
לפני ארבע שנים הפך "לשחרר את שולי" לאחת התופעות המרתקות, לא פחות, בתולדות הקולנוע הישראלי. קומדיה פופולרית שלכאורה לא הייתה שונה מאחרות שנוצרו באותה תקופה, אך בניגוד להן - הפכה לסרט הישראלי היחיד מאז "אסקימו לימון" (1978) שחצה את רף מיליון הצופים; נתון שמיקם אותו במקום הרביעי במצבת הסרטים הישראליים המצליחים בכל הזמנים, אחרי "אסקימו לימון", "קזבלן" ו"סלאח שבתי". יתר על כן: הסרט הפך לתופעה, במובן זה שצופים רבים שבו וראו אותו בפעם השנייה, השלישית והרביעית, ממש כאילו מדובר בסרט פולחן.
"לשחרר את שולי סאן" – טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
העובדה הזו הפכה את "לשחרר את שולי" לאחד הסרטים היותר מסקרנים שנעשו כאן. מה בדיוק היה בסרט הזה שחולל הצלחה כזו? התשובות האנתרופולוגיות-למחצה תלו זאת במגפת הקורונה שסגריה הותרו בדיוק אז, ומה רוצה הציבור הישראלי יותר מאשר לחגוג את החירות באולמות קולנוע שמציגים סרט בכיכובה של שלישיית מה קשור הפופולרית? ומה זה בדיוק אומר על הקהל המקומי שצוחק בקומדיה שאחד משיאיה הוא השתנה בתא וידויים בכנסייה בקולומביה שאליה מגיעים גיבורי הסרט כדי לשחרר את בנו החטוף של אחד מהם? הניסיונות של כמה מבקרים להסביר את הצלחתו של הסרט גבלו בהתנשאות על הצופה הילידי, וחיבתו למה שנראה וולגרי וריקני - אבל חוץ מזה הם לא ממש אמרו משהו משמעותי על הסרט ועל הפיכתו לתופעה נדירה.
והנה גילוי נאות: כאשר יצא "לשחרר את שולי" לאקרנים, ניסיתי לחמוק מהכתיבה עליו. לא צפיתי בסרט, והוא נראה לי עוד קומדיה שלא יהיה לי שום דבר בעל משמעות להגיד עליה. אבל כאשר המספרים סביב הסרט החלו לפרוח, חשתי שיהיה זה לא הוגן ובלתי מקצועי להתעלם ממנו. בסתר ליבי גם קיוויתי להיות הצופה המיליון, ולקבל תעודה בטקס חגיגי שייערך בכניסה לאחד ממתחמי הסינמה סיטי (ספוילר: זה לא קרה). כך יצא שכאשר כבר הגעתי לצפות בסרט, לא זו בלבד שהייתה לי ציפייה מסוימת, אלא שאף חשבתי שיש בזה משום חובה מקצועית. האמת, הוא היה בעיניי לגמרי לא רע, זכור לי שצחקתי כמה פעמים, ואפילו הסצנה ההיא בתא הווידויים נראתה לי בהפוך-על-הפוך סאטירית. במילים אחרות: לא הייתי שותף לדעתם של כמה מעמיתיי המכובדים שפסלו את הסרט כדרך שמבקרי הקולנוע בשנות ה-70 שחטו את סרטי הבורקס.
עתה, עם יציאת סרט ההמשך "לשחרר את שולי סאן", כמעין הכאה על חטא, כבר התייצבתי להקרנה הראשונה של הסרט בפני הקהל הרחב. 10:20 בבוקר, בסינמה סיטי גלילות. הפעם, מודה, אפילו מסוקרן. לא רק לגבי איכותו של הסרט, אלא אף בנוגע לגורלו הקופתי. האם גם הוא יחזיר את הצבע ללחייו החיוורות משהו של הקולנוע הישראלי - לפחות ככל האמור בביצועים הקופתיים? והנה אני כאן כדי לדווח: "שולי סאן", כמה לא מפתיע, הוא הלהיט הבא של הקולנוע הישראלי, והוא משלב בין וולגריות וחביבות באופן שהופך אותו, ובכן, לישראלי כל כך. בכלל, כמו קודמו - גם הסרט הזה לועג לישראליות ומלטף אותה, ובכך הוא הופך לאחד משלנו. זו הישראליות שאנחנו נרתעים ממנה ובה בעת מגדירה אותנו, והעניין שלי ב"שולי סאן" נובע מהיותו סאטירה על הישראליות הזו שאינה מכאיבה יותר מדי.
