לא היה קל, לבחור רק במספר סרטים מהתוכנית העשירה והמגוונת של פסטיבל דוקאביב לשנת 2025, שעליהם נרחיב מעט לפני שהפסטיבל יוצא לדרך ביום חמישי הקרוב (ויימשך עד ה-31.5). ובכל זאת עשינו זאת, הגם שזה קרה רק לאחר החלפת מספר מהלומות, ולפחות בכי תמרורים אחד (מצד העורך). כן, הרשימה שלפניכם היא ההוכחה לכך שניתן לפתור הכל!
פסטיבל דוקאביב 2025 - טריילר
(קרדיט: יחסי ציבור)
"לאחוז בליאת"
אחד הרגעים המרגשים בפסטיבל ברלין האחרון היה הקרנת הבכורה העולמית של הסרט הזה, שבה נכחה גם ליאת אצילי שנחטפה ב-7 באוקטובר מביתה בניר עוז (יחד עמה נחטפה גופת בעלה אביב, שנהרג בקרב ההגנה על הקיבוץ). סרטם של האחים ברנדון ולאנס קריימר, בני דודים רחוקים של המשפחה, נהגה במהירות ותוך שבועיים מאז שנחטפה ליאת, כבר היו השניים שקועים בצילומי הסרט - שעוקב אחר מאבקם של הוריה של ליאת, יהודה וחיה ביינין, בעלי אזרחות אמריקאית, למען שחרורה, בעיקר בקרב חברי קונגרס בוושינגטון. מטבע הדברים, לאף לא אחד מהמעורבים היה מושג לאיזה כיוון יתפתח הסיפור. נחוצה מידה לא-מבוטלת של אמון ואומץ כדי לאפשר לצמד דוקומנטריסטים ללוות את בני המשפחה ברגעי המשבר הכי גדולים שלהם – אבל הנכונות הזו מצד הוריה של ליאת הולידה סרט שכמותו לא ראיתם. הוא אף קטף את פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הברלינאי.
אחותה ואחד מילדיה של ליאת מתלווים אל יהודה וחיה במסע לאמריקה, כשהם עושים את מה שממשלת ישראל אמורה הייתה לעשות ועדיין לא עושה. בהמשך, האחים קריימר עוקבים אחר ההמתנה המתוחה של הוריה של ליאת לרשימות השחרור היומיות בעסקת החטופים הראשונה, ושיאו של הסרט הוא כמובן בבית החולים שבו הם מחבקים אותה אחרי שחרורה. סצנה משעשעת, על אף הכל, היא זו שבה יהודה מבקש מנשיא ארצות הברית דאז, ג'ו ביידן, המתקשר לברכו על השחרור, להמתין על הקו עד שיקרא לאשתו להצטרף לשיחה. זהו סרט אמיץ מבחינה אתית שאינו חוטא לרגע במציצנות וניצול של כאב רגשי. הוא הופק באמצעות גיוס המונים ועזרה מצד דארן ארונופסקי והמפיקה הישראלית-אמריקאית הילה מדליה, וקשה לחשוב על סרט ראוי יותר לפתוח איתו את הפסטיבל מאשר זה. שמוליק דובדבני
"שיר הערש של אבא"
מאז תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה נעשו על מלחמה זו לא מעט סרטים תיעודיים ראויים. "שיר הערש של אבא" (Dad's Lullaby) של הבמאית האוקראינית לסיה דיאק הוא התבוננות עדינה וכואבת במה שקורה לאחר חזרתו של הלוחם הביתה. סרגיי זינצ'וק חוזר לאשתו נדיה, ולשלושת ילדיו (בגילאי 3, 8 ו-11) לאחר שלוש שנים שבהן נלחם. איך עושים את המעבר מפיקוד על 70 אנשים, ו"חיים בדם" (כפי שסרגיי אומר על אחד הלוחמים שהיו איתו) למשפחה שהוא לא היה חלק ממנה זמן כה רב? מהן ההשלכות של המלחמה על נפשו של הלוחם, וכיצד ניתן לחזור ולהיות אבא? האם המשפחה יכולה להשתקם מטלטלה שכזו?
