בפגישה הראשונה שלנו, זמן קצר לפני עליית ההצגה "קרנפים" בתיאטרון בית ליסין, לפני שכל החטופים החיים שוחררו מהשבי בעזה, זוהר מידן התקשתה לדבר. עיניה דמעו, והיא ביקשה להפסיק את הריאיון דקות ספורות אחרי שהתחיל. רגע לא נוח לשנינו בתוך מציאות בלתי אפשרית. "ההבדל בין הפגישה ההיא לפגישה הזאת הוא שעכשיו אין לנו ילדים שקבורים תחת האדמה בעזה", היא אומרת בשיחה עם ynet. "המלחמה נעצרה ואפשר לצאת שנייה מהמחילה ולדבר. כשקורה מה שקרה במלחמה, אני, עם הפוסט-טראומה שלי בגלל הפגיעות המיניות שחוויתי ושעיצבו משהו באופן שבו אני חווה סיכונים, לא מצליחה להבין מי נגד מי, ועל מה נלחמים בכלל, ומתנתקת מהעולם. בורחת. עכשיו אני הרבה יותר פתוחה לדבר".
במציאות הישראלית, במיוחד זו של השנים האחרונות והמפחידות, לא חסרות סיבות להעלות את "קרנפים", מחזהו החשוב של גאון האבסורד אז'ן יונסקו, שנכתב בהשפעת מלחמת העולם השנייה ועליית הנאציזם, ומבוסס על חוויותיו של יונסקו מרומניה שהלכה ונהפכה לאנטישמית, כשהקרנפים מסמלים את האלימות ואת ההיסחפות לאידיאולוגיה אלימה, ולקבלת רעיונות ללא חשיבה ביקורתית. באופן לא מפתיע, המחזה הזה, שביים עכשיו יאיר שרמן בכישרון רב, הועלה כאן מעט מאוד פעמים.
כשאת משחקת בהצגה, את חושבת על המציאות הפוליטית שכאן?
"אני חושבת ש-7 באוקטובר היה יום שבו עדר של קרנפים התרוצץ לנו בין הרגליים כדי לדרוס אותנו. כולנו מחפשים מאז את מקומנו כמו שהדמויות במחזה מחפשות את מקומן. להגיד לך מה הימין או השמאל כאן? כל אחד הוא קרנף בדרכו.
"לשמחתי, המקצוע שבחרתי בו מספק גם אסקפיזם, וכשאני עולה לבמה אני מגלמת את הדמויות האלה שהן מעיירה חסרת שם, חסרת מיקום. מה שהקהל יחווה כשהוא צופה בהצגה זו הפרשנות שלו. ציפי (פינס, מנכ"לית בית ליסין – י"ב) יצאה מלכה כשבחרה להעלות את המחזה, ואני מרגישה, לפי התגובות, שהקהל מעריך את זה ואוהב את ההצגה".
איזה מסר הקהל ייקח מההצגה?
"הייתי רוצה שהם יישאלו את עצמם האם הם יותר מובלים ממה שהם מייעדים לעצמם".
היום ממעטים, אם בכלל, להעלות כאן מחזות פוליטיים.
"בתיאטרון צריך להיות מקום להכול - על זה התחנכתי ולזה נמשכתי. אם יש מישהו שכותב מחזה שדרמטית כתוב נכון ושהדמויות שלו עגולות ומורכבות ומעביר מסר אנושי, יש לו מקום. אוי ואבוי אם נשתמש בתיאטרון ככלי להינדוס תודעה. לא יעניין אותי לעשות הצגה שאומרת לקהל - 'תבחרו את הצד הנכון', כי אז אני הופכת לתיאטרון שמיועד רק לפלח מסוים באוכלוסייה.