גם בסרט הנוכחי יוצאים חברי מה קשור: ציון ברוך (אביהו), אסי ישראלוף (בצלאל) ושלום מיכאלשווילי (נתנאל) - למסע הרפתקאות בחו"ל, הפעם ליפן שבה שוהה שולי (דוד שאול), בנו של אביהו, שעובד במסעדת סושי ונחטף על ידי היאקוזה. ההגעה לטוקיו והמפגש עם התרבות הזרה משמשים בסיס לכמה בדיחות שרק חושפות את בורותו וחששו של "הישראלי" מפני כל מה שזר לו - בורות וחשש שמִיתרגמים לבדיחות קרש על חשבון סושי, מתאבקי סומו (כוס-סומו), נינג'ות קטלניות והתוספת סאן, אדון או גברת ביפנית.
3 צפייה בגלריה


סאטירה על הישראליות הזו שאינה מכאיבה יותר מדי. מתוך "לשחרר את שולי סאן"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
השלושה מגיעים למסעדה, פוגשים במנהלת היפנית שלה שמתבררת כדוברת עברית שוטפת (הדוגמנית הישראלית-אוסטרלית-יפנית אמה מדינג), ויחד איתה מנסים לאתר את ראש המאפיה המקומית שעבורו עובד עתה שולי החטוף כטבח המתמחה בפיוז'ן של מטבח יפני וישראלי: מנת הדגל היא סושי-ג'חנון מעוטר בביצי דגים. אל המסע הזה מצטרפת גם רובוטית מרקדת, שלא זו בלבד שגם היא יודעת עברית אלא מתוכנתת לדבר בקולם של נסרין קדרי ושמעון פרס. הרובוטית הזו (אושיית האינסטגרם הסינית babyslow) היא אחת ההברקות של הסרט.
"שולי סאן" נכתב כקודמו על ידי אורי כץ ובוים בידי בן בכר. הוא מיטיב ללעוג על מושג החבר'ה הישראלי, על חוסר הכבוד כלפי תרבות אחרת, ועל הצורך הנואש עד כדי גיחוך לזהות את המקבילה הישראלית בכל דבר שאינו אנחנו. כל זה לא הופך את הסרט ליצירה מורכבת או שנונה במיוחד, אבל יש בו כדי להסביר את התופעה שקודמו נהפך לה, והוא עצמו עשוי ללכת בעקבותיו. הוא וולגרי, כי בישראליות יש משהו וולגרי, וגיבוריו נלעגים כי במפגש של לא מעט ישראלים עם חו"ל יש משהו נלעג (אחרת איך זה שרובנו לא רוצים לפגוש אותם שם).
3 צפייה בגלריה


הוא וולגרי, כי בישראליות יש משהו וולגרי, וגיבוריו נלעגים כי במפגש של לא מעט ישראלים עם חו"ל יש משהו נלעג. מתוך "לשחרר את שולי סאן"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
חברי מה קשור מזכירים לי את Les Charlots, אותה חבורה של קומיקאים-זמרים צרפתית שבשנות ה-70 הופיעה בסדרה מצליחה של סרטים שהופצו בארץ תחת השם "הארטיסטים". הקולנוע הישראלי אינו משופע בחבורות קומיות (אפילו הגששים לא הופיעו בסרטים כחבורה), והצוות של "שולי" בהחלט מספק לו אחת.
אז כן, חיבבתי את "שולי סאן" כפי שחיבבתי את "שולי". הסרט הזה בעיקר מעיד על מרכזיותה של שלישיית מה קשור בנוף התרבותי שלנו, ובנוסף הוא מכריז על עצמו כקולנוע פופולרי שאינו מתנצל. ובכל זאת, אם ישנה סצנה שהייתי מוותר עליה, הרי היא זו שבה מופיעה דמותו של יצחק רבין המנוח שמורידה כוסיות וויסקי. באקלים הפוליטי של ימינו, הסצנה הזו (שגם לועגת לרצח) היא בדיחה לא מוצלחת אחת יותר מדי.