קומדיית הגירושים השחורה "מלחמת רוז ברוז" (1989) הייתה עיבוד נאמן לספרו של וורן אדלר (1981). במאי הסרט דני דה ויטו ידע מה הוא מנסה ליצור ולא "הסיג לאחור את מהלומותיו" (אם לתרגם לעברית את מטבע הלשון האמריקאי) - וכך, וביותר ממובן אחד, גם גיבורי הסרט. העלילה הציגה פוסט-מורטם ברוטלי של מאבק בין בני-זוג בהליכי גירושים על הבית המפואר שבו שניהם מתבצרים. מייקל דאגלס וקתלין טרנר גילמו אותם בשיתוף הפעולה השלישי שלהם אחרי שני סרטי ההרפתקאות הרומנטיים "בעקבות האוצר הרומנטי" (1984) ו"אוצר הנילוס" (1985). המעבר מזוג קולנועי מאוהב שחווה הרפתקאות במקומות אקזוטיים, לזוג הכלוא במאבק על בית, הוסיף ל"מלחמת רוז ברוז" אלמנט של זדון מטא-קולנועי.
"רוז נגד רוז" - טריילר
(קרדיט: באדיבות פורום פילם)
36 שנים מאוחר יותר, ספרו של אדלר זוכה לעיבוד נוסף שהפעם נקרא "רוז נגד רוז" (The Roses). לעיבוד זה יש תנאי פתיחה מבטיחים: הבמאי ג'יי רואץ' מתמחה בקומדיות - בין אם מדובר בסרטי "אוסטין פאוורס", או קומדיות הקרינג' המשפחתיות "פגוש את ההורים". התסריטאי הוא טוני מקנמרה, יוצר סדרת הטלוויזיה "קתרינה", ומי שבשני שיתופי הפעולה שלו עם יורגוס לנת'ימוס ("המועדפת" ו""מסכנים שכאלה") היה מועמד לאוסקר. אחרונים חביבים הם שני השחקנים הבריטים אוליביה קולמן (זוכת האוסקר על תפקיד ראשי ב"המועדפת"), ובנדיקט קמברבאץ' המוכר משלל תפקידיו משרלוק הולמס ועד ד"ר סטריינג'. נראה שכל מה שנותר הוא להישען לאחור ולחכך את כפות הידיים בצפייה לבידור קולנועי איכותי. הלוואי והצפייה הייתה מתגשמת במלואה.
בשונה מקודמו, לא ברור מה "רוז נגד רוז" מנסה להיות. מצד אחד הוא משנה אלמנטים עלילתיים מהותיים, כנראה מתוך כוונה לעדכן את ייצוג יחסי הכוח בין המינים. מצד שני הוא מנהל התכתבות ענפה עם קודמו שרק ממחישה את היותו נופל ממנו. הכימיה בין השחקנים הראשיים מותאמת לשלב של היחסים, אך מאוד לא משכנעת כשהעניינים מדרדרים. לבסוף, יש גם שלל בעיות עם התסריט - עודף דמויות וקווים עלילתיים שדוחה את שלב האסקלציה במאבק בין בני הזוג, וכשזו מגיעה השינוי בהתנהגותם זה כלפי זו אינו משכנע.
תיאו (קמברבאץ') הוא אדריכל שאפתן, ואייבי (קולמן) היא שפית יצירתית שטרם פרצה. הם נפגשים לראשונה במטבח של מסעדה שבה אייבי עובדת. שתי דקות לתוך המפגש הראשוני הם כבר פוצחים בסשן סקס. זה מוביל לנישואים ולמעבר משותף מאנגליה למונטסיטו בקליפורניה. הוא ממשיך להתקדם לעבר מימוש הפרויקט האדריכלי שבו יקנה את עולמו - מוזיאון בצורת סירת מפרש מול חופי העיירה. היא פותחת מסעדת חוף קטנה בעלת השם השובב We've Got Crabs! (יש לנו סרטנים / מנדבושקס). בעוד הקריירה שלו ממשיכה להתפתח, החלומות הקולינריים שלה נותרים צנועים. במקביל לעבודתה היא גם משמשת כמטפלת העיקרית של שני ילדיהם הקטנים. בתקופה זו נראה שנישואיהם משייטים על מי מנוחות.
