טליה דנציג לעולם לא תשכח את השיחה האחרונה שלה עם סבה, אלכס דנציג ז"ל, בבוקר 7 באוקטובר. "התקשרתי אליו בסביבות 9:15 - כשאני יודעת שבסביבות 9:30 הוא נחטף - ושאלתי אותו מה קורה, והוא אמר לי, 'אני לא יודע מה להגיד לך, טליה, המצב מורכב'". באותן השעות נחטף מביתו גם דוד שלה, איציק אלגרט ז"ל, שהידיעה על הירצחו בשבי הגיעה לקיבוץ 510 ימים לאחר השבת הנוראית. מאז, דנציג - אז רק בת 17 - הפכה לאחת הדוברות הלא-רשמיות של הכאב. המאבק שלה עובר מכיכר החטופים ובגין לבמות ברחבי הארץ, כשבאמצעות קולה הדקיק והמרגש היא מספרת על ההתמודדות המטלטלת שלה ושל משפחתה, וגם במקומות האפלים ביותר מתמקדת בטוב ומציעה תקווה וריפוי. דנציג ביצעה באולפן המוזיקה בהופעת בכורה את שירה המקורי "הלוואי שיכולתי" ואת המנון המחאה האיקוני Redemption Song של בוב מארלי. צפו בביצועים:
Redemption Song - טליה דנציג באולפו המוזיקה
(צילום: ליאור שרון)
הריאיון שלנו התקיים ביום השואה, ביום שבו הכאב מהדהד יותר מתמיד - בזכות המורשת שהותיר אחריו סבה, שהקדיש את חייו לחינוך ועבודת אדמה ושהיה מיוזמי ומובילי המסעות לפולין. דנציג העמיק בחקירת ההיסטוריה ובחיבור בין תרבויות, ומצא את מותו בשבי - למרות שקיווה והאמין בעתיד אחר. "יכולתי להרים טלפון לסבא ולשמוע את הסיפור הכי מטורף בכל נושא - עם חיבור להווה ומחשבה לעתיד. הוא היה מחסן של ידע וסיפורים מרתקים, וזה חסר לי כל כך", היא מספרת. "אני רוצה להגיע לקרסוליים שלו מבחינת האינטליגנציה הזאת, ואני כל כך מודה לו על מה שהוא הספיק להעביר לי". דווקא בימי זיכרון, עולות השוואות בין אירועי העבר להווה - כשיש מי שאומרים שמה שקרה אז בשואה קרה שוב ב-7 באוקטובר.
איך את מרגישה עם האמרה הזו?
"קשה להתעלם מזה שעברנו טבח, ובאיזשהו מובן עברנו שואה - והחטופים שלנו עדיין עוברים, אבל כשהייתה שואה אז לא הייתה לנו מדינה ועכשיו יש. זה לא היה אמור לקרות, זה המקום המוגן שלנו. לא היה שם אף אחד - לפחות בניר עוז - ואף אחד לא הציל את סבא שלי במנהרות. אני מבינה את ההשוואה, אני לא הכי מתחברת".
לפני כמה שבועות משפחתה של דנציג זכתה למעט חדשות טובות כשבילי, הכלבה הקבלירית של סבתה שנעלמה ב-7 באוקטובר, נמצאה על ידי חיילים ברצועה כעבור שנה וחצי. דנציג מספרת שבזמן הטבח אחותה הקטנה אחינועם ובת דודתן עדן, שתיהן בנות ה-14, שהו אצל סבתא רחל. בין התרעות הצבע האדום שנשמעו בקיבוץ, ולפני שהתושבים עוד הבינו את גודל המתקפה, בילי נקשרה בכניסה לבית. במהלך חדירת המחבלים כבר לא הספיקו לקחת אותה לתוך הממ"ד. בשעות שבהן הסתתרו, הן חשבו שהיא איננה. "אחרי 7 באוקטובר באמת חיפשנו אותה בכל מקום", מספרת דנציג. "עברתי על רשימות של 2,000 כלבים, תמונות, מיקומים, ושום דבר".
בילי הכלבה שנחטפה לעזה מתאחדת עם משפחתה
החדשות המפתיעות לא השאירו את בני המשפחה אדישים. "כשפגשתי אותה פעם ראשונה בכיתי נורא. היא ממש זיהתה אותי ונתנה לי לחבק אותה, היא התקרבה ללב שלי והיא לא הייתה עושה את זה קודם. זה היה כל כך מרגש והזוי. היא נחטפה כשהיא הייתה ממש קטנה, בערך בת שנה וחצי. היינו כל כך קשורות אליה הנכדות, היא הייתה הלב של המשפחה. אחינועם אחותי אמרה שכל מי שהיה בבית של סבתא שרד - זה פשוט מטורף לחשוב על זה. זו סגירת מעגל הכי טובה שיכולנו לחשוב עליה, וכמובן שהיא מעלה את כל הדברים הקשים בחזרה".
