"טרון" מ-1982 היה סרט פורץ-דרך מבחינה ויזואלית, תוצר של אנשים שהקדימו בלא-מעט שנים את ההבנה של האדם הממוצע לגבי מהפכת המחשוב. חלפו לא פחות מ-28 שנים (!) עד שהגיע החלק השני "טרון: המורשת". סרט שצולם בתקופה שבה כל אחד מאיתנו כבר התנסה, במידה כזו או אחרת בעולם וירטואלי ובתפעול של אווטארים. אחרי הכמעט-קטסטרופה הראשונה של טכנולוגיית המחשוב (באג 2000), אחרי מהפכות רבות מספור ב-CGI ובמשחקי מחשב, ואחרי הייצוג האיקוני של עולם כסימולציית מחשב בסדרת סרטי מטריקס.
"טרון: ארס" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
קפיצה של עוד 15 שנים קדימה והנה מגיע כעת הסרט השלישי, "טרון: ארס" (Tron: Ares). כעת אנו נמצאים בעולם שבו הטכנולוגיה מעצבת ממשקי מציאות רבודה, כלי AI יוצרים דימויים וסרטים פוטו-ריאליסטיים, ואנו נמצאים במרחק נגיעה מהופעתה של בינה מלאכותית כללית (AGI) ומרובוטים שאותם היא תתפעל. סדרת "טרון" לא רק צריכה להתניע את עצמה כל פעם מחדש, ולאפשר לנו לחזור אל הדמויות ולפרטים העלילתיים, אלא לעשות זאת מול מצב טכנולוגי מאוד שונה מזה שבו נוצר הסרט הקודם.
4 צפייה בגלריה
18 שנה עד לסרט ההמשך - ואז עוד 15 שנים עד לחלק מס' 3. מתוך "טרון: ארס"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
בקצרה, למי שלא מכיר או זוכר, הגיבור של "טרון" (במאי: סטיב ליסברגר) הוא מתכנת משחקי מחשב גאון בשם קווין פלין (ג'ף בריג'ס), שסולק מתאגיד ENCOM. האחראי לכך הוא אד דלינג'ר, שגונב את פרי עבודתו של פלין ומשתלט על העולם הווירטואלי שהוא בנה. בעולם הווירטואלי שולטת כעת תוכנת ה-MCP (Master Control Program) שמדכאת תוכנות סוררות. בראש המורדים ישנה תוכנת אבטחה בשם טרון, שנושאת את מראה דמותו של חברו הטוב של פלין הקרוי אלן בראדלי. פלין עובר פירוק ודיגיטציה שמכניסה אותו למציאות הווירטואלית ושם הוא משתף פעולה עם טרון בהבסת ה-MCP. בסוף הסרט הוא מצליח לחזור לעולם האמיתי - ובעזרת חברו בראדלי, להשתלט מחדש על חברת ENCOM.
בסרט הראשון הצופים עורכים היכרות עם חוקי עולם המחשב שבו יש גילומים דמויי אדם לישויות דיגיטליות מופשטות. במתכונת "הקוסם מארץ עוץ" ישויות דיגיטליות אלו הן בבואות של בני אדם בעולם האמיתי. כמו כן יש שימוש נרחב בשני משחקי היסוד שהופכים לסיטואציות קרב – גרסת הסרט למשחק "פונג" שבה דיסקוסים דיגיטליים משמשים ככלי נשק, וגרסת הסרט ל"סנייק" עם אופנועים שמייצרים בתנועתם "קיר" שמטרתו לחסום את היריב.
בסרט ההמשך (סרט הביכורים של ג'וזף קוזינסקי) פלין נעלם בסוף שנות ה-80, ו-20 שנה אחר כך בנו סאם נשאב לתוך עולם ווירטואלי מתקדם (ה"גריד") שבנה אביו. בעולם זה טרון עוות לכוח מדכא באמצעות תוכנה בשם קלו, שיצר פלין אך איבד עליה שליטה - תוכנה שבאופן מתעתע נושאת את מראה פניו הצעירות של פלין/בריג'ס (עבודת CGI קריפית במיוחדת). סם מגלה גם את אביו האמיתי ב"גריד" בגרסתו המבוגרת יותר. מעבר לרעיון האיחוד מחדש והתיקון של יחסי אב/בן, התפתחו בעולם גם ישויות של "אלגוריתמים איזומורפיים" (ISO) - ישויות פלאיות של אינטליגנציה מלאכותית שמהן נותרה רק נערת פיקסי קסומה-דיגיטלית בשם קורה, שמשמשת כעוזרת של פלין. הרוע ממוגר, טרון שב להילחם לצד כוחות הטוב, פלין מקריב את עצמו כדי לאפשר לסם ולקורה לצאת מהעולם הווירטואלי למציאות. כן, קורה, ISO שובבה שכמותה, נעה כבשר ודם בתוך העולם האמיתי.
28 שנים אחרי "טרון" ו-11 שנים אחרי "מטריקס", "המורשת" יצר עולם סופר-מעוצב (עם הרבה השראה של גן החיות החייזרי ב"2001: אודיסאה בחלל"). המשחקים המוכרים מהסרט הראשו שוכללו באמצעות אנימציית מחשב תלת-ממדית - והסרט היקר להפקה זכה להצלחה צנועה ולביקורות בינוניות. שוב נקטע החלום על סדרת סרטים רציפה.
