לא מפתיע ש"הקוף" (The Monkey), סרטו החמישי של אוזגוד "אוז" פרקינס, ממשיך את המסע של הבמאי בין סוגים שונים של סרטי אימה. קדמו לו השתלטות דמונית שהופכת נערה לרוצחת, אחות סיעודית שנתקלת ברוח רפאים, גרסת אימה לאגדת הנזל וגרטל, ורוצח סדרתי עם אלמנטים על-טבעיים. מה שפחות צפוי הוא שינוי הטון המובהק ביחס לעבודותיו הקודמות, הרציניות ועוכרות-השלווה.
"הקוף" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"הקוף" הוא קומדיית אימה מקאברית שעוסקת בטראומה ומוות. הוא לא באמת מנסה, ובוודאי לא מצליח, להפחיד או אפילו למתוח. הוא בעיקר קיים עבור פרצי הצחוק המזועזעים-נלהבים של הצופים מול עוד אירוע מוות פתאומי ובלתי-סביר. כפי שאומרת לואיס (טטיאנה מסלאני), האמא של גיבורי הסרט, "כולם מתים. אלו החיים". המעבר החד משגרת החיים לגופה מרוטשת אמור להיות מהות האפקט ותכלית האמירה – אבל זה לא מספיק. נדמה שהסרט יוצא קירח משני הצדדים: חסר יכולת לומר דבר בעל עומק רגשי על הנושא שבו הוא עוסק, ואפקט הולך ודועך ביכולתו לחלוב צחוק מזועזע.
הסרט מבוסס של סיפור קצר שכתב סטיבן קינג ב-1980. הסיפור עבר שינויים כאשר הוא שולב באנתולוגיה Skeleton Crew ב-1985, וכעת שונה באופן מהותי בעיבוד החופשי שכתב פרקינס. סטיבן קינג עצמו הביע התלהבות מתוצאה הסופית, אבל יש לזכור שגם אחרי למעלה מ-40 עיבודים קולנועיים הוא לא בהכרח השופט האידיאלי של איכותם. הוא שנא את העיבוד המופתי של קובריק לספרו "הניצוץ", והסרט הבודד שהוא עצמו ביים (Maximum Overdrive ב-1986) נחשב לכישלון גמור. סרטו של פרקינס טוב בכמה דרגות מזה שביים קינג, ובכל זאת "הקוף" הוא סרט מאכזב.
צעצוע של קוף, עם עיניים גדולות פעורות לרווחה, פה מתוח וחושף שיניים, ויד שמונפת למעלה שמחזיקה מקל תיפוף (במקור הספרותי הקוף אחז במצילתיים). כשמותחים את הקפיץ מתחילה פעולת תיפוף, וכשהיא מסתיימת נופל הפור. מי שמותח את הקפיץ לא ייפגע, אבל איזשהו אדם, הממוקם במרחק קרוב אך לא מוגדר במדויק, יפגוש מוות אכזרי.
הסרט מתחיל בפרולוג שבו אדם לבוש בבגדי טייס (אדם סקוט) מנסה למכור את הקוף בחנות משכון. ברור שהמוכר מודע היטב לסכנה שטמונה בו, אבל בעל החנות שאינו יודע זאת נחשף לסכנה. אנחנו מקבלים הדגמה ראשונה לכוח האפל של הקוף. בהמשך נבין כי הטייס הוא אביהם של שני הילדים שיהיו גיבורי הסרט, ושהוא עזב את המשפחה בנסיבות שאף פעם לא יוצגו ישירות (אבל לא בהכרח קשורות לקוף). דרך קצת מוזרה מבחינה עלילתית לטפל בדמות.
במתכונת המוכרת מהעיבודים לספריו של קינג, העלילה נעה מתקופת הילדות המזמנת מפגש ראשוני וטראומטי עם אלמנט לא מוסבר של רוע, וההשפעות המתמשכות של מפגש זה על הדמויות הבוגרות. האל וביל (שניהם מגולמים על ידי כריסטיאן קונוורי) הם אחים תאומים שחיים עם אימם בניו-אינגלנד בסוף שנות ה-90. האל נולד אחרי ביל, עובדה שמצדיקה עבור ביל את ההתעללות באחיו. אביהם נטש אך בובת הקוף שהייתה שייכת לו נותרה מאחור. כך הצעצוע הלא-סימפטי נקשר לא רק למקרי המוות של אנשים קרובים, אלא קודם כל לחוסר-הפשר של נטישה הורית.