"אני חייבת את זה עבור המשפחות שבשבילן הסיפור עוד לא נגמר"
בשבועות האחרונים הלו"ז של דנציג עמוס במיוחד - בין הזמנות להשתתף בטקסים, המוזיקאית בת ה-19 משלימה את עבודתה על אלבום הבכורה שלה, מקליטה אלבום שירי ילדים לאחיינית הקטנה שלה - בסך הכול בת ארבעה חודשים, ממשיכה לצאת לרחובות ומופיעה על במות ברחבי הארץ.
בשבוע הבא בתאריכים 15-13 במאי תיקח חלק בפסטיבל קווינטה שיתקיים במועדון צוללת צהובה בירושלים. דנציג וחברי להקתה משתתפים בערב פתיחת הפסטיבל, שבין היתר עושה כבוד לשירי המחאה של הזמרות הגדולות, ובו ישתתפו גם דנה ברגר - המנהלת האמנותית של הערב, סיון טלמור, איה זהבי פייגלין, דניאל רובין וצרויה להב.
לפסטיבל, היא מגלה, היא מביאה את ההרכב שלה שמנגנים בו ירדן ארד בחליל, אלעד רומם על הגיטרה, מתן בו יוסף על הבס ומתת טאובה - בן הזוג שלה - על התופים. "זו להקה הכי מדהימה שיכולתי לאחל לעצמי, ויש לנו סאונד מטריף שעדיין אין אותו בחוץ, אני גם מאוד מחכה שזה יצא באלבום".
הערב שדנציג משתתפת בו עוסק כאמור במחאה - נושא שהמוזיקאית הצעירה יכולה להתחבר אליו מאוד כפעילה במאבק להחזרת החטופים. "צומת בגין הפכה להיות המשפחה שלי, לפחות בתקופה שהייתי שם יותר", היא מספרת. "אני לא יודעת אם אני מרגישה ריפוי כשאני עומדת על הגשר וצורחת. אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה, זאת המחויבות שלי, שאני חייבת את זה למי שלא יכול ועבור המשפחות שבשבילן הסיפור עוד לא נגמר. הם לא לבד. הסיפור שלי נגמר עצוב מאוד, אבל נגמר.
"יש הופעות שאני מרגישה שאני מביאה את עצמי לגמרי, שאני שרה את הנשמה שלי ומצליחה להתחבר לצינור הזה, ואני גם מרגישה את הוקרת התודה הזאת. ויש הופעות שהכול מתערבב וכואב מדי, פתאום השירים האלה מזכירים לי כל מיני דברים. הכתיבה זה דבר כל כך גדול, כמו גלגל הצלה. בסך הכול לכתוב שירים על המכאובים האדירים האלה ולגרום לאנשים ריפוי דרך זה, זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים".
במקביל, המחאה מוצאת את דרכה לכל תחומי העניין של דנציג - גם לעבודתה כמורה בפנימייה המוזיקלית ביכורים בעין גדי, שבה למדה עד לפני שנתיים. "השנה אני מעבירה לתלמידים שלי שיעור 'מלחמה ומחאה', כמובן שהיה לנו פרק ארוך ומכובד על נינה סימון, לורן היל גם - לא חסר לה כפרה עליה", היא מחייכת, "גם פאטומאטה דיווארה היא השראה מאוד גדולה בשבילי. אני חושבת שאין לי דרך אחרת מאשר להכניס את המחאה שלי למוזיקה שלי, זה מי שאני. אני גאה בעצמי על זה, ואני שמחה שיש לי את היכולת לזה".
6 צפייה בגלריה
תמר קדם סימן טוב, בעלה ג'וני ושלושת ילדיהם שנרצחו ב־ 7 באוקטובר
(צילום באדיבות המשפחה)
אם יש מנטרה שמחזקת את דנציג בתוך כל החושך, זה אחד הציטוטים המפורסמים של תמר קדם סימן טוב ז"ל שהקימה את הפנימייה, והיא ובני משפחתה נרצחו ב-7 באוקטובר בניר עוז - "את הרוע אי-אפשר לתקן, אפשר רק להוסיף אור ואהבה".
הציטוט מופיע גם בשיר שלך, איך הוא מחזק אותך?