"ברור שהתיאטרון הישראלי מוגבל יצירתית ואמנותית מתוך פחד לאבד קהל, תמיכה ומימון. זה גוף שורד שמאמין בעצמו מאוד, בתוך חברה שלא תמיד מבינה את חשיבות הקיום שלו ואת חשיבותו של התיאטרון. יש מגבלה, ואתה רוצה לקלוע, להגיע לכמה שיותר קהל, לכן גם לחפש אסקפיזם זה בסדר".
8 צפייה בגלריה
"אוי ואבוי אם נשתמש בתיאטרון ככלי להינדוס תודעה". זוהר מידן, מתוך "קרנפים" בבית ליסין
(צילום: דניאל קמינסקי)
איפה המלחמה תפסה אותך?
"ב-7 באוקטובר הייתי בדירה שלי ברחוב הרצל בתל אביב. זה היה סוריאליסטי ומפחיד בצורה קיצונית. היינו יורדות עם סכין להוציא את הכלב לטיול. בלתי נתפס מה שקרה וגם מה שקרה מאז. הדופק שלי בהתחלה היה על חמשת אלפים ואז לאט לאט אתה מתרגל למציאות המזעזעת והוא יורד.
"בזמן לימודי המשחק שלי היו כמה מבצעים. עשיתי אז מילואים ולא יכולתי יותר להכיל את זה מבחינה אידיאולוגית וערכית, וביקשתי לקבל פטור מהמילואים. עם סיפור החיים שלי יכולתי גם לא לעשות צבא לו רציתי. בתחילת המלחמה הזאת, לראשונה בחיים, עברה לי מחשבה מיליטנטית. כמעט רציתי להציע את עצמי למילואים מחדש כדי לעזור. הפחד העצום שאחז בי בתחילת המלחמה גרם לי לחשוב על ההתקרנפות הזאת, על לחזור לצה"ל אקטיבית".
"בשלב הראשון אמרתי שאני חד-קרן. לי מותר הכול"
מידן, 37, נולדה כאינטרסקס – בני אדם שיש להם סימני מין זכריים ונקביים כאחד, ורואה חשיבות גדולה לדבר על זה. "בחוץ אני אישה ובפנים אני זכר", היא אומרת. "עד גיל תשע סיפרו לי שיש לי חיידק שצריך לבדוק אותו, לא מעבר לזה. דרשתי מאמא שלי לדעת את האמת והיא סיפרה לי אמת חלקית - שנולדתי עקרה ושאני לא אוכל להביא ילדים. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה ומה שהיו מספרים לי הוא שאני אינטרסקס, הייתי מתפתחת ומגלה את עצמי מתוך האמת, אבל לספר לי שאני עקרה בחברה כמו שלנו זה להגיד לי 'נולדת פגומה, נולדת מקולקלת. את אישה שלא יכולה להגשים את ייעודה האמיתי'".
חיפשת את הנשיות שלך?
"רדפתי אחרי תחושת נשיות נשגבת, רציתי להרגיש אישה. לא סתם הטראומה שעברתי בילדות גרמה לי לחפש את הנשיות בתוך אינטרקציות מיניות, מה שהוביל גם לפגיעות. אם אני לא אהיה אמא, אז אני אהיה זונה.
"בגיל 24 פגשתי רופאה ששמעה מה אני. היא נורא התרגשה והתחילה לשאול אותי שאלות על עצמי. ואז היא שאלה אותי אם אני גבר או אישה. אמרתי לה, 'אני אישה', והצבעתי על הגוף שלי, והיא אמרה, 'כן, כן, בחוץ את אישה אבל בפנים לא. מה את מרגישה כשאת מביטה במראה? זה היה כמו האאוטינג האכזרי ביותר שיכל להיות.
