אני רוצה להאמין, בכנות, שבמהלך כתיבת התסריט של "צ'קאאוט", הצילומים ואפילו הקרנות המבחן – מישהו צחק. אם כן, נראה שהומור הוא באמת עניין ייחודי. משום שלא זו בלבד שלא צחקתי במהלך הצפייה, אלא ששפתיי אף לא התעוותו למשהו שמזכיר חיוך. המאמץ ניכר בכל סצנה וסצנה בסרט הזה, שכל אחת מהן נמתחת הרבה מעבר לגבולותיה, והסרבול – תוצאה של עודף קריצות ארס-פואטיות – מכריע אותו סמוך לנקודת ההתחלה. בטוח שהיה משהו שעבד בסרט הזה, פרודיה מתוחכמת על סרטי ביון שבמרכזה סוכן מוסד כושל, אבל המשהו הזה, אם אכן היה, פשוט התפוגג בדרך אל הבד.
צ'קאאוט – טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
זהו סיפורו של דב (ג'וש פייס), סוכן מוסד שאמור היה לצאת לגמלאות, אך במקום זה מחליט עד דעת עצמו לבצע פעולה אחת אחרונה: חיסולו של ארכי-מחבל פלסטיני הידוע בכינוי "גלגמש" (נורמן עיסא), שלגמרי במקרה מגיע למלון בו הוא, דב, מתאכסן באיסטנבול. מין סיפור נוסח ג'ון לה קארה, על סוכניו העייפים והאפרוריים, שמובא ברוח סרטי המשהו מת מצחוק שנוצרו בהשראת האחים צוקר ("סודי ביותר"). אנחנו נמצאים בשלהי שנות ה-90, צה"ל עדיין בלבנון ועיתון טורקי מדווח על פיגוע התאבדות בתל אביב – ברקע אף עולה קונספירציה סביב מותה בתאונה של הנסיכה דיאנה המדווח בחדשות – ומה שהופך את המציאות לנזילה אף יותר הוא כניסתן של דמויות חיצוניות אל תוך הסיפור במטרה לערער את תוקפו.
סרטו של יונתן דקל נוצר, כך מכריזה כתובית בתחילתו, "בהשראת סיפורי מוסד אמיתיים". דקל אף כתב את התסריט יחד עם שי סתרן. אין לי מושג מהם אותם "סיפורי מוסד אמיתיים", אבל נראה שהכוונה הייתה ללעוג לאותו פולחן של מעשי גבורה חשאיים שהשתיקה יפה להם. כבר צפינו בכמה פרודיות על המוסד – "המוסד" ו"המוסד הסגור" של אלון גור אריה ו"כידון" של עמנואל נקש – ולא לגמרי ברור מדוע צריך היה עוד אחת. מה שמייחד לכאורה את סרטו של דקל הוא העיסוק במתח שבין הסיפור ההרואי והמציאות שהיא קצת יותר מביכה, אבל נדמה שהסרט רק הולך ומסתבך סביב עצמו בניסיונותיו להכניס את המימד הארס-פואטי. אנשי מוסד – בהם חוקרת בכירה בהריון (יעל שרוני), סוכן מתחיל חובש כיפה סרוגה (עוז זהבי), וסוכן ותיק ששוגה בעלילות גבורה מופרכות (אקי אבני) – מלווים את דב, ממשית, בסיפורו, כמו איזו מקהלה יוונית שתכליתה לתהות לגבי סבירותו.
כן, הסרט אף כולל דיון סמיוטי בהבחנה שבין "סביר" ו"אפשרי" (plausible מול possible), והתרגום האנגלי מופיע פה בעיקר משום שרוב הסרט מתנהל בשפה זו, מין הסתם מתוך פנייה לשוק הבינלאומי. ניסיונותיו של הסרט הזה להתחכם ולהפוך להרהור על הפער שבין סיפור ומציאות ממש לא עובדים לטובתו. בעיקר לא כשהגיבור עצמו, דב, מתחזה לסופר במגעיו עם מי שהוא סבור שהוא הארכי-מחבל הפלסטיני המכונה גם, בטוח שזה הצחיק מישהו, "הלא חתוך" בהתייחס למה-שמו שלו. דמותה של ברמנית (דר זוזובסקי) שעובדת במלון באיסטנבול ונמשכת לסיפור הכיסוי של דב – נותרת לא יותר מעדות למשהו שנכתב מתישהו וננטש בדרך. כדי שהדברים האלה יעבדו נחוצה מורכבות של ממש – לא בדיחה שממצה את עצמה בקדימון – ואם אין לך משהו נורא משמעותי להגיד על סביר מול אפשרי ועל בדיון מול מציאות, עדיף אולי לצמצם את נוכחותן של דמויות חוץ עלילתיות בעלילה עצמה.
"צ'קאאוט" משרבב אל הסיפור גם את בתו המנוכרת של דב וסצנה מיושנת של השפעת אסיד. נראה כאילו כל שבר רעיון הוכנס פנימה מבלי לתהות באמת על נחיצותו. בעיקר לא ברור מדוע דמותו של דב מגולמת בידי שחקן אמריקני – ועם כל הכבוד, ג'וש פייס ("ג'וקר") מתקשה להוביל את הסרט הזה – שבסצינות שבהן הוא נדרש לדבר עברית, ברור שאין לו מושג איך להגות את המילים היוצאות מפיו. כן, זהו גם סרט מרושל, שרק מעיד על הקושי לעשות כאן סרטי ריגול בכלל (ע"ע "ללכת על המים" ו"החוב") ופארודיות עליהם בפרט. בעיקר נדמה שדקל וסתרן ביקשו ליצור מה שאחד הציטוטים במודעה מגדיר "קאלט בהתהוות". אני לא בטוח שאיזשהו משפט בסרט ייכנס לפנתיאון, וגם לא רואה את הצופים שינהרו לסרט פעם אחר פעם בהקרנות ליליות (אם כי, כמובן, מוכן להתבדות).
מי שיוצא בשלום מהסרט הזה הוא נורמן עיסא בתפקיד מי שהוא אולי המבוקש מספר אחת. שחקן מצוין זה (סדרת הטלוויזיה "עבודה ערבית") הוא היחיד כאן שלא מנסה להצחיק בכוח, ודמותו מיטיבה להלעיג על תפיסת הטפיחה העצמית על השכם המזוהה עם גופי המיליטריזם הישראלי. בכל מקרה, השילוב בין עלילות המוסד וסיפורי הבדיה של הברון מינכהאוזן שמציע "צ'קאאוט", למרבה הצער אינו עובד.