"אין לי מה לעשות עם הרוע הזה שגדול ממני, אני לא יודעת אם אני אביס אותו, אבל אני כן יכולה להשתמש במתנות שלי ולהפיץ אהבה וחמלה במעגלים שלי - לתלמידים שלי, לאחיות שלי, לאימא שלי, לאבא שלי, למי שרק אפשר. אני באמת מאמינה בזה שאתה הולך עם האנרגיה הזאת ואתה משתדל להוסיף את האור והאהבה שלך זה עוזר חבל על הזמן".
"צריך לעבוד דרך הכאב ואחריו יגיע איזשהו שקט"
דנציג כאמור, עובדת עם חברי להקתה על אלבום הבכורה שלה. אומנם עדיין אין לו שם רשמי, אבל היא כבר יכולה לספר שיהיו בו 11 שירים. "השם המצחיק שאני קוראת לו בעצמי זה 'ממינור למינור', בגלל שיש הרבה שירים עצובים, וגם כל השירים שלי מתחילים במינור. אבל אני מתבדחת, אני עדיין לא יודעת".
את שירה "הלוואי שיכולתי", שביצעה באולפן המוזיקה, היא כתבה לזכר יניב אורן ז"ל, שהיה מנהל הפנימייה המוזיקלית ונפל בקרב בעזה. "הוא היה מנהל כמו בסרטים. איש קשוח, אבל גם טוב לב ומצחיק וחם. בכל סיטואציה אפשרית הוא היה מקריא טקסט של יהודה עמיחי, והוא מאוד פרגן לי בקשר למוזיקה ואהב את איך שאני שרה. אחרי כל הופעה הוא הדגיש כמה שהוא מתרגש מהקול שלי".
״הלוואי שיכולתי״ - טליה דנציג באולפן המוזיקה
(צילום: ליאור שרון)
במהלך הריאיון דנציג מספרת שכתבה את השיר כהתמודדות עם אובדן ואבל. תהליך הכתיבה, היא אומרת, היה משחרר. "כתבתי את זה אחרי שראיתי את הסרט 'קרוב אליי' של תום נשר, יש בו תחושת חופש מוחלטת, אמרתי, 'וואו, איך בא לי להרגיש ככה'. כתבתי על זה שצריך לעבוד דרך הכאב ואחריו, אני מקווה, שיגיע איזשהו שקט".
הקשר המיוחד והקרוב של דנציג עם אורן הגיע גם לצירוף מקרים מצער נורא, כשהלוויות שלו ושל סבה של דנציג נקבעו לאותו היום ולאותה השעה. "זה היה פשוט שוק. אני חושבת שזאת גם הסיבה העיקרית שהשנה אני מלמדת בעין גדי, חלק מזה שלא הייתי בלוויה. הייתי צריכה משהו שיעזור לי להכיל את זה שהוא לא נמצא כאן יותר. זכיתי להעביר את השנה הזאת בעין גדי ללמד מוזיקה ביחד עם החבר שלי, שגדלנו ביחד בפנימייה, ואנחנו ממשיכים את הדרך שלו".
חווית הרבה מאוד כאב בשנה וחצי האחרונות, אבל אני מרגישה שיש בך גם המון תקווה, מה מחזק אותך?
"ברגע שאני לוקחת את הרגש הקשה הזה והופכת אותו לשיר, זה ממלא אותי בחמלה כלפי עצמי, והחמלה הזאת נותנת איזושהי יציבות, ויציבות נותנת גם קצת תקווה ואופטימיות ובעיקר כוח להמשיך".
6 צפייה בגלריה
"הייתי צריכה משהו שיעזור לי להכיל את זה שהוא לא נמצא כאן יותר". רס"ם (במיל') יניב יצחק אורן ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
דנציג מספרת שמוזיקה הקיפה אותה כבר מילדות. "מהבטן חייתי בתוך העולם המטריף הזה של הצלילים. זה עושר הרמוני ומוזיקלי שהוא פשוט אחת מהמתנות הכי גדולות שזכיתי שיתקיימו בתוכי. התחלתי ממש לשיר במקהלה של בית ספר אצל ילנה, המורה האהובה שלי מבית ספר רוקח, ולאט-לאט הפכתי לסולנית. אז גם אבא שלי קלט איך אני שרה והיינו שרים ביחד. אני זוכרת שהשתתפתי בתחרות כישרונות צעירים בכיתה ד' מול 2,000 איש. ירדתי מהבמה ואבא שלי שאל אותי אם אני בסדר, כי היה מלא רעש ואמרתי לו, 'לא שמעתי כלום'. ואז קלטתי שהייתי ממש בתוך זה, הוא אמר לי, 'ככה זה צריך להיות'".
