המספר 28 הפך במיתולוגיה הקולנועית של המאה הנוכחית לאחד ממייצגיה המובהקים של האפוקליפסה, ממש כמו ארבעת הפרשים המייצגים רעב, מגפה, מלחמה ומוות. זה קרה בעקבות "28 יום אחרי" שייצרו בשנת 2002 דני בויל ואלכס גרלנד, ובו הם תיארו את קריסתה של החברה הבריטית המודרנית בעקבות וירוס קטלני המכונה "זעם" שהופך את הנגועים בו למפלצות אלימות המשתוללות במרחב כאוטי ופשיסטי של הישרדות בכל מחיר. טבעו החייתי של האדם מאתגר את המבנים הפוליטיים והמוסריים, וסוגיות הקשורות בפוסט-קולוניאליזם ובזיקה של בריטניה לאירופה עלו בו בדרך עקיפה ושנונה.
"28 שנים אחרי" - טריילר
(רדיט: באדיבות פורום פילם)
עתה מגיע סרט ההמשך "28 שנה אחרי" (28 Years After) שגם לו אחראים בויל וגרלנד, והוא מתעלם במובהק מהעובדה שב-2007 נעשה "28 שבועות אחרי" שביים חואן קרלוס פרסנדיו. מעבר לעובדה שאין כל קשר בין גיבורי שלושת הסרטים, נדמה שהתחושה בסרט הנוכחי – שנעשה דווקא רק 23 שנה אחרי חלוץ סרטי הסדרה – היא למקם את הסיפור בהקשרים מיתיים ואדיפליים ופחות במרחב המאפשר קריאה פוליטית עכשווית (אף כי אלמנטים המהדהדים את הברקזיט בהחלט נוכחים פה).
הסרט נפתח בסצנה שהטון האכזרי שלה מלווה את הסרט כולו, ומעצב את הדינמיקה ההורית ששולטת בו. קבוצה של ילדים בריטים יושבת בחדר וצופה ב"טלטביז". רעשים חשודים מעבר לדלת הסגורה מושכים את תשומת לבו של אחד מהם, ולא עוזרת הוראתה המפורשת של אמו להשאיר את הדלת סגורה בכל מחיר. הצופה הישראלי שאחרי 7 באוקטובר לא יכול להימנע מהקונוטציות המתבקשות. כאשר הילד יוצא בכל זאת, מתברר שבית המשפחה מותקף על ידי מפלצות הנגועות בווירוס הזעם שזוללות את חבריו הצעירים כמו גם את יתר בני המשפחה. אמו זועקת לעברו לברוח לפני שגם היא נאכלת, והוא רץ אל הכנסייה המקומית, אל אביו הכומר, רק כדי לגלות אותו נתון באקסטזה נוכח יום הדין שזה עתה הגיע – לפני שגם הוא, האב, נטרף בחדווה.
כל זה קורה בשנת 2002, ובהווה של הסרט אנו פוגשים נער בן 12 בשם ספייק (אלפי וויליאמס המצוין) החי עם הוריו בקהילה מסוגרת באי הקדוש שמול חופי אנגליה, שהדבר היחיד שמחבר אותו אל מה שנותר מהאי הבריטי הוא פיסת אדמה מוגבהת האפשרית למעבר רק בעתות שפל. זהו כמובן מעבר סמלי בין יישוב הקבע שנראה כמו מבצר ימי ביניימי ובין המרחב של הציד שבו מתאחד האדם עם הטבע, במה שנדמה כטקס חניכה פשיסטי. שם, באי הקדוש, חי ספייק עם אביו הצייד (אהרון טיילור-ג'ונסון) ואמו (ג'ודי קומר) הסובלת ממחלה לא ברורה שניכרים בה סימנים של דמנציה (היא טועה לא פעם לחשוב שספייק הוא אביה). בהמשך ימצא עצמו ספייק מתמודד מול מפלצות האדם ששרדו במה שמכונה "היבשת", כחלק ממהלך אדיפלי שמאופיין בתנועה מהאב הכל-יכול אל הגאולה שמאפשרת האם השברירית.