"זו בדיוק הייתה נקודה בחיי שהתחלתי להרגיש אישה ועשיתי תפקידים נשיים. זה פוצץ לי את המוח, אבל משם התחיל מסע לגילוי, להבנה ולמידה על מה אני ומי אני, אבל בעיקר על מה אני לא אמורה להיות. אני לא אמורה להיות האישה המושלמת, לא אמורה להרגיש נשית. אני יכולה אם אני רוצה, אבל אני לא פגומה בשום צורה. בשלב הראשון אמרתי שאני חד-קרן. אני גם וגם. לי מותר הכול".
דיברת על זה עם ההורים?
"הפרופסורים היו מאוד מצומצמים במידע שהעניקו לנו. אמרתי להורים שלי, 'איך לעזאזל לא חקרתם יותר?' אני גם יודעת למה הם לא חקרו יותר? אומרים להורים צעירים, 'הילדה שלכם נולדה עם בעיה, צריך לטפל בה', והם עושים הכל כדי לטפל בי. לעשות את הכל זה להתקרנף אחרי מערכת הבריאות.
"דיברנו על כך בתחילת שנות ה-30 שלי, והדברים נאמרו די בגובה העיניים, אבל אף אחד מאיתנו לא מחפש אשמים. הם תומכים בי ואוהבים אותי ומצטערים על טעויות שנעשו. אני מנסה ללמוד מהטעות הזאת, ומנסה לאפשר לעוד אנשים ללמוד ממנה".
כיום היא חולקת את חייה עם בת זוג. "התחלתי לצאת עם נשים בגיל 33, אחרי 26 שנים שבהן אני רודפת אחרי נשיות ואחרי מי שיפגע בי. בתוך המסע של הטיפול שלי בעצמי הבנתי יום אחד שבעצם אני לא יודעת שום דבר עליי, שבמשך כמעט 30 שנה חייתי עם תפיסות שגויות עליי, על אהבה, על מערכות יחסים, על החיים.
"בהתחלה זה היה רגע מאוד קשה בחיים, להרגיש שלא חייתי עד עכשיו, אבל מתוך זה נולדה לי אמונה של - יאללה, בואי נתחיל לבדוק מי אני, מה נעים לי, מה לא נעים לי, את מי אני אוהבת, מה זאת אהבה, מה זה רגש ומה זאת משיכה. תוך כדי התבגרות והתעצבות, הבנתי שאני לא נקודה על הסקאלה, אני כל הסקאלה. אני לא מגדירה את עצמי".
8 צפייה בגלריה
"אני כל הסקאלה. אני לא מגדירה את עצמי". זוהר מידן, מתוך "קרנפים" בבית ליסין
(צילום: דניאל קמינסקי)
במה השינוי היה כרוך?
"בגיל 16 עברתי ניתוח שמטרתו היחידה היא לנרמל את הגוף שלי. בפנים היו לי אשכים שלא התפתחו כמו שצריך, והוציאו אותם. קראו לזה 'איבר לא מתפקד', קראו לזה 'חשש לסרטן'. הניתוח בעצם די הרס לי את הגוף. בגיל 16 הייתי בגיל הבלות עם אוסטאופורוזיס ונשירת שיער. מאז אני לוקחת כדורים. אין לי הפרשה הורמונלית של איברי המין בגוף. זה משפיע על סידן, משפיע על המוח, משפיע על הכול. אני כמו בגיל הבלות יותר מ-15 שנה".
מידן נולדה בראשון לציון והתגוררה במושב שדמה שליד גדרה, שם מתגוררת משפחתה. "הייתה לי ילדות לא פשוטה", היא אומרת. "קרו לי דברים שלא צריכים לקרות. עברתי פגיעה מינית ממישהו שהכרתי. פגיעה מינית בילדות משנה את הדרך שבה את מסתכלת על העולם וגורמת לך להאמין שאהבה שווה מיניות, שכל עוד רוצים את הגוף שלך אוהבים אותך".
התעמת עם מי שפגע בך?
