כשההורים שלך הם מיקי קם ויהודה עדר, ואחיך הגדול הוא אלון עדר - אין ספק שהגן של המשחק והאמנות נמצא לך בגוף. היום, כשהוא בן 33, לנדב עדר היה ברור כבר מזמן שהוא קודם כל שחקן מוכשר, אבל זה הגיע אחרי המון שנים בהן היה בעיקר עסוק בלא להחליט. "לא הייתי ילד שהולך אל מאחורי הקלעים של אמא שלו", הוא אומר. "אהבתי לעשות מה שילדים רגילים עושים - לשחק כדורגל ולהיות במחשב. בגיל 13 נכנסתי לעירוני א', ועשיתי שם מערכון שכתבתי עם אמא שלי על זקן שמביא אוכל לציפורים. כשהקהל צחק, הבנתי שאני טוב בזה.
"ג'ים קרי סיפר פעם שכשהוא היה בתחרות כישרונות, בערך בגיל ארבע, ועשה איזה קטע עם מטרייה ופתאום המטרייה עפה ונחתה למישהו על הביצים והקהל שאג מצחוק, הוא הרגיש כאילו הוא עושה הרואין. יכול להיות שזה מה שהרגשתי אז. תיאטרון צה"ל חיזק את הכיוון הזה, אבל אחרי שהשתחררתי וטסתי להודו לחצי שנה עם חברים, בחרתי ברימון".
למה באמת בחרת במוזיקה?
"זה לא הרגיש לי הדבר הנכון, אבל הייתה לי להקה, הייתי כותב לה את השירים. ידעתי שאני כותב מאוד טוב, מלחין מאוד טוב, ולא מפחד מזה".
הודו בלבלה אותך קצת?
"בהודו הייתי בחיפוש עצמי ולא הייתי כנה עם עצמי. כשחזרתי, נפלתי חזק. הייתי איזה שלושה חודשים עמוק בעצמי. היה לי קשה לצאת מהבית. כשאתה כל כך הרבה זמן לא כנה עם עצמך, יש לזה מחיר. אחרי שחזרתי והפסקתי בבום לעשן שאכטות, פתאום כל הקיום נחת עליי. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי".
לא יצאת כמעט מהבית?
"איזה חודש קשה הייתי הרבה בבית, בכיתי המון. כאילו רציתי לחזור לרחם. יצאתי מזה אחרי הרבה שיחות עם ההורים, עם אח שלי, עם בת דודה שלי. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי. פחדתי ללכת עם זה עד הסוף. הרבה זמן אחרי זה, אמא שלי אמרה לי באיזו נסיעה לסבתא שלי זכרונה לברכה, 'מה אתה אומר על ללכת ללמוד משחק?' אמרתי לה, 'כן'. פשוט הייתי צריך דחיפה קטנה, וזהו".
"ההורים יכולים לפתוח לי את הדלת, אבל בסוף אני צריך להוכיח את עצמי"
כך, אחרי הלימודים ההם בבית הספר למוזיקה רימון שייסד אביו, עדר פנה לסטודיו של יורם לוינשטיין - שם פגש את שתי האהבות הגדולות של חייו - משחק ואלינור וייל, עמה התארס לפני כארבעה חודשים. עכשיו הוא נחשב לאחד השחקנים המבטיחים בתיאטרון הקאמרי, שייך לקבוצת השחקנים הצעירה החדשה של התיאטרון, מלוהק לסדרות טלוויזיה, ובתחילת החודש הבא ישחק בהצגה "הנפש הטובה מסצ'ואן", שמביימת קרן חובב.
"אהבתי את הלימודים שם מאוד. אבל לשנה הראשונה נכנסתי מלא ביטחון והרגשתי שהוא לאט לאט הולך ודועך. ראיתי שאחרים עושים דברים טובים ממני, ולקח לי זמן עד שמצאתי את מה שאני טוב בו. קיבלתי גם הרבה ביקורות מהמורים. אחד מהם אמר לי, 'אתה לא רק שחקן. אתה עוד דברים'. אמרתי, רגע, אני בבית הספר למשחק, אני אמור להיות רק שחקן, להתמקד בזה, אז למה אני לא רק שחקן? הרגשתי שאני לא הולך עם זה עד הסוף".
