצה לחשוף הטראומה שארעה בעברם כדי לתחזק את הסיפור הטלוויזיוני כנהוג עם קליפהנגרים. זה היה טריקי, כי עבורי זו סדרה על משפחה ולא על המסתורין סביב מקרה שקרה בעברה. היינו צריכים להטמיע רמזים מעודנים. אחרי שהקרנתי את הפיילוט בפני כמה אנשים, היו כאלה שנשאבו להיבט של המתח והמסתורין, אבל זה מעולם לא הסיפור. הסדרה עוסקת בתגובות הרגשיות לאירוע הטראומתי והחזיונות סביבו, כולל אלו שאנחנו מראים, מעוררים את מעשה הנטישה או תחושת הנטישה שהוא עורר. האירוע עצמו לא מוצג, אלא רק נרמז בדרך שנראתה לי נכונה. החזיונות הללו הם מה שהדמויות נושאות איתן. אין לי עניין בלשלב עלילת רצח או משהו כזה כי אני כבר מטפל בכל כך הרבה מורכבויות, והאתגר היה איך להנגיש את המורכבויות הללו לקהל, כי בסופו של דבר אני פונה לקהל ומנסה להתחבר אליו".
אחד המהלכים היצירתיים המפתיעים שרייף משלב בסדרה שלו הוא שחזור רגעים שונים מהעבר של האל והארפר בהשתתפות ריינהארט ורייף, כשהם מגלמים את הדמויות שלהם כילדים בבית הספר היסודי בסיטואציות שונות בחברת זאטוטים. למרות הנוכחות הגופנית שלהם כבוגרים לצד הילדים סביבם, רייף וריינהארט מסגלים לעצמם מחוות ילדותיות בסצנות הללו, שנתפסות כסוריאליסטיות ומשעשעות מצד אחד, ותרפויטיות מצד שני. "הייתי אובססיבי עם הפרמיס של היכולת לחזור ולשחזר את עצמך כילד. זה מדגיש שהם התבגרו מהר מדי. הם שוהים בחיק הילדים הקטנים הללו וזה כמו טיפול תרפויטי של EMDR כשאתה יכול לחיות בעבר וליצור אותו מחדש, ולדון בשאלה האם הדברים הללו קרו באמת במציאות - משהו שאני משתעשע בו והופך לאמוציונלי ומורכב עבורי", הוא מסביר.
היצירה הקולנועית מאפשרת גם לך לחוות מחדש את הילדות שלך ולשמר אותה על המסך.
"הרהרתי בכך המון בעיצוב של הארפר שרוצה להיות ילדה שוב, וזה משהו שהוא חלק מהחיים שלי. הדברים שעברתי בעצמי לא הותירו לי אפשרות לחוות מה זה אומר להיות ילד. אני חושב שהאל והארפר גם לא זכו לחוות את זה כך שהם חוזרים בחזרה בזמן ומפצים על המציאות שלהם ששללה מהם להיות ילדים. אני חושב שההופעה של לילי מבהירה איך זה מרגיש להיות בת תשע גם כשהיא אינה נראית בת תשע, ונאלצת להתנהג בהתאם לצרכי המשפחה המתפוררת ולשמור עליה. זה בטח מבלבל, אבל היא לא משחקת כאילו היא מבולבלת, היא באמת נוכחת שם. זה ברור יותר עם האל בן השבע. האכזבות שלהם. ודרך החזיונות אנחנו מנסים לפענח את הבוגרים המאוד רגישים הללו, שהם גם ילדים פגומים. והם שואלים איך אנחנו יכולים להמשיך להיות ילדים?".
הערבוב הזה בין ילדים לבוגרים מזכיר גם את גיבור "צ'ה צ'ה ממש חלק" שגילם רייף - תקליטן במסיבות בר מצווה, שבעבודתו נטמע בסביבת בני הנוער, בעוד שבתוך עולמו הרגשי הפנימי הוא מתמודד עם לב שבור שחווה כילד דרך התאהבות באמא של כלת בת-מצווה (דקוטה ג'ונסון) המבוגרת ממנו. "מעולם לא חשבתי על זה בהקשר של צ'ה צ'ה", הוא מספר וטוען בהתרגשות שגילוי הדפוס הזה מעורר אצלו תובנות חדשות, "גם ב'צ'ה צ'ה' יש רגע שהגיבור ואמו מדברים על מה זה אומר להתבגר, יש את הרעיון הזה כשהוא נדרש לטפל באמו. האפשרות שעלתה בידי לבלות עם ילדים בני 13 במהלך הצילומים וליהנות איתם, איפשר לי לשוב לעבר ולחוות את זה באופן שלא יצא לי לחוות בחיי האישיים. לא חושב שיצא לי לבלות עם ילדים ככה כשהייתי בגילם".
