הפרק האחרון בהחלט של "סברי מרנן" הותיר אותי מעט באפלה. האם זה באמת היה הפרק האחרון? האם פרק הבקבוק היה גם פרק הפקק? או שבשבוע הבא באמת כולם ייפגשו שוב ליום ספורט (?!) כדי להוכיח שהמשפחות של שני ושי באמת יכולות להסתדר? האם לא הגיע הזמן להרפות? האם 14 שנים בהן שתי המשפחות האלו לא הצליחו לסבול האחת את השנייה לא לימדו אותנו דבר? האם לא הגיע הזמן להשלים עם העובדה שחזון השבטים הושלם, ושלופס ומז'לוף לעולם לא יהיו אחים? האם הפרידה היא כל כך בלתי נסבלת שאנחנו מעדיפים להדחיק את הכל?
אז מה היה לנו שם: שני, ראשת העיר, עובדת עכשיו על פרויקט "שישי משפחתי" שיאחד את כל המשפחות בעיר לארוחת שישי, פרט עלילתי שהצדיק, משום מה, דחיקת סרטונים קצרים של סלבס ליגה ב' מסבירים למה הם אוהבים את שישי בחיק המשפחה (אוי, הצחוקים, אוי הארוחה). גנרי יותר מהרצאה על מיסי מקרקעין ותפל יותר משלייקלעך מופשרים. בגדול, האירוע של הפרק היה ברית המילה של הנכד של איתמר וסמדר (יניב פולישוק ונינה קוטלר), ושמו בישראל פנחס, במלרע. אירוע הברית נערך בחצר האחורית של שי ושני (דביר בנדק ורותם אבוהב), למרות שהסבא הטרי זכה בשבעה מיליון אירו בלוטו ויכול היה לממן לבן שלו משהו אירוע הרבה יותר אקסלוסיב.
זה אומר ששתי המשפחות, חסון ורוזן, המזרחית והאשכנזית, שוב מתאספות יחד על כל סטריאוטיפיהן, ואנחנו מקבלים טעימה אחרונה חביבה מריקי (סנדרה שדה) שנורא דאגה ולא רוצה להפריע, מבעלה פנחס (טוביה צפיר), מהזוג חסון (יהורם גאון ויונה אליאן) ושאר הצאצאים המכונפים שלהם, והקומדיה מאיצה בסיבוב האחרון אז כולם מתנהגים כמו חולי נפש, והשמחה גדולה.
היוצרים, רובי דואניאס ויניב פולישוק, גם פינקו את הצופים בעוד כמה ריפרורים אחרונים לעולם שבחוץ עם ביקור של יואב ומיכל צפיר בתור ההורים של יפעת (שגילמה הבת האמיתית שלהם, מיה), האמא של הבן הזכר. במשך דקות ארוכות ישובים יואב וטוביה צפיר בסלון הבית ומנסים להבין מאיפה הם מכירים האחד את השני (איפה היית בצבא?), ואילו יונה אליאן אומרת ש"פנקס הקטן", ששר בעלה, ששי קשת, הוא דווקא שיר יפה.
3 צפייה בגלריה
ניצלתי את הפסקת הצהריים ב"הכוכב הבא". מתוך הפרק האחרון של "סברי מרנן"
(צילום מסך, קשת)
וכמובן הפואנטה, עת התברר לנוכחים באיחור שלברית לא הוזמן מוהל. למען האמת מדובר ברעיון נועז, כמעט אוונגרדי עבור סדרה שמרנית ושבלונית כמו "סברי מרנן". יש משהו כמעט בקטי בסיטואציה: כל המשפחה מתכנסת לטקס דתי עתיק-יומין, רק כדי לגלות שהדמות המרכזית בטקס בכלל לא נמצאת. כאילו "מחכים לגודו", אלא שישראל הראשונה עיצבנה אותו והוא החליט לא להגיע. ברית בלי מוהל, קצת כמו סיטקום בלי הומור כשחושבים על זה. עם מה זה משאיר את הצופים? בלי קתרזיס, בלי סגירת מעגל (ובלי אלין ומני, מה איתם באמת?), בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. חלום של מישהו בחדר העריכה שנרדם על הקיבורד.
"סברי מרנן", הסיטקום הישראלי עם מספר הפרקים הרב ביותר, 323, פה מאז שנת 2011. שמונה עונות וזה עדיין מרגיש קצר יותר מכל ארוחה משפחתית שלכם בשישי בערב. הפרק האחרון שלה צולם, אגב, לפני שלוש שנים. היינו אז אנשים אחרים ממילא, אז תחשבו על זה כעל דרישת שלום מהאנשים שהיינו. לא תהיה יותר "סברי מרנן" להתאחד סביבה, גם אם להתאחד זה אומר לרטון על האנשים שאוהבים אותה והחזיקו אותה על המסך. לטוב ולרע, הסדרה הכי ישראלית שהייתה פה מפנה את המסך, וגם אם תמצאו את עצמכם מתגעגעים, השידורים החוזרים ממש מעבר לפינה.