3 צפייה בגלריה
אפקט הצחוק המזועזע הולך ודועך ככל שזה מתקדם. מתוך "הקוף"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הגילוי הראשוני של הקשר בין מתיחת הקפיץ, לתיפוף, למוות (בוודאי באופן המופרך שבו המוות מתרחש) שם בידיהם של הילדים צעצוע מאיים, אבל גם דרך מעוותת לשלוט במוות. מכאן גם הפיתוי להשתמש בקוף גם כאשר לא ניתן לדעת מראש במי הוא יפגע. אולי אחרי כמה מקרי מוות ייפגע סוף-סוף הקורבן המיועד. הסרט מספק כמה דמויות משנה שעוצבו כקריקטורות שממש דורשות את הפגיעה הבאה. את אחד מהם - "הדוד צ'יפ" - פרקינס מגלם בעצמו.
בקפיצה של רבע מאה להווה, האל וביל (שניהם מגולמים על ידי ת'יאו ג'יימס) כבר שנים לא בקשר. גם בגלל ההתעללות הבלתי-פוסקת של ביל, וגם בגלל דברים שקשורים לקוף השטני. האל התחתן, נולד לו ילד והוא התגרש. את הבן שלו פטי (קולין אובריאן) הוא כמעט לא רואה מחשש שהסכנות שמביא איתו הקוף יידבקו גם אליו. גרושתו (לאורה מנל) ובעלה הגורו הפסבדו-מעמיק טד (אלייז'ה ווד) עומדים לאמץ את פטי בדרך שתנתק באופן סופי את הקשר של האל עם בנו. האב והבן יזכו לטיול קצר שעשוי להיות הפעילות האחרונה שלהם יחד. כהרגלם של עלילות בהשראת סטיבן קינג, מקור הרוע שממנו היה ניסיון לחמוק, ישוב לסכן את חיי הדמויות.
בהתייחסות לעלילה הושמטו פרטים רבים לגבי מי ימות וכיצד. אם מניחים שכוונתו של פרקינס לא הייתה רק שהעלילה תשמש קולב לסדרת מקרי מוות גרוטסקיים, הרי שהיא לקויה באופן ניכר. לא נראה שיש ניסיון להעניק עומק רגשי למוות, אלא רק תחושת אבסורד שיש בה ממד ניהיליסטי. קשה לחשוב על דמות, כולל הדמויות הראשיות, המעוררת מידה של הזדהות. לכן כל מה שנותר הוא לחכות לעוד מוות שיצליח להתעלות על הגרוטסקיות של קודמו. מבמאי כמו פרקינס היה ניתן לצפות ליותר מאשר מהלך עלילתי שמזכיר במכאניות שלו את סרטי "יעד סופי".
"לונגלגס", סרטו הקודם של פרקינס, זכה לתגובות נלהבות מלא-מעט מבקרים וחובבי אימה (באופן אישי הייתי יותר מסויג). כמי שיצר עד אז סרטי אימה שנמצפו רק על ידי חובבים מושבעים של הז'אנר, הייתה זו עבורו התקדמות משמעותית בקריירה. "הקוף" לא הושפע מהצלחה זו באופן ישיר כי העבודה עליו החלה כש"לונגלגס" עוד היה בבתי הקולנוע. כמו קודמיו הוא סרט שנעשה בתקציב צנוע של פחות מ-10 מיליון דולר. עם זאת, עצם הבחירה של פרקינס בקומדיה שחורה רומזת על כוונה להגיע לקהלים חדשים. אפשר לקוות שבפעם הבאה החיבור בין היכולות, הנושא והטון יהיה מוצלח יותר מאשר ב"הקוף".
