"מי שאינם יכולים לזכור את העבר, מועדים לחזור עליו" - האימרה המפורסמת של הפילוסוף הספרדי-אמריקני ג'ורג' סנטיאנה מזכירה לנו את אחד מתפקידיו החשובים של הקולנוע כמעצב ומשמר זיכרון קולקטיבי. לא רק של זיכרון טראומה, אלא גם של הדרך בה אנשים, כבודדים וכחלק מקולקטיב, הצליחו להתגבר עליה. אם נזכור נוכל גם להבין טוב יותר על מה יש להיאבק בהווה.
"אני עדיין כאן" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
וולטר סאלס, מבכירי הבמאים של ברזיל ("דרום אמריקה באופנוע") חוזר לבימוי עשור לאחר סרטו הקודם, ו-16 שנים מאז סרטו האחרון שצולם בברזיל. בשנים אלו ברזיל עברה טלטלות פוליטיות משמעותיות.
ב-2010 הנשיא הפופולרי מ"מפלגת הפועלים" לואיז אינסיו דה סילבה ("לולה") סיים את כהונתו. היורשת שלו דילמה רוסף הודחה באשמת שחיתות באוגוסט 2016, והסגן שלה מישל טמר הודח גם הוא בהאשמות דומות בדצמבר 2018. במקביל דה סילבה הורשע בשני משפטים בשחיתות והלבנת כספים וישב 580 יום בכלא, מתוך תקופת המאסר הממושכת בהרבה שנגזרה עליו. שלטון השמאל הוחלף בנשיא הפופוליסט הימני-קיצוני ז'איר בולסונארו שניסה לבצר את מעמדו באמצעות מינויים שביצע בצבא. כהונתו הסוערת הסתיימה כשהפסיד בהפרש של פחות מאחוז בבחירות שהשיבו את דה סילבה לכס הנשיאות. ההפסד לווה בניסיון השתלטות על הקונגרס הברזילאי בהשראת ההסתערות על הקפיטול של תומכי טראמפ. בסתיו 2024 נחשפה מזימה של בולסונארו ושותפיו לחולל הפיכה צבאית לאחר ההפסד בבחירות, ובמהלכה לרצוח את דה סילבה, את הסגן שלו ושופט בבית המשפט העליון. יש לחזור למעלה מחצי מאה על מנת להבין טוב יותר את הכוחות האפלים שממשיכים לפעול בברזיל גם היום.
"אני עדיין כאן" (I’m Still Here), סרטו האחרון של סאלס, מבוסס על ספר הזיכרונות שכתב מרסלו פייבה ב-2015. פייבה מתאר את הסבל של משפחתו בתקופת שלטון החונטה הצבאית ששלטה בברזיל (1964-85), אותה חונטה שבולסונארו ותומכיו מייחלים לחזרתה. בינואר 1971, כשלמרסלו פייבה עוד לא מלאו 12 שנים, נעצר אביו רובן פייבה על ידי אנשי המשטרה הצבאית ועקבותיו נעלמו. רובן שימש כחבר קונגרס מטעם מפלגת העבודה הדמוקרטית בשנה וחצי שקדמה להשתלטות החונטה. לאחר כמה שנות גלות האב חזר לחיות עם משפחתו, עד שנעצר.
הדמות המרכזית בספר ובסרט של סלאס היא האם המשפחה יוניס (פרננדה טורס), שנעצרה זמן קצר לאחר בעלה ונפלה קורבן לא רק לחקירות מאיימות אלא גם להתנכלות פיזית. לאחר שחרורה היא ריסנה את התחושות הקשות כדי לגונן על חמשת ילדיה ולשמור על אחדות המשפחה. דמות הרואית שפועלת בסיטואציה קשה מנשוא וזוכה לגילום מרשים. לא מפתיע שטורס זכתה בפרס גלובוס הזהב לתפקיד בסרט דרמטי, ושכעת היא מועמדת לאוסקר לשחקנית בתפקיד ראשי.
מחצית השעה הראשונה של הסרט הלא-קצר (138 דק') מתרחשת בימים שקודמים למעצר של האבא. משפחת פייבה חיה בריו דה ז'ניירו, בבית מרווח בשכונת לבלון האמידה, במרחק עשרות מטרים מחוף הים. החלק הזה של הסרט מבסס את "גן העדן האבוד" שבו חיה משפחה שכוללת ארבע בנות ובן. טווח הגילאים נע מילדה ששיני החלב שלה עדיין נופלות ועד בת בוגרת שהגיעה לגיל שבו צריך לבחור מסלול בלימודים הגבוהים. בין כל הילדים יש יחסים הרמוניים וכך גם ביניהם לבין הוריהם. בבית שוקק-החיים מתארחות משפחות החברים של ההורים. אוכל יש, מוזיקה יש, והו, כמה שהחיים יכולים להיות יפים. הכל מצולם עם אור טבעי שחודר מהחלונות הגדולים, עיצוב תפאורה ותלבושות ברוח התקופה, ותנועות המצלמה שזורמות בין החוץ להמולה המשובבת בתוך הבית.
