כבר במהלך השיר הראשון במופע המשותף של מירי מסיקה וקרן פלס בהיכל מנורה אתמול (רביעי) השתיים דמעו על הבמה. השתיים ביצעו את "באת לי פתאום", במקור של פלס ורוני אלטר, וההתרגשות שלהן גאתה כשהאור עלה על הקהל והן יכלו לראות אותו. זו נשמע כמו קלישאה על מופע של שתי זמרות ישראליות שידועות בדרמטיות של השירים שלהן, אבל זה גם סוד הקסם של החיבור ביניהן - רגש, כמה שיותר ממנו, בלי להתנצל.
מירי מסיקה וקרן פלס מבצעות את "שיר תקווה" בהופעה בהיכל מנורה
(צילום: איה זך)
פלס ומסיקה פועלות כבר 20 שנה וזו הפעם הראשונה ששתיהן הופיעו בהיכל מנורה. זו גם הפעם הראשונה שהשתיים, החברות הכי טובות, העלו מופע שלם יחד שבו הן שרות - יחד ולבד - את הלהיטים של שתיהן. בהתאם לכך, הקשר של פלס ומסיקה הייתה הנושא המרכזי של הערב.
על הבמה השתיים סיפרו על ההיכרות שלהן בשירותי בית הספר למוזיקה רימון, ועל איך היו הולכות ביחד לאכול בורקסים. ברגעים האלה הן הרעיפו אהבה זו על זו; פלס אמרה שמסיקה היא הזמרת הכי טובה שהיא שמעה אי-פעם ומסיקה אמרה שפלס היא הכותבת הכי מוכשרת במדינה. כשהן דיברו בין השירים הן הדגישו את הדמיון ביניהן - כמו באהבה לאוכל, אבל גם את ההבדלים ביניהן - למשל העובדה שמסיקה מגדירה את עצמה "ללא פחד", בעוד פלס הודתה שהיא "מפחדת ממירי".
ההבדל המוזיקלי בין השתיים ניכר בביצועי הסולו שלהן - פלס עם הבלדה הפוצעת "ואת" שכתבה להראל סקעת, ומסיקה עם "ברכת המלך" שהדגיש את היכולת המדהימה שלה לסלסל בקול ענק במקצב ים-תיכוני שזר לחברתה. כשהן שרו יחד את הדואט שלהן "שתי גדות" שיצא בשנה שעברה, על המסכים הוקרנו תמונות שלהן מחברות שנמשכת כבר מעל שני עשורים. "ואם זה דביק לכם - תמותו", מסיקה היטיבה לסכם זאת על הבמה.
החברות של הזמרות היתרגמה היטב גם לקהל, שהיה נשי ברובו המוחץ. העולם מלמד נשים שאין מקום לכולן, שההצלחה של אחת תמיד תגיע אחת על חשבון השנייה, ש"נשים נשים שק של נחשים". פלס ומסיקה מתעקשות - וגם מוכיחות - שאפשר אחרת, שהחברות והקריירה יכולות ללכת יד ביד. אלמלא החברות הזו לא בטוח שפלס הייתה כותבת את "נובמבר", להיט הפריצה של מסיקה, ולא בטוח שהייתה יוצאת לקריירת סולו משלה בעקבות הצלחתו האדירה.
הזמרות הופיעו עם להקה, כלי מיתר וכלי נשיפה, שהעצימו את הדרמה שבמילים ובלחנים. במובן מסוים, זו הופעה שונה בנוף המופעים החיים הישראלי הנוכחי - כזו ששמה דגש על מילים סוערות ורגשות מכאיבים, ובמיוחד בהיכל מנורה ביד אליהו, שם אפשר למצוא ברוב הפעמים מסיבה משמחת או שואו מרקיד כמו במקרים של עומר אדם, עדן בן זקן ואודיה, ולא חבורת נשים שצורחות "אני אהיה לי אש מאנשים קרים". הפעם היחידה שפלס ומסיקה הופיעו באופן חדשני יותר, מאשר עם מופע להקה רגיל בהיכל, הייתה כשהן שרו יחד את "שיר תקווה" כשעל המסך הוקרנו סרטונים של שורדי שבי מתאחדים עם משפחותיהם. השתיים עצרו לפאוזה בשירה כדי שהמסכים יקרינו ראיונות של שורדי השבי בהם הם מתארים את התקווה שהייתה בהם, ואת ההודיה שהם חשים על כך שנשארו בחיים. זה היה רגע מרגש.
בארסנל של מסיקה ופלס יש להיטי ענק - "לייק וואנקה", "לשם", "שקופים", "אף אחת", "עכשיו אתה חוזר בחזרה" - שאי אפשר להתעלם מהם. כבר בתחילת בדרך של השתיים ב-2005 תחנות הרדיו חיבקו אותן והכניסו הרבה שירים לפלייליסט. במקביל התקשורת התאהבה בסיפור על חבורת רימון - מסיקה ופלס החברות הטובות, אורי זך בעלה של מסיקה שהפיק את אלבום הבכורה של איה כורם (גם היא בוגרת בית הספר המוזיקלי), אריק ברמן ואיתי פרל שהיו גם הם בוגרי בית הספר ונקשרו בחבורה - שהייתה אז התגלית החדשה של המוזיקה הישראלית. מערכון ב"ארץ נהדרת" אפילו הוקדש לדריה פלג, בת דמותה של פלס, שמגיעה למשרדי גלגלצ ומודיעה שהיא כתבה שיר כדי להכניס אותו לפלייליסט היוקרתי.
ההצלחה המטאורית הזו, והסטיגמה שדבקה בהן, מלווה את פלס ומסיקה גם כשהן כבר מזמן התקדמו הלאה. ההופעה הזו בהיכל מנורה היא בהרבה מובנים מסיבת הניצחון שלהן, שמוכיחה שהן יוצרות חשובות ובעלות משקל, ולא רק טרנד מוזיקלי חולף מתחילת שנות ה-2000. יותר מזה, הן שתיים נגד העולם, ולא חלק מחבורה. "אחרי הבעלים ובני הזוג, אחרי שכל זה ייגמר, אנחנו נזדקן ביחד", הן אמרו אחת לשנייה על הבמה, ונשמע שהתכוונו לכל מילה.