בגיל 15 היא החלה בכתיבת שירים, ובמהלך הקורונה היא התחילה גם לנגן בגיטרה. "אחת מההשראות הגדולות שלי זאת לורן היל, ומופע האנפלגד שלה שהיא לבד עם גיטרה, ורוב רובו זה אותם חמישה אקורדים שהיא זזה בהם, זו ההשראה הכי גדולה שלי לכתיבת שירים. פשוט שני אקורדים שאני רוצה לזוז בתוכם ושופכת את הכול החוצה. למדתי ממנה לעשות את זה ולשחרר כל כך הרבה סחלה".
אחד ממעריציה הגדולים ביותר, היה כמובן - סבה. עובדה שהפתיעה את דנציג הצעירה, שמספרת שדווקא הוא היה מתבדח איתה הכי הרבה בנושא וללא ידיעתה מתגאה בה בפני רבים. "סבא שלי היה מאוד מצחיק, הוא חשב שהוא הזמר הכי טוב בעולם. הוא היה תמיד פותח במשפט, 'אני שר יותר טוב ממך'.
"הוא היה מגיע לכל הופעה שלי - היה נוסע מניר עוז לעין גדי גדי לראות אותי שרה שיר אחד. הוא תמיד היה שם, זה היה לו חשוב מאוד. בפנים הוא היה יורד עליי, אבל אחרי שהוא נחטף פגשתי המון אנשים זרים שאמרו לי, 'סבא שלח לנו סרטונים שלך שרה'. הוא היה גאה בי ברמות, הוא שלח את זה לכל העולם, ואני לא ידעתי כלום. אני רק חשבתי שהוא צוחק עליי, לצערי רק אחרי שהוא הלך גיליתי עד כמה הוא גאה בי".
6 צפייה בגלריה
"כל מילה שאני שרה וכל מילה שאני אומרת מוקדשת לחטופים". טליה דנציג
(צילום: ליאור שרון)
הקשר ביניהם, היא מעידה, התפתח והפך קרוב יותר בשנים האחרונות. "לפני בערך שבע שנים סבא וסבתא שלי התגרשו, ומהנקודה הזאת הייתה תפנית שדווקא סבא שלי השתדל יותר. הוא ממש הפך להיות סבא קרוב שמתקשר אליי כמה פעמים בשבוע".
דנציג כתבה והלחינה מספר שירים שמוקדשים לסבה, בהם "דרקון המלחמה" שמתאר את מאבק משפחות החטופים, "בוטנים", סוג של מונולוג שמספר על מנהגו להביא שק בוטנים שגידל בקיבוץ ו"יש בי כוח". "הודיעו לנו שיש חשש לחייהם, אבל מהרגע הזה הייתה עוד חצי שנה שלא ידענו. חיינו עם החשש. כתבתי את זה בתקופה הזאת - 'יש בי כוח עוד לשמוע שאתה חוזר'.
"זה אולי יישמע היפי, אבל אני מצליחה לדמיין שאני מדברת עם איזושהי נשמה שהלכה, ועם סבא, הרבה פעמים הסתכלתי לשמיים ואמרתי, 'אין לי מושג אם אתה שם', אז לפחות זה, לפחות לדעת איפה אתה נמצא. את 'דרקון המלחמה' כתבתי לסבא ביום ששמעתי שיש להם רדיו. קיוויתי שהוא ישמע את זה, שהוא ישמע שאני מדברת רק עליו ושאכפת לי. אז הוא היה חי, ויכול להיות שהוא שמע את זה, אבל אף אחד לא נשאר חי כדי לספר".
6 צפייה בגלריה
"לפחות זה, לפחות לדעת איפה אתה נמצא". טליה דנציג ב"דירת השבעות", מביטה בתמונת סבה
(צילום: גדי קבלו)
באולפן דנציג ביצעה כאמור גם את Redemption Song של מארלי. "הרבה פעמים כשאני שרה קאבר, אני מנסה לחשוב מאיזה נקודת מבט אני שרה את זה, וחשבתי על סבא שמספר -'Old pirates, yes, they rob I', ואז בבית השני כשאני שרה 'How long shall they kill our prophets' - אני צורחת בראש hostages!'.
"כל מילה שאני שרה וכל מילה שאני אומרת מוקדשת לחטופים. לא רק כלפי חוץ, גם כלפי פנים. הצינור שלי בנשמה לוקח את כל החמלה הזאת שאני מרגישה כלפי עצמי, וכל האנרגיות, ומקווה שזה עובר אליהם, שהכוונות שלי עוזרות להם איכשהו. אני כבר עצבנית מלהגיד את להגיד את המשפט שחייבים להחזיר אותם הביתה, כי הם צריכים להיות כבר בבית. צריך להגיד את זה כל הזמן, אבל צריך גם שלא נצטרך להגיד את זה".