הסרט בוחן לא רק את משפחתו של סרגיי אלא, לפרקים, מכוון את המצלמה גם לעבר הבמאית דיאק. בשיחות אינטימיות שהיא מנהלת עם סרגיי מתברר סיפור הרקע שלה כמי שחוותה את חזרתו של בן הזוג שלה מהמלחמה כפער שעליו לא היה ניתן לגשר ושהוביל לפרידתם. במהלך הצפייה בסרט לא ניתן שלא לחשוב על המצב הדומה שבו לא מעט לוחמים ישראלים עלולים למצוא את עצמם. בעוד ישראל נמצאת במלחמה הארוכה בתולדותיה, מלחמה שהממשלה אדישה שלא להשלכותיה על חיי הלוחמים ומשפחותיהם, ישנו מחיר נוסף שהם עשויים לשלם. ארז דבורה
"אנטידוט"
מותחן דוקומנטרי עוצר-נשימה החושף את השיטות האלימות של משטר פוטין להשתיק את מבקריו. אחד מגיבוריו הוא העיתונאי החוקר הבולגרי חריסטו גרוצב שבעזרת רשת בינלאומית המושתתת על מטא-דאטה חושף את פשעי המשטר, ובמיוחד את הניסיונות להרעיל את מתנגדיו באמצעים ביוכימיים מתקדמים. כאשר גרוצב בעצמו נהפך למטרה, הוא מוצא עצמו נמלט ללא אפשרות לחזור לווינה שבה הוא מתגורר. דמות מרכזית נוספת היא מדען שלקח חלק בתהליכי ייצור הרעלים ועתה מנסה להימלט מרוסיה יחד עם משפחתו (פניו בסרט מוסוות באופנים דיגיטליים כדי להגן על חייו). גיבורו השלישי של הסרט הוא אופוזיציונר, ולדימיר קארה-מוזה, שאחרי שני ניסיונות הרעלה לא מוצלחים, נשפט על בגידה ונשלח לכלא.
הבמאי הבריטי ג'יימס ג'ונס אינו אוהב דיקטטורים. בעברו סרט מצוין על מלחמתו של הנשיא הפיליפיני דוטרטה בקרטל הסמים במדינה, וסרט נוסף על ניסיונות הטיוח של האסון הגרעיני בצ'רנוביל. כמי שהתגורר ברוסיה, למד היסטוריה רוסית ודובר את השפה – הוא חלם משך שנים לעשות סרט על פוטין כפסיכופט-רוצח. הסרט עוקב בין היתר אחר גוף בשם "בלינגקאט" העוסק בחקירות אונליין של פשעים המתרחשים ברחבי העולם (בין היתר בעזה), ומאפשר לחשוף את מהלכיה המפורטים של מכונת החיסול הפוטינית. התוצאה היא סרט שמעלה על נס את כוחה ומשמעותה של העיתונות החוקרת ואת הסוגיות האתיות הכרוכות בתיעוד פוליטי בהווה. לרגעים קשה להאמין שמה שאנחנו צופים בו אכן מתרחש במציאות. שמוליק דובדבני
"תחושה של אלימות"
סרטו המסאי (Essay Film) של הבמאי הדרום-קוריאני קים מו-יונג, מציע פרספקטיבה ביקורתית-אישית על ההיסטוריה הדרום-קוריאנית ותפקידם של הייצוגים הקולנועיים. במוקד הסרט בחינה של אופן המימוש והייצוג של עמדות אנטי-קומוניסטיות, בעיקר בתקופת משטר פארק צ'ונג-הי (1961–1979). הסרט מתחיל בסקירת המרכז לחירות בהר נאמסאן בסיאול – מבנה ברוטליסטי משנת 1963 שנבנה על ידי המשטר הצבאי כסמל לאידיאולוגיה אנטי-קומוניסטית. משם הוא מתקדם לבחינת ההיסטוריה של הדיכוי האנטי-קומוניסטי בשנים שבהם דרום קוריאה הייתה דיקטטורה צבאית, והאופן שבו אלימות זו הוטמעה באמצעות דימויים. חלק לא מבוטל מזמן הסרט מוקדש לבחינת סרטים אנטי-קומוניסטים משנות ה-60 וה-70 ששימשו, לטענת הבמאי, לעיצוב זהות לאומית שדחקה לשוליים נשים ומיעוטים פוליטיים, וקידמה אלימות בשם ה"הגנה" על האומה. ההבנה של עבר זה משליכה, לטענת הבמאי קים, על הבנת דרום קוריאה של ההווה.
