הסרט הצרפתי "מה שמחבר בינינו" (L'attachement) מבקש להגדיר מחדש את מושג המשפחה. לא כמסגרת חברתית נתונה מראש, אלא כתהליך של היקשרות, שבמסגרתו בני אדם נעשים למשפחה באמצעות מחויבות, דאגה ואחריות הדדית שנוצרות בנסיבות בלתי צפויות. אין זה מקרה שגיבורת הסרט היא אישה רווקה שגם מנהלת חנות ספרים המתמחה בפמיניזם. במהלך הסרט האישה הזו תגלה צורה אחרת של אימהוּת, גם אם אינה ביולוגית, ואת המשמעות הקיומית הטמונה בקשרים של אחריות ודאגה. אי אפשר בלי זה. זה חזק יותר מכל אידיאולוגיה או החלטה לחיים, וזה בדיוק מה שמחבר לא רק בינינו אלא בעיקר אותנו. סוג של חבל רגשי. זהו סוד האושר.
"מה שמחבר בינינו" - טריילר
(באדיבות קולנוע חדש)
ואכן, סנדרה (ולריה ברוני טדסקי) אינה מודעת לכך שהאושר האמיתי נמצא במרחק כמה פסיעות ממנה, בדלת השכנים שמולה, שם מתגורר זוג עם בנם הצעיר, אליוט (סזאר בוטי). יום אחד מתדפק האב, אלכס (פיו מרמאיי), על דלתה ומבקש להשאיר אצלה את הילד. אשתו כורעת ללדת ומי שהייתה אמורה להשגיח על אליוט אינה מגיבה להודעות. בלית ברירה, סנדרה נאלצת להכניס תחת קורתה את הדבר הזר הזה - ילד. אבל העניינים מסתבכים, וכאשר האב מגיע לאסוף את בנו, פניו שטופי דמעות, מתבררת הטרגדיה הנוראה: אמו של אליוט מתה בלידת אחותו. מכאן והלאה ילווה הסרט בכותרות המציינות את גילה של התינוקת, לוסיל שמה, ואלה ישמשו נקודות ציון בזמן המעניקות לסרט את הבסיס הכרונולוגי והנרטיבי.
זהו אחד מהיבטיו המעניינים של הסרט, שזכה לאחרונה בפרס הסזאר כסרט הצרפתי הטוב ביותר, שכן לוסיל הפעוטה כלל אינה דמות מרכזית בסרט. אדרבא, דמויות אחרות צצות ומעניקות לדינמיקה המשפחתית-הורית משמעויות חדשות. כך, מהר מאוד מסתבר שאלכס אינו אביו הביולוגי של אליוט, אלא גבר ילדותי בשם דוד (רפאל קנאר) שלו הייתה האם המנוחה נשואה במשך זמן קצר, והוא בא עתה ותובע את בנו חזרה. דמויות נוספות כוללות את אמה של סנדרה (השחקנית הוותיקה מארי-כריסטין בארו) ואת סבתו הביולוגית של אליוט (קתרין מושה). היריעה המשפחתית אף תוסיף ותתרחב כאשר לתמונה תיכנס רופאת ילדים צעירה, אמיליה (וימאלה פונס), שקשר רומנטי הולך ומתהדק בינה ובין אלכס. סנדרה, מצדה, נהנית מקשר מיני שבועי עם גבר, ככל הנראה נשוי. כלומר כזה שאינו תובע ממנה - והיא לא ממנו - אחריות.
הבחירה דווקא בחייה החדשים של לוסיל כציר הזמנים של הסרט מסמנת שלב בהתגבשותה של משפחה חדשה, מעצבת את הלידה דווקא (ולא את המוות שנכרך בה) כבסיס רגשי וסמלי של הסרט, ומדגישה כאמור שמשפחה אינה רק נתון ביולוגי אלא גם תהליך של היקשרות, כשמו המקורי של הסרט, הנמשך שבועות וחודשים. במילים אחרות, לא רק לוסיל גדלה ומתפתחת אלא גם המבוגרים שסביבה והחוטים שמחברים ביניהם. התוצאה היא סרט שאינו מתבסס על רגשנות זולה, אלא תוהה בדרכו החכמה והבוגרת בדבר מושגים של קרבה, אחריות ואהבה - מחויבויות רגשיות שמעניקות משמעות לחיים.
מתוך "מה שמחבר בינינו"
(באדיבות קולנוע חדש)
טרדיו ("סביונים") כבר עסקה בסוגיות הקשורות למושג המשפחה בסרטה "קשר משפחתי" (2018), שבו גבר מגלה שאביו אינו אביו הביולוגי. אבל מה שיפה בסרטה הנוכחי, המבוסס על ספר מאת אליס פרני בשם "האינטימיות", הוא הסירוב המוחלט להפוך את הטרגדיה שפותחת אותו לציר הרגשי שמניע את הסרט. זו לא רק הבחירה בחודשיה ושנותיה של לוסיל כציר הזמנים של הסרט, אלא גם התחושה שהאבל על הרעיה/אם המתה נותר מחוצה לו. הוא נוכח בצורה עקיפה רק דרך הכניסה של דמויות חדשות לסרט שהולכות וממלאות – או לפחות מנסות למלא – את מקומה של האישה הנעדרת. בראש ובראשונה זוהי סנדרה שהדפיקה בדלת דירתה, ממש בתחילת הסרט, תבהיר לה שבחירתה להיוותר בחזקת לא-אם (להבדיל מאחותה שאותה אנו פוגשים בסצינה משעשעת של ארוחה משפחתית) הולכת לעמוד במבחן המציאות.
שחקני הסרט מספקים כמה מההופעות היפות שראינו בקולנוע בעת האחרונה. פני כולם משדרים פגיעות ותבונה, והחיבור בין הדמויות שהם מגלמים יוצר קסם קולנועי נדיר. משמח לראות סרט שמעמיד במרכזו קשרים אנושיים שאינם לוקים בסטריאוטיפיות ובגסות רגשית. יש בסרט הזה אותה עדינות המזוהה עם הקולנוע הצרפתי במיטבו; עדינות המשולבת עם מורכבות. ולריה ברוני טדסקי נפלאה בתפקיד שבו דמותה נעה מחוסר אונים למחויבות, והבחירה שלה באימהוּת – או אימהות-חליפית – פירושה בסופו של דבר הבנה שאי אפשר להיוותר באמת מחוץ למעגל הרגשי; מעגל שפירושו מחויבות לאחר שלא בהכרח מייצרת תלות הדדית.
מתוך "מה שמחבר בינינו"
(באדיבות קולנוע חדש)
"מה שמחבר בינינו" הוא סרט מרגש, לעיתים אפילו מאוד. לא זכור לי מתי סיימתי צפייה בסרט עם חיוך רחב כל כך על הפנים. אבל זה בדיוק מה שסרטים דוגמתו, כאלה שמספרים סיפורים אנושיים בצורה מדויקת וחסרת צרימות, יכולים לעשות.
