המערבון "ראסט" (Rust) הוא אחד מאותם סרטים שייזכרו לא בהכרח בזכות איכותם אלא בעקבות טרגדיה שפקדה את אתר הצילומים. ממש כמו "אזור הדמדומים – הסרט" (1983) שבמהלך צילומי אחת האפיזודות שלו, זו שביים ג'ון לנדיס, נהרג השחקן ויק מורו בתאונת מסוק, או "העורב" (1994) שבו מצא ברנדון לי את מותו בתאונת ירי. כך גם סרטו הנ"ל של ג'ואי סוזה הפך לפרויקט מקולל אחרי שהצלמת שלו, הלינה האצ'ינס, נהרגה מקליע שנפלט מאקדח שהחזיק אלק בולדווין.
ואכן, המוות הטרגי מלווה את הצפייה ב"ראסט" ומעניק לו משנה משמעות, שמוטב היה כי לא הייתה שם. הדברים משמעותיים במיוחד משום שמדובר בסרט שנפתח ומסתיים במוות, ולא מעט אנשים מתים במהלכו. בכל זאת, זהו מערבון. במהלך הצפייה בו, בכל פעם שבולדווין יורה, תהיתי מה הייתה הירייה הגורלית שהביאה למותה של האצ'ינס האוקראינית ולפציעתו של הבמאי סוזה. בדיעבד מסתבר שסוזה החליט שלא להכניס לסרט את הסצנה שבמהלך החזרות עליה קרתה התאונה לפני שלוש שנים וחצי.
הטרגדיה ודאי משכה תשומת לב לסרט הזה, שעלה בסוף השבוע לאקרנים בארצות הברית ומוקרן במקביל בפלטפורמות שאינן זמינות בישראל. זו גם הסיבה לרשימת הביקורת הזו, שבנסיבות אחרות לא הייתה נכתבת (לפחות לא עד הגיעו של הסרט לארץ). יש אכן משהו לא נעים בהתייחסות לסרט הנובעת בעיקר מהנסיבות הטרגיות, מעין שותפות לאיזה שיקול מערכתי סנסציוני שמעורר אי-נוחות. יחד עם זאת, אני שמח בדיעבד לכתוב על "ראסט" שמתגלה – אחרי שמתפנים לעסוק בסרט עצמו – כמערבון נוגה ויפה שבו עושה בולדווין את אחד מתפקידיו הטובים ביותר. הוא אף משמש עדות - למרבה הצער, אחרונה - לכישרונה של האצ'ינס שהיא אחת הנשים היחידות שצילמו מערבון (ארי וגנר, הצלמת של "כוחו של הכלב" של ג'יין קמפיון, היא השנייה שעולה בזיכרון). אחרי התאונה החליפה אותה צלמת אחרת, ביאנקה קליין, שצילמה כ-50 אחוז מהסרט. הסרט מוקדש להאצ'ינס ואף נחתם בשורה שהייתה מזוהה עמה על הסט: What can we do to make this better?
הסרט מזכיר את המערבונים בכיכובו של קלינט איסטווד, שבהם הוא גילם זר מסתורי בעל עבר מיוסר המגיע מאי-שם בחיפוש אחר גאולה. העלילה מתרחשת בוויומינג בשנת 1882, כאשר אנו פוגשים בלוקאס בן ה-13 (פטריק סקוט מקדרמוט), נער יתום מאב ואם המטופל באח צעיר. קטטה שלוקאס מסתבך בה מובילה בהמשך לטרגדיה – המילה הזו כמו מלווה את "ראסט" כקללה – שבעקבותיה נידון הנער למוות בתלייה (ובאמת, איני זוכר עוד מערבון שבו הוטל עונש מוות על נער). זר מסתורי בשם ראסט המגיע לעיירה (בולדווין) מחלץ את לוקאס מהכלא, והשניים נמלטים מפני מרשל מקומי (ג'וש הופקינס) וצייד גולגלות חסר-רחמים המכונה "המטיף" (טרוויס פימל).