הכול משתנה בלילה גורלי, זמן קצר לאחר חנוכת המוזיאון בצורת סירה. סערה רבת עוצמה ממוטטת את המבנה ואת חלומותיו של תיאו. אם זה לא מספיק גרוע רגעי ההרס מצולמים והופכים לקליפ ויראלי שמחרב כל תקווה להתאוששות מקצועית. אותה סערה, באותו לילה, גם דוחקת קבוצה גדולה של אנשים שנזקקים למחסה לתוך מסעדת החוף הקטנה של אייבי. אחת מהם היא מבקרת מסעדות משפיעה שתכתוב ביקורת מהללת שתזניק את אייבי לקריירה משגשגת. תיאו המפוטר יופקד על גידול הילדים ואייבי תישאב לתוך עולם זוהר קולינרי. הוא יסיט את שאיפותיו המקצועיות להפיכת הילדים האטי (האלה פינלי) ורוי (וולס ראפפורט) לספורטאים, ובבניית הבית המשפחתי החדש מהכסף שאותו היא מרוויחה. הפער ההולך וגדל ביניהם יוביל לקרע שאמור להיות במוקד העלילה.
העיבוד הקודם של דה ויטו מיקם את התפרקות חיי נישואים בקונטקסט החומרני של העידן הרייגניסטי. בני זוג שיש להם די והותר לחלוקה ובכל זאת בוחרים להילחם עד הסוף המר על נדל"ן. אם יש אלמנט שנמצא במהות העיבוד החדש הרי שהוא היקסמות מחוש הומור אנגלי שחולקים התסריטאי האוסטרלי מקנמרה והבמאי האמריקאי רואץ'. בניגוד לשברי הזכוכית שלעס "מלחמת רוז ברוז", "רוז נגד רוז" מכוון להומור סיטקום שנלעס כמו מסטיק.
הסצנה הפותחת את הסרט מקדימה את מה שיבוא אחריה בכמה שנים טובות. בני הזוג, שכבר נמצאים בעומק המשבר הזוגי, מתבקשים על ידי יועצת הנישואים למנות 10 תכונות חיוביות באחר. כצפוי מה שנאמר נע בין מחמאות מאוד מוגבלות, לעלבונות מצמיתים. בסוג ההומור שעליו מתרפק התסריט של מקנמרה מילים שנונות ניתנות לדמויות, ויכולת המשחק של קמברבאץ' וקולמן אמורה להפיק את הצחוק. הניתוח חסר-הרחמים של משבר זוגי הופך למשני. לשם כך התסריט מייצר עוד ועוד סיטואציות שמאפשרות לגיבורים לפלרטט, לעקוץ ואז להתקיף באמצעות חילופי הדברים, אבל הקונפליקט עצמו הולך ומאבד מומנטום.
גיבורי הסרט מטפחים מעגל חברתי של שני זוגות אמריקאים. הזוג הראשון מגולם על ידי אנדי סמברג וקייט מקינון (מבכירי בוגרי SNL), והשני על ידי זואי צ'או וג'יימי דמטריו. באחת הסצנות כל שלושת הזוגות סועדים בבית של תיאו ואייבי, ובעוד הזוג האנגלי מטיח עלבונות אחד בשני, הזוגות האמריקאיים מתפעלים מהשנינות המופגנת ואז מנסים לחקות אותו באופן מגושם. סצנה שלכאורה ניתן היה ניתן לשמוט מהעלילה, אבל למעשה לוכדת ב"קליפת אגוז" את הסנטימנט האמיתי שמניע את הסרט, ואת הסיבה העיקרית למוגבלותו.
"רוז נגד רוז" לא חייב להיות חיקוי של קודמו, זה בהחלט לגיטימי לחפש טון אחר, סגנון אחר, ואמירה שונה. אבל הוא מתפזר לכיוונים שונים בניסיונותיו להצחיק, במקום לנוע כמו כריש לעבר המטרה. כשמגיע השלב בסרט בו המטרה כבר בטווח הראייה - וזה לוקח הרבה יותר זמן מכפי שלקח בסרט הקודם - זה נחווה יותר כיציאה מאולצת לידי חובה, מאשר מהלך בלתי-נמנע. אפשר לחוות מידה של הנאה בהתנצחויות שבין קאמברבאץ' לקולמן אך אלו מהוות הצדקה מוגבלת למדי לצפייה בסרט.