"טרון: ארס" נראה כמו ניסיון לייצר המשך שהוא גם איתחול לסדרה. מי שתיכננו את הסרט (הבמאי הנורווגי יואכים רונניג, והתסריטאים ג'סי ויגטו וג'ק תורן) לא בנו אותו כדי שהחלק הרביעי ייעשה בעוד עשור או שניים, אלא כפרנצ'ייז חי ובועט. יש בו ניסיון לעצב מחדש את הפרמטרים היסודיים של הסדרה – לעדכן את פלין למתכננת משחקי מחשב ממוצא אסייתי-אמריקאי בשם איב (חווה!) קים (גרטה לי), כשהסגן שלה הוא אג'יי סינג ההודי (חסן מינאז'). רוב הדמויות מהסרטים הקודמים הוחלפו באחרות. כך במקום אד דלינג'ר בסרט המקורי, ישנו הנכד ג'וליאן דלינג'ר (אוון פיטרס), ולצידו אימו, הבת של סבו, אליזבת דלינג'ר (ג'יליאן אנדרסון), שמנסה לרסן את תוכניותיו המסוכנות של בנה. חברת דלינג'ר מנסה להתחרות ב-ENCOM שהייתה בשליטת סם בנו של פלין (לא ברור לאן סם וקורה האיזומורפית נעלמו). טרון מקבל כעת עדכון לדמותו של ארס - סוג של "טרון חדש" בגילומו הבעייתי של ג'ארד לטו.
עם כל הכבוד לעלילה זהו קודם כל סרט של התנסות חושית אינטנסיבית. הבמאי רוננהיג מבצע פה קפיצה טכנית ואסתטית ביחס לסרטיו הקודמים (סרטו האחרון היה "מליפיסנט: אדונית הרשע" מ-2019) והוא משיג זאת באמצעות אומנים מרכזיים מהצוות של דייויד פינצ'ר. הצלם ג'ף קרוננוות' ("מועדון קרב") וצמד המוזיקאים טרנט רנזור ואטיקוס רוס שעובדים עם פינצ'ר בקביעות מאז 2010. באופן שונה מהפסקולים הקודמים שלהם הם חתומים לא בשמם, אלא בשם ההרכב המקורי שלהם - ניין אינץ' ניילס. "טרון" השתמש במוזיקה של וונדי קרלוס ("התפוז המכני"), "המורשת" השלים את הוויזואליה בפס קול של צמד יוצרי המוזיקה האלקטרונית דאפט פאנק (כולל הופעה שלהם בסרט). "ארס" אינו יכול להרשות לעצמו לוותר על שאפתנות דומה כיצירה ויזואלית-מוזיקלית.
העלילה של "ארס" שואפת להיות מספיק ברורה גם עבור קהל שלא זוכר את הסרטים הקודמים. ספק אם היא מצליחה בכך. במרכזה הניסיון של ג'וליאן דלינג'ר להעביר מהעולם הדיגיטלי ישויות לוחמות שאותן הוא יוכל למכור לכל המרבה במחיר. הלוחם המשוכלל ביותר שלו הוא ארס, וסגניתו היא אתנה (ג'ודי טרנר-סמית). הם מבצעים את המעבר באמצעות מדפסת תלת-ממד ייחודית של חברת דלינג'ר. הם יכולים לנוע ולהילחם בעולם הממשות כמו שני טרמינייטורים למשך לא יותר מ-29 דק' ואז הם מתפוררים לאבק פיקסלים. מה שיאפשר להתגבר על מגבלת הזמן ולממש את השאיפות העסקיות הרות-האסון הוא קוד מחשב שנמצא בידיה של איב. הכנסת הקוד תאפשר לישויות הדיגיטליות להתקיים פרק זמן בלתי מוגבל בעולם האמיתי.
מלבד סרטי טרון הקודמים הסרט מנהל דיאלוג של השפעות עם מקורות ספרותיים שמוזכרים בשמם ("פינוקיו", "פרנקנשטיין"), וסרטי המפתח של הז'אנר כמו "בלייד ראנר", "הרוח במעטפת", "מטריקס" ובעיקר המהלך של שני סרטי "שליחות קטלנית". מהלך זה קשור לתהליך שעובר ארס ממכונת חיסול, למי שמנסה לסייע לאיב קים להציל את העולם.
4 צפייה בגלריה
קצת מ"בלייד ראנר", קמצוץ מ"המטריקס" ונגיעה מסרטי "שליחות קטלנית". לערבב טוב, להגיש עם ג'ארד לטו (בחירה). מתוך "טרון: ארס"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
המעבר שאותו הסרט מציע מעולם ווירטואלי לעולם "ממשי" מאפשר להתגבר על הבעיה שהייתה בשני הסרטים הקודמים. שניהם התקיימו ברובם בעולם ווירטואלי – הראשון היה מהפכני אך התיישן במהירות, והשני מרהיב ומשוכלל אך קר כקרח. במעבר של "ארס" לעולם האמיתי ניתן לשלב את המאבקים והמשחקים הדיגיטליים בתוך סביבות "אמיתיות". זה מאפשר סצנות מאוד מרשימות (בתקווה לצפייה על מסך איימקס) שמהוות את האטרקציה המרכזית של הסרט. ההנאה היא לא מהעלילה המתבססת על נוסחאות מוכרות, לא מלטו כשחקן הראשי שעושה סוג של חיקוי קיאנו ריבס, לא מהטקסטים שיש בהם אקספוזיציות והסברים מגושמים ולא מרעיונות נטולי עומק פילוסופי. מהותה היא חוויה קולית-וויזואלית של צבע, אור ותנועה שבשיאה היא מהמיטב של אסתטיקה הבלוקבסטרים השנה.