ספייק יוצא לשני מסעות שכל אחד מהם מסייע לו לגבש את זהותו הגברית. המסע הראשון הוא זה שהוא יוצא אליו עם האב; מעין מסע חניכה שבמסגרתו הוא צריך לצוד את מה שנותר מבני האדם ולשרוד את מתקפות ה"אלפא" – יצורים שהווירוס הפך לעל-אנושיים. זהו מסע חניכה שמזכיר את סיפורי ההישרדות ל-Young Adults נוסח "משחקי הרעב" והוא חלק מטקס ההתבגרות שאביו של ספייק מבקש להעבירו כדי שיהפוך לצייד-גבר. המסע האחר מתרחש בחלקו השני של הסרט, כאשר ספייק יוצא עם אמו הדוויה אל היבשת כדי למצוא מרפא למחלתה. אם המסע האחד נועד להתגרות במוות ולשרוד אותו – המסע השני הוא מורכב יותר מבחינת הבגרות הרגשית שהוא תובע, ומטרתו היא להכיר בו. בהתאם, הוא יוביל את ספייק ואמו לרופא מסתורי (רייף פיינס) שמזכיר את קולונל קורץ מ"אפוקליפסה עכשיו", ומתגורר לבדו במחנה המוקדש כולו לתודעת המוות, ממנטו מורי.
3 צפייה בגלריה
למה עזבנו את הבית, אבא? באמת היה חשוב עד כדי כך, לקנות סיגריות? מתוך "28 שנה אחרי"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
"28 שנה אחרי" הוא סרט על הורות בעידן פוסט-אפוקליפטי. ישנן בו סצנות המזכירות את "הדרך", הסרט והספר מאת קורמאק מקארתי, שמביאים את סיפורם של אב ובנו הנודדים בעולם עתידני שבו הציוויליזציה הושמדה ברובה; כמו גם סרטי "מקס הזועם" ואפילו "רשומון" של אקירה קורוסאווה (שסיפור המסגרת שלו כולל תינוק שננטש). לכל אורך הסרט ישנה תחושה שבויל וגרלנד (מי שאחראי גם על פנטזיות-אימה דוגמת "הכחדה" מ-2018) מבקשים לכונן מיתולוגיה קולנועית על בסיס הסרט המקורי שייצרו. זו הסיבה שהסרט הוא למעשה הפרק הראשון בטרילוגיה מתוכננת שהמשכה צפוי לצאת לאקרנים בינואר 2026 (סרט בשם "28 שנה אחרי: מקדש העצמות" שצולם מיד עם תום צילומי הסרט הנוכחי ובוים על ידי ניה דקוסטה, "המארוולס"). הפרק השלישי אמור לצוות מחדש את בויל וגרלנד - אך נוכח ביצועיו המאכזבים של "28 שנה אחרי" בקופות, גורלו כרגע לא ידוע.
דמותו של ספייק עתידה להופיע גם בסרט הבא, ואם "28 שנה אחרי" עוקב אחר כינונו כלוחם – קשה שלא לראות בו מעין גרסה עתידית של מקס הזועם או פיוריוסה. הצפייה, על כן, בסרט הזה מספקת חוויה חלקית בלבד הנובעת מהיותו הפרק הפותח של טרילוגיה שעתידה לא ברור. זהו סרט סוחף וקולח, גם אם הצילום שחלקו נעשה באמצעות מצלמת אייפון 15 פרו מקס (בידי של אנתוני דוד מנטל, צלמו הקבוע של בויל) מטריד לא פעם את העין עקב שינויים תכופים בבהירות ובחדות התמונה. כמיתולוגיה שעניינה מסע חניכה והתמודדות עם המוות הסרט אינו מציע תובנות קיומיות יוצאות-דופן – אבל רק בסופו שמתי לב שהרגל נרדמה לי בהיותי שקוע כל כך במסך. פשטני, אבל בהחלט מספק את הסחורה.