במרכז כל האושר הזה נמצא האב רובן (סלטון מלו), שופע סבלנות ואהבה אין קץ לילדיו. הוא מתפרנס מעבודתו כמהנדס, אך במקביל הוא וחבריו מסייעים לפעולות מחאה והתנגדות למשטר. בתוך כל שמחת החיים בבית משפחת פייבה האלמנט זה אינו מודגש יתר על המידה. מה שחשוב הוא שנרצה להיות חלק מהעולם הזה על מנת שנוכל לחוש את הכאב על אובדנו.
כמובן שיש סימנים לקיומה של דיקטטורה ולסכנה האורבת. הסצנה הפותחת מתרחשת בחוף הים בו מבלים האמא יוניס והילדים. בשמים חולף מסוק צבאי צבוע שחור כמו אות מבשר רע. החדשות מבשרות על מצוד אחר חוטפיו של דיפלומט שווייצרי, אירוע שבעקבותיו המשטרה פורשת מחסומים ברחבי העיר. הבת הבכורה ורוקה (ולנטינה הרסזאג) נעצרת במחסום שכזה יחד עם חבריה, מפגש שממחיש את האלימות והחשדנות של המשטר. שיחת טלפון מגיעה לבית משפחת פייבה מאדם שמבקש שאינו מזדהה אך מבקש לשוחח עם רובן. כאשר נאמר למתקשר שרובן לא בבית הוא טורק את הטלפון.
כאשר מגיעים לבית משפחת פייבה אנשי משטרה בלבוש אזרחי הדברים מתחילים להשתנות במהירות. רובן נעצר מיד מבלי שנאמר לאן הוא נלקח. הווילונות בבית מוגפים, ואנשים זרים נמצאים שם במשמרות כדי לפקח על בני המשפחה. ביום שלמחרת נעצרות גם האם והבת אליאנה (לואיזה קוזובסקי). חצי -השעה השנייה של הסרט מגבילה אותנו לחוויה של האם שכעת חרדה גם לגורל בתה.
לאחר שהאם משוחררת היא צריכה לנווט ללא ההכנסות של הבעל, תוך ניסיון להסתיר מהילדים הצעירים את האפשרות שאביהם לא יחזור. נדרשות החלטות לא-פשוטות שלא כל הילדים מקבלים בהבנה. בשליש האחרון של הסרט מתבצעות קפיצות לשתי נקודות זמן מאוחרות יותר, ונראה ששתיהן אינן מטופלות באופן מספק.
הקפיצה הראשונה היא ל-1996, שבה אנו פוגשים את יוניס המבוגרת שפיתחה קריירה משמעותית כעורכת דין הנלחמת למען קורבנות של דיכוי פוליטי. על הקמפיין האישי שהיא ניהלה בהקשר של בעלה אנו כמעט לא יודעים דבר. הקפיצה השניה היא ל-2014 כשיוניס בת 85 וחולה זה מספר שנים באלצהיימר. מלבד היותן שתי נקודות זמן חשובות בסגירת המעגלים בסיפור המשפחתי, הקפיצה בזמן גם מאפשרת להתרשם מהאופן שבו המשפחה המשיכה לצמוח תודות לעוז הרוח של האם.
יוניס בת ה-85 מגולמת בידי פרננדה מונטנגרו שהיא גם האמא של פרננדה טורס. מונטנגרו שיחקה ב"תחנה מרכזית ברזיל" (1998) של סאלס ואף הפכה לשחקנית הברזילאית הראשונה שהייתה מועמדת לאוסקר המשחק. היא לא זכתה, אבל כעת יש הזדמנות לבת שלה להשיג את מה שנמנע מהאם (למרות שלא הייתי מהמר שטורס תקבל יותר קולות מדמי מור או מייקי מדיסון).
בברזיל צפו ב"אני עדיין כאן" מעל שלושה מיליון בני אדם והוא הפך לסרט המצליח ביותר של סאלס, וזאת חרף הניסיונות של פעילי הימין הקיצוני להוביל להחרמתו. הצפייה בו עוררה מודעות לקווי הדמיון בין הימין הקיצוני של ברזיל בהווה וזה של ימי החונטה האפלים. בנים ובנות של אסירים פוליטיים מתקופת החונטה החלו להעלות לרשתות החברתיות סרטונים על הסיפורים המשפחתיים שלהם. חרף החלקים הלא-מספיק מפותחים, המבט לעבר שמציע "אני עדיין כאן" מחדד את ההבנה אודות ההווה. יש לכך ערך גם עבור צופים ישראלים שחיים בחברה שעוברת תהליכים שנושאים דמיון מצער לברזיל.
