את אנחת הרווחה העמוקה שפלט כל מי שמעורב בתוכניות בידור בארץ בעקבות חזרתם של החטופים החיים מהשבי, אפשר היה לשמוע עד הסלון של כולנו. הידיעה שמעכשיו לא יצטרכו להקצות שתיים-שלוש דקות בכל תוכנית לליטרת המודעות העצמית וההכאה על חטא על זה שהם מנסים להשכיח מאיתנו את המציאות בזמן שחטופים נמקים בשבי החמאס, מן הסתם הסירה מהם עול לא קטן. אני בטח לא היחידה ששאלה את עצמה, בין כל צהלות השמחה על הנס הזה שאירע פה בשבועיים האחרונים, איך יראו חיינו עכשיו, כשפתאום הדבר שייחלנו אליו והגינו בו ותפס לא מעט מקום בתודעה שלנו כבר שנתיים, התפוגג (כמעט לחלוטין) ברגע. מה ימלא את הוואקום?
מתוך "ארץ נהדרת"
(באדיבות קשת)
אני מתארת לעצמי שגם הכותבים של "ארץ נהדרת" תהו מה זה יהיה. ואולי זה האתגר של העונה ה-23 של "ארץ נהדרת", שנפתחה אתמול בקשת. פרק ראשון בעונה, שמן הסתם עובדים עליו זמן ארוך יותר מהפרקים שיגיעו בהמשך, בדרך כלל לוקח זום אאוט מהמצב הנקודתי הנוכחי ומסמן קווי עלילה רחבים יותר מאירוע כזה או אחר, אבל שובם של החטופים ולפחות קיומו הוירטואלי של הסכם לסיום המלחמה מחזירים אותנו קצת אחורה, אל החמישי באוקטובר או השלישי באוקטובר או התאריך ההוא שביבי לא מצליח להתאפס עליו. מערכון החזרה לשגרה הפגין את הדילמה הזאת – האם עכשיו חוזרים שנתיים אחורה? ואם לא, איך תיראה השגרה שלנו עכשיו, מה חשוב ומטלטל מספיק בשביל סאטירה, כשהעצבים שלנו קהים ורדומים מרוב שימוש?
הפרק הראשון הביא איתו כמה גישושים מחויבי המציאות. במערכון על מכון האיחוי והריפוי של נתניהו ודודו אמסלם (אמנם כפשוטו, אבל טוב שהוזכר), שקורא לאחדות תוך כדי שהוא משמיץ על שמאל ועל שמאל, מצליח לספק נקודת מבט גבוהה יותר על אבסורד חברתי פוליטי. גם אות הקין על המצח של נתניהו, בואכה בחירות 2026 (מכונת הזמן של דור מסקל הצליחה להחזיר את שרה נתניהו לרחם אבל לא את ביבי לששה באוקטובר), מזכיר לנו מה עומד על הפרק.
השליש הראשון (והמוצלח) של הפרק הזה הוקדש, כצפוי, לנאום של טראמפ בכנסת, שבואו נהיה כנים, כתב את עצמו. טראמפ הוא האיש שהחל את דרכו בקדנציה הנשיאותית הנוכחית שלו כבדיחה והפך לדבר האמיתי כשהחזיר את החטופים, והוא כנראה האדם היחיד על הפלנטה נכון לעכשיו שמצליח לכופף את היד של נתניהו ולא נופל בפח הספינים והתמרונים הפוליטיים שלו.
מערכון נוכלי הנדל"ן עם סמוטריץ ובן גביר, שחולמים על התיישבות בעזה היה פשטני אבל חשוב (וברכות לאוראל צברי שבן גביר שלו יושב בול). גרטה במשט, למרבה הצער, הוא שידור נוסף של רעיון שכבר בוצע לא פעם ברחבי הרשת, והייתי רוצה לראות גם מה חושבים הכותבים של "ארץ" על האופוזיציה שנמצאת בריטריט נצחי או על ההתקפות הגלויות מצד גורמים ממלכתיים כלפי משפחות החטופים מאז סיום המלחמה, אבל כנראה שאי אפשר לקבל הכל.
אין לי מושג מאיפה צצו מיקו צ'יקו ויהורם גאון, שהיו אנמיים ונשענו על גיג אחד לאורך כל המערכון ובעיקר לא הבנתי את הערך הסאטירי שלהם. ארז איסקוב ותרצה מ"האח הגדול", אני מניחה, היו אמורים לומר דבר או שניים על יחסים רעילים אבל נראו כמו שריד עמום של עונה שנגמרה לפני יותר מחודש ועוד בערוץ אחר, ולא ברור למה קשת החליטו להעלות אותם באוב דווקא עכשיו. אם מערכון שדה התעופה היה אמור להצטרף למשפחה המורחבת שלו מעונות קודמות, זאת שאומרת לנו משהו על קיומינו כישראלים בישראל (הפילוסים, הטורטלים וכולי), אז זה לא פוצח עד הסוף מעבר לנגיעה בגעגועים המובנים של אוכלוסיית ישראל לשדה התעופה ולטיסות לואו קוסט.
אנחנו אכן בפתחה של תקופה חדשה, אלא שכמו אחרי כל פרידה, עדיין לא התאקלמנו בה לחלוטין ואנחנו עוד לא יודעים איך לחזור לווליום של החיים ה"רגילים" בארץ הקודש. העונה הזאת של "ארץ נהדרת" תצטרך לפענח אותה בדיוק כמונו. "ארץ נהדרת" כבר הפכה לחלק אינטגרלי מהקיום שלנו (ממש כמו ראשי ממשלה מסוימים) אז התגובות אליה צפויות, לפה ולפה, ואולי זאת אחת מנקודות היציבות היחידות בכאוס שאנחנו מתנהלים בו – לא משנה מה הולך לקרות, "ארץ נהדרת" פה כדי להישאר.