"די סגרתי את הסיפור הזה מבחינת עניין והתעסקות. עד היום אני מטפלת בפצעים האלה. אלו דברים שלנצח יושבים שם, כמו איזה די.אן.איי ראשוני. טביעת החותם על העולם משתנה כשאתה עובר חוויות מהסוג הזה בגיל כזה. הפגיעה נמשכה כמה שנים טובות. כשזה קרה הייתי שותפה לפשע. כילד, אומרים לך דברים ואתה מסדר לך את העולם בצורה כזו שאתה הופך את זה לנורמלי עבורך. לקח לי 30 שנה להיפטר מהאמונה שאהבה = ניצול מיני".
8 צפייה בגלריה
"מה שנתן לי כוח להמשיך זו האפשרות לספר סיפור משמעותי". רפאל עבאס וזוהר מידן בהצגה "גיבור"
(צילום: מעיין קאופמן)
מתי הבנת שאת צריכה לשתף אנשים בפגיעה המינית שעברת?
"בגיל 12, בעקבות איזה משבר שהיה במשפחה שלי, כתבתי מכתב להורים שלי שמספר בעקיפין שאני בעצם עוברת פגיעה מינית בשנים האחרונות, ושם זה הפסיק והתחיל טיפול נפשי שממשיך עד היום. כשאתה נפגע בשלב כל כך מוקדם, אתה הולך, כמו רבים אחרים, ומחפש את אותה אהבה בחוגים אחרים. והייתי מאוד חשופה לסכנה הזאת, ולכן נפגעתי עוד כמה וכמה פעמים.
"בגיל 26 הייתי בתקופה מאתגרת מבחינה רגשית ונפשית והגעתי לאיזשהו קצה, לאיזשהו אירוע שבו תחושת השאלה של חיים או מוות הייתה מאוד בוערת. אני בנאדם עם נטיות לדיכאון, כבר עשיתי סיבוב של כדורים בעבר, ויצאתי. עברתי אז עוד פגיעה והגעתי לאיזה קצה, ומתוך הקצה הזה הגעתי לחברה טובה שהייתה לי בבאר שבע, שעבדה במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית נגב. סיפרתי לה הכול והיא לקחה אותי יד ביד למרכז הזה".
ומה קרה שם?
"עברתי טיפול של שש שנים ומאז נולדתי מחדש. לא, בעצם לא נולדתי מחדש. אתה מייצר לעצמך שכבת עור חסינה יותר ממה שבא בילט-אין. כלומר, אני היום לא מפחדת שיפגעו בי שוב בדרכים האלה. אני מחוברת ומקורקעת וחזקה ובהירה לעצמי ערכית ומוסרית".
גם עם בעיות המשקל שלה מידן למדה להסתדר די מזמן. "מגיל מאוד צעיר התייחסו לזה שהייתי שמנה", היא אומרת. "חברתית זה מאוד הקשה עליי. אתה מקבל תווית לא מחמיאה, וזה היה סיוט. כל יום הייתי בוכה לאמא שלי בטלפון הציבורי שתבוא לקחת אותי מבית הספר, שאני לא רוצה להיות פה יותר. שנים שהייתי עומדת מול המראה ומתבאסת. יכולתי לתת לעצמי סטירה מול המראה. היום זה רחוק ממני מאוד. אני יודעת להעריך את עצמי.
"בגלל כל מה שעברתי אני מיומנת לקיים שתי מציאויות. אני עוברת את מה שאני עוברת בגילים הצעירים, אבל אני גם חיה רגיל. מעבר לרגישות ולעלייה במשקל, אי אפשר לזהות שיש כאן חיים כפולים. גם היום. המשפחה שלי נמצאת כרגע במשבר הגדול ביותר שידענו, ואני נאלצת להתפצל. אני חיה לצד המשבר".
את עדיין מתמודדת עם בעיות ההשמנה?
