יש משהו מטריד מאוד בסרטה החדש של מיה דרייפוס, "כביש הסרגל", ואותו "משהו" לא קשור בהכרח לתעלומת ההיעלמות שנמצאת במרכזו ושאותה יוצאת לפענח חוקרת משטרה בשם דפנה שמוצבת, די בעל כורחה, במשטרת עפולה. מה שמטריד באמת בסרט הוא ייצוג השכול והמשפחה השכולה בו, עניין שגם הופך אותו רלוונטי מאוד לזמן הנוכחי. נדמה שמעולם קודם לכן לא העז סרט ישראלי להציג כך משפחה שכולה, ואת הדינמיקה המפלצתית כמעט בתוך המשפחה הזאת ובינה ובין סביבתה.
כביש הסרגל - טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
קצת כמו בסרט של דייויד לינץ', אישה צעירה בשם אורלי אלימלך נעלמת. בסצנה לילית בתחילת הסרט אנו רואים אותה, חבולה ומדממת, נמלטת אל תוך שדה, גורלה אינו ידוע. דפנה (טלי שרון), חוקרת במשטרת עפולה שהגיעה לשם אחרי קריירה שנגדעה במשטרת תל-אביב, מתחילה לחקור את סיפור ההיעלמות אחרי שהטלפון הנייד של אורלי נמצא על ידי נער פלסטיני. מה שחשוד בעיניה באמת הוא שלאיש בסביבה לא ממש אכפת מהנעדרת, וזאת אף שחלף זמן מאז שנראתה לאחרונה. היחיד שמשתף עמה פעולה הוא מתן (עידן עמדי), שאורלי הייתה בת זוגו של אחיו שנהרג במלחמת לבנון השנייה, ונוכחותו בחיי דפנה נושאת אופי מושך ומאיים כאחד. דמויות נוספות שמעורבות בפרשה הם הוריהם של מתן ואחיו המת (יגאל נאור ושרה פון שוורצה) – האב הוא קבלן אמיד ששולט בעיר קצת כמו הטייקון השטני נח קרוס ביצירת המופת "צ'יינטאון" – מפקדת תחנת המשטרה (דקלה) שלא ממש משתפת פעולה עם דפנה, ועוד שוטר-חוקר אחד (בועז קונפורטי) שמגלה בה עניין מיני על אף היותו נשוי. בקיצור, עפולה-סיטי כטווין פיקס.
"כביש הסרגל" פועל כפילם-נואר או ניאו-נואר ישראלי, כאשר עפולה מתפקדת כתחליף לעיירה הדרומית בארה"ב, ודוכן הפלאפל המקומי הוא הבר שאליו מתקבצים כמה מהחשודים המידיים. ישנם גם מזגן מקרטע, מניפות מאולתרות ופרצופים מיוזעים שמהווים דימויים מוכרים מסרטי הדרום העמוק האמריקאים. מה שעובד כל כך טוב בסרטה של דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה") הוא יכולתה המדויקת לעצב סרט פשע שמרכיביו הנרטיביים והחזותיים מוכרים אמנם מיורשיו המודרניים של הסרט האפל האמריקאי, ויחד עם זאת הוא ישראלי כל כך. בה בעת, זהו סרט שלא הופך את הפריפריאליות למרחב אקזוטי של פשע ואימה. אדרבא, דרייפוס לוכדת את עפולה כמרחב ישראלי מאוד, ואני לא מתכוון רק לטחינה שמכתימה את סנטרה וחולצתה של דפנה, שכולל מתחים שהם מעמדיים, מגדריים ודוריים שהם אופייניים מאוד, גם אם לא באופן בלעדי, לשיח הישראלי.
הקולנוע הישראלי כמעט ולא נדרש לסגנון ואווירת הסרט האפל – הראפ-נואר "העיר הזאת" הוא דוגמה יוצאת דופן – ודאי לא לאותם נוארים שבהם הבלשית מתאהבת בחשוד העיקרי בפשע שאותו היא חוקרת כמו "להב משונן" (1985). הקולנוע הישראלי גם כמעט לא הציב במרכז עלילות סרטיו שוטרות – האפיזודה "גט" מתוך "סיפורי תל-אביב" היא עוד יוצא מן הכלל – והותיר אותנו עם דמותו האייקונית של אזולאי. דפנה, מבחינה זו, היא דמות נשית מרתקת, כתובה היטב ומבוצעת לעילא בידי טלי שרון, שזהו תפקידה הטוב ביותר עד כה. זוהי אחת הדמויות הנשיות המעניינות ביותר שנראו לאחרונה בקולנוע הישראלי משום שאינה נכנעת לכמה מהסטריאוטיפים הנשיים שהורגלנו אליהם. היא לא קורבן, לא לוקה באותה שביעות רצון של מי שמתריסה כלפי העולם הגברי, וגם לא מכונסת בתוך עצמה בפוזה מיוסרת. את כל הדימויים האלה ראינו לאחרונה בקולנוע המקומי, ודפנה היא אף לא אחד מהם.