ברימון לא התמודדת עם ביקורות?
"תיאטרון ומוזיקה הם מקצועות מאוד חשופים, אבל במשחק יש משהו יותר חשוף".
לא שאלו אותך איך התקבלת לרימון, בית הספר שאבא שלך מנהל?
"שאלו. עם כל הקשרים, הייתי טוב וגם עברתי אודישן. יכולים לפתוח לי את הדלת, אבל בסוף אני צריך להוכיח את עצמי. ההורים שלי נתנו לי ונותנים לי ללכת בדרך שלי. הם יודעים שאני במקצוע שלהם ושמוטלת עליי חובת ההוכחה, אבל בסוף אני עושה את שלי. הם מתרגשים כל פעם שמשהו חדש קורה איתי וגאים בי. אין לי גם שום בעיה שיגידו שאני מצליח בזכותם".
אתה רגיל ששואלים את זה?
"התרגלתי לזה. תמיד שואלים אותי 'איך זה להיות הבן של?', ואני אומר ש'זה מה שזה'. גם על אח שלי כתבו את זה. עכשיו כבר לא - הוא 15 שנה במוזיקה שלו. בתור האח הבכור הוא היה צריך לפרוץ את הסכר הזה. אני מקבל את השאלות האלה באהבה. אני יודע שאני מוכשר ושאני עובד קשה. אף אחד לא היה מלהק אותי לתפקיד אם לא הייתי מוכשר.
"גם אדם גבאי (הבן של ששון גבאי, י"ב), שהוא בן אדם מדהים ומוכשר פחד, ברגע שהוא עבר את המחסום הזה של הזיהוי המשפחתי, רק פרח. אני לא גדל בצל של ההורים שלי, אני גדל לאורם. אני מאמין שאם היינו עושים את הריאיון הזה לפני חמש או שבע שנים, הייתי מגיב אחרת, אולי הייתי מתנצל. גם גידלתי ביטחון. בית הספר למשחק עזר לזה".
אחרי ששיחק לפני זה בתפקיד במחזה "כוח עליון" בקאמרי, בתחילת ספטמבר יעלה בתיאטרון המחזה "הנפש הטובה מסצ'ואן", שכתב ברטולד ברכט, מביימת קרן חובב ותרגם אלי ביז'אווי (המוזיקה והשירים הם של ניר כנען). בהפקה הזו יוכיח עדר גם את כשרונו כזמר.
במחזה, שלושה אלים יורדים מהשמיים בחיפוש אחר דבר נדיר: אדם טוב אחד. בעיר סצ'ואן הם מוצאים זונה ענייה עם לב זהב, את שֶן טֶה, שמארחת אותם בביתה הצנוע. כתודה הם מעניקים לה כסף, שמאפשר לה להתחיל חיים חדשים. כדי לשרוד היא ממציאה לעצמה זהות נוספת: בן דוד קשוח שמסוגל לעשות את כל מה שהיא לא מעזה. לצד עדר משחקים גם אביגיל הררי, תום אבני, אלעד אטרקצ'י, דורית לב ארי, הלנה ירלובה, שהם שיינר, רפאל עבאס, וירדן ניקפהמה.
"שן טה רוצה להיות נפש טובה בעולם חרא, וזה מתחבר למצב היום, שבו כולנו רוצים שיהיה לנו כבר טוב", אומר עדר. "אני שמח שהקאמרי מעלים מחזה כזה, עם מסר כזה. יש לי רפליקה במחזה שבה אני אומר, 'העולם הוא לא מקום ראוי לחיי אדם', ויש בזה הרבה מן האמת. אבא שלי אומר לי, 'איזה מדינה אני אשאיר לך כשאני אלך. זה מעציב אותי'. המצב במדינה כואב לו מאוד ואני מבין אותו. יצאתי לכיכר החטופים בהפגנה הענקית שהייתה שם, וכאב לי הלב. המצב כאן נורא, אבל אין לנו לאן ללכת. זאת הארץ שלנו".
אתה הולך הרבה להפגנות?