"לא. סיימתי עם החרא הזה שבאמת הייתי עמוק בתוכו. הרצון לשנות את הגוף שלי היה מעל כל דבר אפשרי. כשהייתי מכבה נרות ביום הולדת, הייתי אומרת, הלוואי ואני אהיה רזה. כשהייתי שמה פתק בכותל, זה מה שהתחננתי אליו. אני לא שם יותר. הפסקתי להתייחס אל הגוף שלי כאל חפץ שאני רוצה לעצב בהתאם לציפיות ובהתאם למודל יופי. זה לא כזה פשוט, אבל יש פשוט משהו נורא מחפיץ בהתייחסות לגוף כדבר עם סטנדרטים תרבותיים.
"עשיתי קיצור קיבה באיזשהו גיל. ההתנהלות שלי עם עצמי לא צריכה להיות קשורה לאיך אני נראית. אלא לנפש, לרגש. אני כן מתאמנת ועושה ספורט וחיה במציאות שבה אני לא אוכלת הכול, כמו כולם, אבל אני לא מגבילה את עצמי ולא נלחמת בשום דבר. הגוף שלי גם מציל אותי".
איך?
"אחרי הפגיעה המינית הראשונה של חיי, הצעד הבא היה להתכתב עם גברים מבוגרים באינטרנט וללמוד מהם את רזי הסקס. שיקרתי להם שאני רזה, ואז לא יכולתי להיפגש איתם למזלי".
מידן, שלמדה משחק בבית הספר גודמן בבאר שבע, נמשכה מאז שהיא זוכרת את עצמה לתיאטרון ולשירה. "אני מניחה שהמשחק היה גם סוג של בריחה ממה שעברתי", היא אומרת. "כשזה פגש מסגרת, כמו בית הספר למשחק, ובמסגרת הזאת זיהו את הכישרון שלי, זאת הייתה כנראה האהבה הראשונה שהרגשתי. מצאתי תשוקה, מצאתי חלום. בהמשך שיחקתי גם בהצגת היחיד האוטוביוגרפית 'פוריה' שכתב חבר טוב שלי, יקיר אליהו וקנין".
המראה שלך השפיע על תפקידים שנתנו לך?
"כן, בוודאי, כמו אצל כל שחקן ושחקנית. אני כבר שנים מחכה לגיל 40. זה הגביל אותי כשהייתי בת 22 וחלמתי לעשות תפקידים כמו יוליה. כבר כמה שנים ברציפות אני מקבלת תפקידים שמאתגרים אותי מאוד, בתיאטרון באר שבע בו שיחקתי ועכשיו בבית ליסין. בגיל צעיר ממש דמיינתי רגע שבו אני יושבת אצל אופרה ווינפרי ומספרת את סיפור חיי כמי שניצחה.
"ברגעים הקשים של חיי מה שנתן לי מוטיבציה וכוח להמשיך הייתה העובדה שאני אוכל לספר סיפור משמעותי. אנחנו מדברים עכשיו על ההפקה הבאה בבית ליסין. אני אשמח לאיזו קומדיה טובה, לשיר, בבאר שבע היו לי תפקידים ששרתי, למשל ב'גיבור' של עמית אולמן ובערב שירי ז'ק ברל. אני פתוחה להכול. אני גם רוצה שוב לעבוד עם יאיר שרמן. זה היה אחד תהליכי החזרות הכי משמעותיים שעברתי. יאיר מתייחס לתיאטרון בצורה מדהימה ומפתח שפה משלו".
מה עם טלוויזיה וקולנוע?
"עשיתי תפקידונים פה ושם. אני אוהבת את המצלמה. כל דבר בזמן שלו. אני לא באיזשהו מרדף אחרי שום דבר".
את חולמת על ילדים משלך?
"נראה לאן החיים ייקחו אותי. לבחור להיות הורה זאת האחריות הכי גדולה שבן אדם יכול לקחת על עצמו. הייתי רוצה להיות במקום שלם. בגיל צעיר לא דמיינתי את עצמי עם משפחה ועם ילדים".