יתר על כן, דרייפוס בתבונה מתעתעת בנו לחשוב שזהו עוד סיפור על אישה, דפנה, מול הגברים האלימים המקיפים אותה. בסצנה מוקדמת בסרט היא מותקפת פיזית בידי בעל הדירה שבה התגוררה אורלי; והקשר שהולך ומתהווה בין שתי הנשים, הנוכחת והנעלמת, שבאחת הסצנות אף נהיה ממשי, מעניק לסרט את מורכבותו הרגשית והרעיונית. בסרטה של דרייפוס, מבלי לחשוף יותר מדי, נשים הן קורבן של השכול שיש בו משהו רעיל, והמשפחה השכולה מעולם לא נראתה כה אלימה ומאיימת כפי שהיא בסרט הזה. נדמה שמאז "העיט" של יקי יושע מ-1981, לפי ספר מאת יורם קניוק שעסק בתעשיית ההנצחה הצבאית, לא נראה סרט שתיאר בצורה בוטה כל כך את מה שנחשב לאחד האתוסים המקודשים בחברה הישראלית.
הורות לא מתפקדת, ובמיוחד כזו מפלצתית, היא תמה מרכזית בסרטיה של דרייפוס, עוד מאז סרטה הקצר והמצוין "ביקור חולים" (2005), אף הוא בכיכובה של שרון, שעסק בשלושה דורות של נשים טעונות הנפגשות ליד מיטת חוליה של הסבתא הדמנטית. גם בסרטה העלילתי הארוך הראשון, "ההיא שחוזרת הביתה" (2013), מדובר היה באימהוּת כנוירוזה ובאב שנמשך אל בתו (דימוי שבאופן סימבולי חוזר גם כאן). בסרטה הנוכחי, השכול הופך לאחד ממאפייניה של הישראליות, והישראליות הזו היא כוחנית, מושחתת, אכזרית, ובד בבד כזו שאי אפשר לכאורה לגעת בה או להתמודד מולה, אלא אם כן את דפנה.
"כביש הסרגל" קרוי על שם מקום שלא ממש משחק תפקיד ממשי בסרט. הוא מטאפורה, בדיוק כפי ש"צ'יינטאון" בסרטו של רומן פולנסקי היא מטאפורה לעברו של הגיבור אך גם להווה שבו דברים אינם לגמרי מובנים (וגם שם, כזכור, הייתה הורות מפלצתית). התסריט של דרייפוס מעצב היטב את הדינמיקה בין הדמויות השונות, ובמיוחד בין מתן ודפנה שסירובה להביא ילדים לעולם, כמו גם העובדה שלא אכפת לה איך היא נראית, מציגים אותה כדמות נשית חריגה בעולם פטריארכלי ששופט נשיות באופן מאוד מסוים. כאשר הסרט, שוב מבלי לחשוף, מייצר אנלוגיה בינה ובין אורלי – זהו הרגע היחיד שבו היא נענית, באופן מכוון, לנשיות הסטריאוטיפית: אם ואשת איש, קורבן ופיתוי.
סרטה של דרייפוס זכה אשתקד בפרס הסרט המצטיין בפסטיבל ריימס פולר הצרפתי המיועד לסרטי מתח, ובנוסף היה מועמד לתשעה פרסי אופיר. זהו סרט לא שגרתי, כזה שגורם לך לתהות מה בדיוק קרה ומי הוא האחראי – כלומר קודם כל מותחן כתוב ומבוים היטב. על שרון כבר הרחיב הכתוב, אבל שבחים מגיעים גם לעידן עמדי שעושה פה את תפקידו הקולנועי הראשון. מעין homme fatale, בפרפרזה על הפאם פאטאל מהסרט האפל ההוליוודי, שגם הוא, כאחיו, קורבן של מערכת צבאית ובאופן סמלי או שלא עובד במשתלה – המקום שבו מגדלים צמחים אך גם מכינים את זרי הפרחים למתים. יש משהו גס ומושך בנוכחותו שהופך אותה למסתורית כנדרש. בעיקר, "כביש הסרגל" הותיר אותי עם תחושה לרצות לראות שוב את דמותה הקולנועית של דפנה.