קל לזהות בסרט השפעות של יוצרים כמו הארון פארוקי וכריס מרקר, שחקרו את כוחם של דימויים לעצב נרטיבים פוליטיים. שני סייגים לצפייה בסרט המעניין: היותו נובע מפרספקטיבה אישית ואידיאולוגית שמתעלמת מהאופן בו המפלצתיות של המשטר הצפון-קוריאני תרמה לדינמיקות הפוליטיות והתרבותיות האנטי-קומוניסטיות. שנית, בהיותו סרט מסאי הוא מעוצב כהרהור אינטלקטואלי-ביקורתי ולא סקירה ליניארית של ההיסטוריה ושל הייצוגים. לכן הסרט פחות מומלץ למי שאין לו ידע קודם לגבי ההיסטוריה של קוריאה במחצית השנייה של המאה ה-20. ארז דבורה
"אחר צהריים של התבודדות"
מטדור מול שור נעים זה מול זה בזירה בכוריאוגרפיה של אלימות, דם ויופי. שמו הפיוטי והמדיטטיבי כל כך של סרטו התיעודי הראשון של הבמאי הקטלוני אלברט סרה ("מותו של לואי ה-14"), אומר הכל: חילופי המבטים בין האדם והחיה, התנועות שמשלבות אלגנטיות וקטלניות, חליפת הפאייטים הססגונית שיש בה משהו נשי, ובעיקר – התחושה שרק הוא, לוחם השוורים, שם, מול המוות באצטדיון ההומה. המצלמה ממקמת אותנו הכי קרוב שאפשר להתרחשות, וכך מבודדת את לוחם השוורים מכל מה שמסביבו, מתמקדת בשור הזועם והמדמם – ראו הוזהרתם, זה לא סרט לכל קיבה! – וברוצח הנע סביבו עם פגיון המוסתר במולטה, אותו בד אדום שהוא מנפנף מול פני השור.
גיבור הסרט, שזכה לאחרונה בפרס צדף הזהב בפסטיבל סן סבסטיאן, הוא אנדרס רוקה ריי, טוראדור בן 27 ממוצא פרואני שמשפחתו קשורה לספורט המסורתי מזה דורות. אין בסרט רגע אחד שבו רוקה ריי אינו פועל בטקסיות, בין אם זה בזירה, בלבישת המדים המדוקדקת, ואפילו במיניבוס המסיע אותו ואת פמלייתו לאצטדיון. אין בסרט קריינות, ראיונות או דיבורים מיותרים. הכל נבנה לקראת המופע האכזרי שההתעללות בשוורים – שוב, ראו הוזהרתם! – היא חלק בלתי נפרד ממנו. זהו סרט המבוסס על שתיקות, מבטים, השתהות וחזרתיות, והחן שמלווה את הסכנה והמוות שנוכחים פה באופן אינטנסיבי. סרט נורא ומהפנט על מאבק בין שני מודלים של גבריות – מסורתית-טקסית וחייתית. מזמן לא חווינו באופן פוטוגני כל כך את חרדת הסירוס. שמוליק דובדבני
הסרטים הקצרים
כבכול שנה מוקרנים בדוקאביב סרטים תיעודיים קצרים מרחבי העולם. תוכנית של הפסטיבל נפרשת על פני שלושה מקבצים. הנה המלצות על כמה מסרטים אלו:
"הגברת של המעלית" (Lift Lady) של הבמאי הפולני מרטין מודזלבסקי, הוא פורטרט טרגי-קומי שמתרחש בקומפלקס דירות מוזנח בטביליסי, גאורגיה. גיבורת הסרט מאזיה עובדת כ"מהנדס-מפעילה" של המעליות בבניינים. בחינה אנושית עם הומור דק של חיים ומרחב שנותרו מעידן קודם – ממש כמו התמונה של סטאלין שנמצאת בחדר הבקרה של הגיבורה ושאותה היא מקפידה לנקות תוך איחולי "מנוחה שלווה על משכבו".
"שושלת דמים" (Bloodline) של הבמאי הפולני וויצ'אך ואנגלאז' משתמש במבט בעיניו של ביזון אירופי כדי לעסוק בצורה פיוטית בבעיית הפליטים באירופה. הסרט מצולם ביער ביאלובייז'ה העתיק, על גבול פולין ובלארוס, באזור שנחסם בגדרות ואמצעי פיקוח כדי למנוע מעבר של מהגרים מהמזה"ת ומאפריקה לפולין. באמצעות המבט של הביזון שבודד מהעדר שלו נאמר דבר מה גם על היחס בין האדם והטבע, ובין בני האדם עצמם.
"הבחור שחתכו לו" (The Guy Who Got Cut Wrong) של הבמאית האמריקאית דנה בן-ארי עוסק באירוע מכונן בחייו של הסופר היהודי-אמריקאי גארי שטיינגרט. כשהיה בן שבע משפחתו היגרה לארצות הברית והוא עבר ברית מילה מאוחרת. לרוע המזל, המוהל קצת פיקשש. ב-2021 שטיינגרט כתב על קורות האיבר האומלל ל"ניו-יורקר", ובן-ארי הפכה את הטקסט לסרט שבו הוא מספר ומהרהר על משמעות התקלה. סרט משעשע שקושר את האירוע האינטימי לתובנות של אדם שעבר בין תרבויות ושממשיך לחשוב על ההשלכות של אירוע זה על חייו. ארז דבורה