הקשר בין ראסט ולוקאס מתברר די מהר, אך בכל זאת נמנע מלחשוף אותו. מה שחשוב לעניינו הוא שהגבר הקשיש – האם בולדווין ראה בדמיונו את היום שבו יתייחסו אליו בסרט כ-Old Man? – היה פעם אחד הפושעים המתועבים בשטח, ועתה הוא מגיע למה שנדמה כמחווה של גאולה לפני שירכב סופית אל האופק. מטרתו היא להוביל את הילד למקסיקו, שם הוא יהיה מוגן מפני החוק. על הדרך מופיעה גם מטרוניתא קשישה (פרנסס פישר), שהחיבור שלה לסיפור נדמה מעט מאולץ. סיפורו של ראסט עצמו מתבהר יותר ככל שהסרט מתקדם, אבל אין בו כדי לחדד באמת את נסיבות הופעתו בחיי הילד המבוקש על ידי החוק.
כמו סרטיו של איסטווד, גם "ראסט" עוסק בצדה המיוסר של הגבריות בסביבה של אלימות מתעצמת. מצד אחד, קשה לנתק את מראה פניו הקשוחות ועטויות זקן עבות של בולדווין מהטרגדיה שהוא היה שותף לה; מצד שני, זהו אותו בולדווין שבתחילת השנה עלתה לשידור תוכנית ריאליטי בכיכובו, The Baldwins, שבה הוא, אשתו הילאריה ושבעת(!) ילדיהם מנסים להתמודד עם הטראומה שעה שבולדווין ממתין למשפטו. התוכנית זכתה לביקורת קטלנית, ואכן אפשר לתהות על סרות-הטעם שבכל הסיטואציה. האישומים נגד בולדווין בוטלו אחרי שהתברר שהיו "טעויות" של התביעה בטיפול בראיות.
העולם שמתאר "ראסט" הוא אכזרי. למבוגרים אך גם לילדים. ההורים מתו או מתים, המשפחות חסרות. בסצנה יפה בסרט מגיעים ראסט ולוקאס אל בית אחד משותפיו-לשעבר לפשע ופוגשים במי שהפכה בינתיים לאלמנתו. היא מגרשת אותם מהמקום, אך לא לפני שלוקאס מזהה את כאבו של היתום הצעיר ומעניק לו מתנה. מאוחר יותר, שעה ש"המטיף" האטרקטיבי יגיע אף הוא אל הבית, האם תסלק את בנה החוצה כדי שלא יפריע לה לספק את החסכים המיניים שלה. סוזה לא עושה הנחות כאשר זה נוגע לילדים המוצאים עצמם לבדם בעולם. ישנן בסרט סצנות המהדהדות את "המחפשים" (1956) של ג'ון פורד, אולי גדול המערבונים שנוצרו, ובמיוחד את תמונת הפתיחה המפורסמת שבה מצולמת השממה מבעד פתח הבית. אכן, זהו סרט על הכמיהה לבית ולאותה דמות אב משמעותית שהיא, כאמור, חסרה.
אין לי מושג מה היה עולה בגורלו של "ראסט" אלמלא הטרגדיה. זו אינה שעתם הגדולה של המערבונים כפי שיעיד לאחרונה כישלונו המהדהד של הפרויקט המונומנטלי של קווין קוסטנר, Horizon: An American Saga. אבל זהו סרט יפה, שעדיף יהיה לצפות בו, אם וכאשר, על המסך הגדול – ולו מתוך כבוד לעבודתה של האצ'ינס. לא צפיתי בסרטיו הקודמים של סוזה שזהו סרטו השישי, והמפגש עם הסרט – מפגש שבנסיבות אחרות אולי לא היה קורה – עורר בי עניין לגבי עבודותיו האחרות. מתוך הטרגדיה צמחה יצירה עצובה וכנה, גם אם לא שלמה.
