שמו העברי של הסרט "פולחן הדמים" עלול להטעות. במקור הוא Leviticus, כלומר ספר "ויקרא", ובסרט עצמו אין כל זכר לפולחן כלשהו. מעבר לזה, סרט הביכורים המרשים למדי של אדריאן קיארלה האוסטרלי הוא לא בדיוק סרט אימה, על אף שכלולים בו כמה דימויים של אלימות גרפית ורגעים מקפיצים של בהלה. בעיקר, זהו סרט על ניכור שחשים שני בני נוער בעיירה נידחת מסביבתם ומשפחתם, נוכח המשיכה המינית ההדדית שהם חשים. זו, מצדה, מתורגמת לאימה על-טבעית שאינה אלא אלגוריה על הומופוביה ומרחב קהילתי עוין. רוב הזמן, זה עובד – אם כי נדמה שהתלהבותה של הביקורת האמריקנית (הסרט עומד על 83 באתר שקלול הביקורות מטקריטיק) הייתה קצת מופרזת.
"פולחן הדמים" – טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
גיבורו הצעיר האחד של הסרט הוא ניים (ג'ו בירד) שמגיע לעיירה יחד עם אמו האלמנה (מיה ווסיקובסקה). שם הוא פוגש את ראיין המקומי (סטייסי קלאוסן) בעל המראה המלאכי, ונפשותיהם נקשרות זו בזו. העיירה השמרנית והדתית היא לא בדיוק הסביבה האידיאלית לקשר מסוג זה, במיוחד כאשר ניים, מתוך קנאה בריאן, עושה אאוטינג לבנו של כומר העיירה לאחר שהוא תופס את השניים מתנשקים. הכומר מביא לעיירה סוג של מגרש שדים בצורת איש דת הומופוב שמטיל כישוף על הצעירים: הוא הופך את מושא התשוקה הגברי למפלצת שמתגלמת כל אימת שהם נכנעים לפיתוי. במילים אחרות, המשיכה עצמה הופכת למקור של אלימות קטלנית – כפי שלומדת כבר באקספוזיציה נערה לסבית שמתפתה ומשלמת על כך מחיר אכזרי.
סרטו של קיארלה הוא מה שמכונה "אימה קווירית", והוא מוצא דרך מקורית למדי לעסוק בהומופוביה וטיפולי המרה. המפלצת ב"פולחן הדמים" מזוהה עם מנגנוני הדיכוי כאשר הנוכחות העל-טבעית אינה אלא אמצעי משטור שנועד להטמיע בצעירים הקווירים פחד ובושה ולכפות עליהם להדחיק את זהותם. ז'אנר האימה העל-טבעית מגויס פה כדי להעניק ביטוי לחוויה טראומטית של הדחקה ורדיפה, ומבחינה זו הסרט מצליח לייצר כמה רגעים שהם מבהילים בה במידה שהם טעונים בעצב וחרדה. השילוב של אימה עם מה שמזוהה עם ניכור נעורים (מהסוג שמצאנו בסרטיהם המוקדמים של גרג אראקי וריצ'רד לינקלייטר), של צעירים החווים נידחות רגשית ומקומית – מביא לתוצאה מקורית בהחלט.
קשה שלא להשוות את הסרט עם "משהו עוקב אחרי" (2014) של דייויד רוברט מיטצ'ל (שסרטו המהנה "סוף רחוב האלון" מוקרן בימים אלה). בסרט המפתיע ההוא, ישות מפלצתית רודפת את קורבנותיה אחרי שאלה מקיימים יחסי מין. שני הסרטים מחברים בין מיניות ומפלצתיות ובין האינטימי והמאיים, אבל סרטו של קיארלה הופך את התשוקה עצמה לארורה. גיבוריו הקווירים אינם מסוגלים לממש אותה משום שהחברה הפכה אותה לכזו; בעוד הסרט האחד מעניק דימוי מפלצתי לחרדות הנלוות להתעוררות מינית ולאינטימיות הנלווית אליה – "פולחן הדמים" עוסק באידיאולוגיה שמייצרת מלכתחילה את המיניות כמפלצתית.
אחת הסצינות היפות בסרט מתרחשת בתא צילום פומבי. התמונות הנפלטות מתא הצילום מתעדות את ראיין מתנשק עם דמות שאינה נראית לעינינו, ואשר רגע לאחר מכן תוקפת אותו. ניים העוקב אחריו נחרד לראות את ראיין המבועת נרתע דווקא מפניו – בדיעבד מתברר שהדמות הנעלמה שנראתה רק לעיניו של ריאן היא הישות המפלצתית שלבשה את דמות של ניים. כך נוצר פער יפה בין התשוקה ונראותה; היעדרותו של מושא התשוקה מהתצלום הופכת אותו לדימוי רב עוצמה של האיסור המוטל על נוכחותה של תשוקה קווירית במרחב הציבורי השמרני.
סרט על הדחקה כאמצעי יחיד של הישרדות. מתוך "פולחן הדמים"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"פולחן הדמים" הוא סרט על הדחקה כאמצעי יחיד של הישרדות. שמו הלועזי, כאמור, מפנה לספר "ויקרא" שבו מופיע פסוק האוסר על משכב זכר: "וְאֶת־זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה הִוא" (י"ח, כ"ב). אבל הוא גם סרט על שני נאהבים צעירים ארורים שמתמודדים, יחד ולחוד, עם הטראומה הקשורה בהדחקה. זהו סרט על מה שקורה כאשר הדבר שאנחנו הכי חושקים בו מתברר כאסור, כמשהו שיש להתכחש אליו. יש משהו דידקטי באימה האלגורית שמייצר הסרט, וזה אולי מה שמונע ממנו מלהפוך ליצירה ייחודית באמת, אבל לזכותו עומדים צמד שחקניו, בירד וקלאוסן, שדיוקנאותיהם המיוסרים אכן מייצרים דימוי מדויק של אהבה מיוסרת ורדופה.
קיארלה, בן לאב איטלקי ולאם סינית, הושפע מקולנוע אסיאתי – מוונג קאר-וואי ועד קיושי קורוסאווה – ומקלאסיקות אימה אמריקאיות כמו "היצור" של ג'ון קרפנטר וסרטי "סיוט ברחוב אלם". אם לשפוט על פי סרט הביכורים שלו, הוא מסתמן כאחד הקולות המבטיחים והמסקרנים בקולנוע האוסטרלי העכשווי, שממנו צמחו בשנים האחרונות כמה מיוצרי האימה הבולטים בעולם, ובהם ג'ניפר קנט ("באבאדוק") והאחים פיליפו ("להחזיר אותה"). כדאי לצפות ב"פולחן הדמים", אבל אל תיתנו לשמו העברי להטעות אתכם. זהו בראש ובראשונה סיפור אהבה רגיש וכואב על שני בני נוער שמבקשים להיות יחד בעולם שמסרב לאפשר להם זאת. במובן הזה הסרט ממשיך מסורת גותית ותיקה, שבה אהבה ותשוקה כרוכות באיסור, בפחד ובמפלצתי. לא הכול כאן מעודן, ולעיתים המטאפורה מודגשת יותר מן הנדרש, אבל דווקא החיבור בין הרומנטי למבעית הופך את "פולחן הדמים" לסיפור אהבה שהאימה צומחת מתוכו.