היבט מפתיע נוסף שחוזר ב"האל והארפר" הוא ההקשר היהודי שלא בהכרח מתבקש במקרה זה, כשהאל הילד מקנא בחבריו לספסל הלימודים ומתחזה ליהודי כדי להצטרף אליהם בקבוצת הכדורסל לילדים במרכז הקהילתי המקומי, המכונה Matza Ballers. "הלכתי לבית ספר שמחציתו היו יהודים, כך שהיו רגעים שבהם התחזיתי ליהודי כי כולם מסביבי היו כאלה, ואני חושב שזה נובע משם", הוא אומר וחוזר לדמותו כאנדרו ב"צ'ה צ'ה ממש חלק". למרות שהוא עובד כתקליטן במסיבות בר מצווה ולמרות שהסרט מתרחש בתוככי הקהילה היהודית, העובדה שאנדרו אינו יהודי לא מוזכרת בבירור בסרט.
"יש רגע קצרצר שבו מתבהר שהגיבור אינו יהודי. אבל רוב רובם של הצופים פספסו את זה ויש אנשים רבים שחושבים שגם אני יהודי בגלל הסרט הזה", הוא אומר, "משהו בי הרגיש שאני צריך לתקן את הרושם, דרך הדמות של האל. הוא לא יהודי, הוא רק מתחזה. הוא נמצא בסיטואציה שבגלל הוא צריך לשקר שהוא יהודי. זה מצחיק שזה יצא ככה, אבל אני כותב תמיד על מה שאני מכיר, והייתי בכל כך מסיבות בר מצווה כילד, ואני זוכר ששמעתי על קבוצות כדורסל במרכז הקהילתי היהודי, ומעולם לא ניסיתי להתקבל אליהן כי אני לא יהודי, אבל ידעתי שזה קיים".
אתה כל כך צעיר, והגעת משום מקום, ולמרות זאת שחקנים מובילים כמו מארק רופאלו, לילי ריינהארט, דקוטה ג'ונסון ולסלי מאן שמו מבטחם בך. מה סוד הקסם?
"הניסיון שלי הוא שכוכבים גדולים פשוט מתים לעשות דברים אישיים עם במאים שמשקיעים בכתיבה שלהם ולאורך זמן. כשפגשתי את מארק זה היה כל כך ברור. רצינו לעבוד על זה מיד בגלל שזה מרגיש אמיתי, ומסובך. ידענו שזה יהיה סיפור שיהיה לנו קשה לפצח, אבל מצד שני ידענו שזה סיפור חשוב שאנשים צריכים לראות ושמעולם לא ראו כמוהו בעבר".
ואיך את מסביר את זה שיש מפיקים שמוכנים להמר עליך ולהשקיע כסף בפרויקטים שלך, כיוצר צעיר וחסר ניסיון? מה הם רואים בך?
"אני באמת רוצה לעשות משהו עבור הקהל וזה לא אומר שאני חושב על בידור, כי גם כצופה אני לא תמיד יודע מה זה בידור. אני חושב שיש לי רגישות ייחודית לנסות להביע משהו אבל בדרך שהיא מאוד נגישה לצופים, ושיש בה הומור. זאת גם הסיבה שאני כל כך נהנה מהסצנות הכיפיות בסדרה כי אלו דברים שאני לא חושב עליהם בדרך כלל ביומיום. אני לא יודע איך לטשטש או לדבר בכלליות על דברים. אני מאוד ספציפי, אבל עם הספציפיות הזאת אני מנסה לגרום לאנשים להישאר מחוברים, איך להותיר אותם מעוניינים במידע ולהגיב לו רגשית בגופם. ולמרות זאת, אני רוצה להגיד משהו. אני הייתי שמח אם יותר סרטים וסדרות באמת ירצו להגיד משהו. משהו שמעורר רגשות. זה מה שאני צריך ואני חושב שזה גם מה שהעולם צריך".