"אני הולך להפגנות, אבל לא מספיק. לפעמים אני מרגיש עצוב שאני לא בא מספיק. אני חושב שההפגנות כבר נהיו משהו שאתה מגיע אליו כדי לזעוק איזו זעקה, אבל אתה לא מרגיש שזה באמת עוזר, וחבל. רק שיחזירו כבר את החטופים".
כחלק מהרצון להמשיך לשלב בין מוזיקה לתיאטרון, עדר גם ממשיך בימים אלו לעבוד על X-it, אופרת הראפ שהעלה בתמונע עם ג'וי ריגר. "איזו עוצמה יש כשאתה משלב את השניים", הוא אומר. "כשראיתי את 'העיר הזאת', אופרת הראפ שכתב עמית אולמן, אמרתי, 'כוס רבאק, איך לא עשיתי את זה קודם', ואז עשר שנים אחרי זה כתבתי את שלי. זה היה מדהים. כולם התגייסו לזה בצורה מדהימה. אלינור אמרה לי להתקשר לג'וי ריגר ולהציע לה את התפקיד. אמרתי לה, 'איזה ג'וי, נראה לך שהיא תסכים? היא בטח נורא עסוקה'. התקשרתי אליה, שלחתי לה איזה משהו מצולם שעשיתי ביורם, והיא אמרה, 'אני בפנים, בלי כסף, בלי כלום'. זה היה מדהים".
"שחקן זה בן אדם שאוכל סרטים גם בגיל 70"
את אלינור וייל המוכשרת, שכיכבה במחזמר "בלוז לחופש הגדול" בתיאטרון בית ליסין, והצטרפה יחד איתו לקבוצת הצעירים של הקאמרי, עדר פגש בסטודיו למשחק. "היא מהממת ומושלמת", הוא אומר. "היו לי הרבה מערכות יחסים שהרגשתי שהן מיצו את עצמן בשלב מסוים. אלינור היא התיקון שלי. אנחנו הולכים להתחתן במאי ואני ממש מתרגש".
"זה נשמע קלישאה, אבל אני נשבע שהיא הופכת אותי לגרסה הכי טובה של עצמי. היא נותנת לי ביטחון ודוחפת אותי קדימה. כשנפגשנו, הייתי עם בת זוג, והיא הייתה עם בן זוג. שנה ראשונה לא החלפנו אפילו מבט. בהמשך הרגשתי שלא טוב לי במערכת היחסים הקודמת, שנמשכה שש שנים, ונפרדנו. גם היא נפרדה מבן הזוג שלה.
"בהתחלה היינו חברים מאוד טובים. היא קוראת לזה 'חברות'. היא דאגה שיהיו לי בנות ואני דאגתי שיהיו לה בנים. ואז הלכנו לשבוע סרטים ביחד, והתחילו גישושים. יצאנו לדייט והתנשקנו. פחדתי שזה קורה בבית ספר, כי זאת סיטואציה מורכבת במסגרת הלימודים, אבל לא ויתרתי. האהבה שלנו רק הולכת ומתגברת".
מי אמר למי ראשון, אני אוהב אותך?
"זה היה די הדדי. פשוט שנינו אש בוערת של תשוקה. גם תשוקה מינית, גם תשוקה ביצירה ובמשחק, ואנחנו מאזנים אחד את השנייה. הגובה של אלינור הוא מטר 60 ואני יותר מ-1.93 מטר, אבל האהבה מגביהה אותה ומאזנת בינינו".
הוא הציע לה נישואים לפני כארבעה חודשים בסקוטלנד. "יש לה חברה מאוד טובה שגרה שם עם בן הזוג שלה, והחלטנו ליסוע לשם באפריל", הוא מספר. "עדכנתי את החברה שאני הולך להציע לה נישואים. יום אחד נסענו ארבעתנו לאזור כפרי, ואז, בחדר, הצעתי לה לעשות סיבוב ולטייל. לא יכולתי כבר להתאפק מרוב ציפייה. ירדתי על הברך ועשיתי את זה עם כל השטאנץ".
מה אמרת לה?
"שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ושהיא עושה אותי כל כך הרבה יותר טוב. שאני מרגיש שגם אני עושה טובה יותר. יאללה, בואי נלך על זה ביחד. היא האהבה הגדולה ביותר שהייתה לי אי פעם ותהיה. אומרים לי, 'אתם זוג שחקנים, זה מאוד קשה, אבל אנחנו עוברים את זה כבר הרבה זמן ביחד ומסתדרים. יכול להיות שאני מקנא לה בדברים מסוימים. זה מורכב".
מקנא?
"בתקופות שאני פחות עובד ומצליח והיא כן. אני לא מקנא בה, אלא במקום שהיא נמצאת. זה הכי הגיוני בעולם. אין בינינו שום תחרות. היא שיחקה את בת הזוג שלי בצילומי סדרה שהצטלמנו אליה לא מזמן, ראתה אותי מתנהל, ואמרה, 'איזה כוכב אתה'. היא כל כך שמחה בשבילי. אנחנו מבינים שכשבן הזוג שלנו פורח מול העיניים, זה רק טוב.
"שחקן זה בן אדם שאוכל סרטים גם בגיל 70. גם אמא שלי, שכבר הוכיחה את עצמה בגדול, אוכלת לפעמים סרטים. יש שבועות שאני מרגיש מדהים ויש שבועות של נפילה. לפעמים זה סתם פחדים לא אמיתיים - כשאתה פוחד שלא תהיה הדבר שאתה חושב שאתה. גלעד קמחי אמר לי דברים מהממים כשעבדנו יחד, 'תשמע יש לך את זה. אתה טוב, אתה קסם, אתה כנה ואתה מוכשר. שמחתי. במקצוע הזה אנחנו תמיד עוסקים באישורים".
אולי הפיתרון הוא טיפול?
"אני הולך כמובן. אני עכשיו בחזרות ולא מספיק, אבל זה משחרר. זה לקבל את הפחדים האלה, לשלוט בהם, להבין שזה לא אומר עליי שום דבר רע, ולהמשיך בדרך שלי. אני יודע שיש לי את הכוח להצליח, ואת הכישרון ואת השכל, וכגודל ההצלחה שיכולה להיות כך גודל הפחד. הרגישות שלי היא זכות מבחינתי".
גם אח שלך אלון מאוד פתוח וחשוף.
"אמא שלי אומרת, 'אם אתה רוצה לדעת מה קורה עם אלון, תקשיב לשירים שלו'. הוא מוציא אלבום כמעט כל שנה, ופורש לך את כל הרגשות שהוא עבר בשנה הזאת. והוא עובר הרבה. הוא התחתן עכשיו עם אורטל (אצבחה). חתונה מטורפת. הכיף שלי שהם מצאו אחד את השנייה".
אח שלך שיתף במחלת הסרטן שהייתה לו.
"בזמנו הוא לא דיבר על הסרטן שלו. לקח לו הרבה זמן עד שהוא הוציא את הכול. עכשיו אין לו בעיה. הוא מבוגר ממני בשמונה וחצי שנים, הייתי בן 17 כשהוא חלה, וזה היה בומבה. כולנו היינו בזה. אני חושב שיותר הדחקתי את זה. אתה פשוט לא רוצה להאמין. התעניינתי במה שעבר, אבל רגשית לא הצלחתי להכיל את זה, כי אני לא זוכר את התקופה הזאת".
ההורים שלך פחות פתוחים?
"לא יודע, אבל זה שלהם. אמא דיברה על הלידה השקטה שהייתה לה. אחרי זה הם עשו אותי. זה הדבר שהכי חיבר בין ההורים שלי. יש ביניהם חיבור מטורף. שניהם השראה גדולה שלי".
על מה עוד אתה חולם?
"אני מת לשחק עם אמא שלי. גם היא אומרת שהיא מתה לשחק איתי, וזה יקרה. אני אכתוב את היצירה, אח שלי יכתוב את המוזיקה, ונעשה איזה סופר גרופ כזה. אני מדמיין את עצמי כותב אופרת ראפ של שעה וחצי שתעלה בקאמרי, ואולי גם תגיע לחו"ל. ממשיך לשחק בקאמרי, עושה טלוויזיה, קולנוע, וגם מוזיקה מהצד".
