יש תמיד מרחק מדוד בין טראומה לאומית לבין הרגע שבו היא מוצאת את דרכה למסך. קודם בדוקו, בעדות הישירה, ואחריה תגיע גם הדרמה המתוסרטת, שתנסה לתת עוד זווית, להסיק עוד מסקנה, להעמיק עוד רובד פנימה. ככה היה עם מלחמות ישראל, כל אחת אומללה בדרכה, עם האינתיפאדה, עם מלחמת לבנון וזה מה שקורה גם עם ההתנתקות - הנסיגה החד צדדית מחבל עזה שהתרחשה בשנת 2005, אחד השברים הלאומיים הגדולים בתולדות המדינה, שמלאו לו השנה 20 שנה.
"התנתקות" – הצצה
(צילום: באדיבות כאן 11, קודה תקשורת)
רק בחודש שעבר שודרה בכאן סדרת דוקו בשלושה חלקים על ההתנתקות ("איפה היית בהתנתקות", של איציק לרנר ואיתי לנדסברג-נבו), סדרה שעשתה סוג של אפליה מתקנת ונתנה הפעם בעיקר את הזווית של המתיישבים או המתנחלים, תלוי את מי שואלים. עכשיו, בתהליך מזורז, מגיעה לכאן הדרמה הקרויה בפשטות "התנתקות", שמנסה לעבד את האירוע לסדרה מתוסרטת. התסריטאית, חוה דיבון ("סרוגים") והבמאי לייזי שפירא, מנסים לעבד את האירוע, שהיום הקונצנזוס כבר הפנים וקבע שהוא לא נוהל כהלכה וההשלכות שלו מלוות אותנו עד היום כחברה.
מצפייה בדוקו וגם בסדרה אי אפשר לפספס את ההתפתחות הזאת. זה מזכיר קצת את היחס לאפליה העדתית שחוו יוצאי עדות המזרח לאחר קום המדינה. גם אז גרסה המדינה שמדובר בהכרח היסטורי, גם אז הוא הוגדר "נכון" מבחינה לאומית, וגם אז נפער פצע שלא הגליד מעולם. את השבר ההוא אפשר לראות עד היום, מתורגם לדפוסי הצבעה, לתודעת הקיפוח, לשסע העדתי שלא התאחה. ההתנתקות, באופן מאוד דומה, גורמת לחברה הישראלית לשלם את המחיר עד היום ומחלקת אותה לבעד ולנגד, היא לוחצת על נימי הנימים של מי שלא סולח ולא שוכח וכמוהו, נדמה, גם היא עוברת בירושה מדור לדור.
אלא שכאן מגיעה גם האכזבה. חוה דיבון הייתה מעורה רגשית ומנטלית בהלך הרוח של מתיישבי גוש קטיף במהלך ההתנתקות. היא חוותה אותה בגוף ראשון. אבל הסדרה "התנתקות", עם כל המאמץ ה"נכון" לתת ביטוי תרבותי לנקודת המבט של המפונים ולפרוט את הטראומה שלהם לסיפורים אנושיים בעלי ערך מוסף, נעצרת בתסריט פשטני וחסר מעוף.
במרכז העלילה נמצא איש הצבא, שילה מזא"ה (בגילומו הדי מתבקש של עמוס תמם), דתי לאומי שהמשפחה המורחבת שלו מתגוררת בגוש קטיף, והוא מקבל את ההצעה לפקד על מבצע הפינוי במישור הצבאי. הדילמה שלו מובנת, וגם ההשלכות שלה מפורטות בסדרה – המשפחה מתנכרת לו, הוא סובל מהטרדות, אשתו (שמגלמת דינה סנדרסון, עם הלוק המושלם לתפקיד) נאלצת להתמודד עם השלכות של החלטה שלא היא עשתה ושהתנגדה לה בעצמה.
מולו ממוקם הזוג האחר, המפקד מהצד השמאלי של המפה הפוליטית (בגילומו של אוהד קנולר, שבאורח פלאי גם מקריין את סדרת הדוקו על ההתנתקות). ואשתו, מפגינה בשלום עכשיו, מתקשים להביא צאצאים, ספק מסורסים ספק סתם שמאלנים קרים, אבל השבט הגוש-קטיפי, שחיים כאילו עזה לא קיימת מעבר לחומות, עטופים בקהילה חמה ובביטחון עצמי אידיאולוגי. הניגוד ברור, אולי ברור מדי. השמאל הוא עקר ומסורס, הימין חי ותוסס. וזאת רק דוגמה אחת לאופן בו התסריט כאילו מבקש לתחוב לפרצופו של הצופה איזו תפיסה שטחית, שחוטאת למורכבות שמאפיינת את הסיטואציה וליכולת של הצופה להכיל אותה.
ניכרים יחסי הגומלין בין "התנתקות" להמציאות. במובן הזה היא כמעט רוצה להיות דוקו. קטעי ארכיון מקוריים, כולל הנאום המפורסם של אריאל שרון, ראש הממשלה שהוציא לפועל את ההתנתקות, וכמובן קטעים ויזואלים שמתעדים את הפינוי ואת ההתנגדות של המתיישבים. התסריט עצמו נכתב, לפחות בשלב הראשון, בהשראת דמותו של האלוף במיל', גרשון הכהן, שפיקד במהלך ההתנתקות והשתייך לציבור הדתי לאומי. ככה או ככה, למפקד של עמוס תמם אין באמת דילמה. הוא לא מעוניין בהתנתקות. הוא רק רוצה לבצע אותה כמו שצריך, עם מינימום כאב למפונים. הוא יודע ש"ביום שהצבא לא יציית לנבחרי הציבור, כל הסיפור של מדינת ישראל יתפרק", כמו שהוא אומר בדיאלוג עם הבן שלו, לביא.
"התנתקות" רוצה קודם כל, מבלי לגעת בפוליטיקה, להכיר בכאבם של אנשים שנעקרו מהבתים שלהם, בישובים אליהם שלחה אותם ממשלת ישראל, בהלוך כחלוצים מעודדים ובחזור כמגורשים, אבל אי אפשר לצפות בה מבלי להרגיש שהיא כמעט מתאימה יותר מדי לתקופתנו, אם יש דבר כזה. לא מעט אנשים מטפחים את החלום לחזור לעזה, להקים בה ישובים ישראלים שוב על חורבות מלחמת "חרבות ברזל", חלומות משיחיים שעל האריזה שלהם מודבק תג המחיר לנקודת השבר הלאומית הבאה. במובן הזה הצפייה ב"התנתקות" מצליחה לעורר איזה שהוא רגש. במקום שבו כשל התסריט לעורר אמפתיה כלפי העבר, מצליחה האימה מהעתיד לחלחל אל הצופה ולהזכיר לו שהסיפור רחוק מלהסתיים.
