מאז שהוא הופיע על מסכי הטלוויזיה שלנו לראשונה ב-2021, ועד לימים אלה, תמיר גרינברג ידוע בסגנון אופנתי ייחודי שמרפרר לעולמות הגלאם והרוקנ'רול, ותופס תשומת לב עוד לפני שהוא שר לתוך המיקרופון. באחד הסרטונים האחרונים שהעלה לחשבון הטיקטוק שלו, המוזיקאי התהדר בחולצה מכופתרת שקופה עתירת פרנזים ובנעלי עקב לבנות מבריקות. היו כאלה שהשוו את גרינברג להארי סטיילס, ואפילו לפרינס, ושיבחו אותו על סטייל יוצא דופן. אבל כיאה לרשתות החברתיות, לא כל התגובות היו מפרגנות. "פורים כבר כאן?!", כתב אחד הגולשים. אחר המליץ שגרינברג ישליך את כל הארון שלו לפח. "זה כבר מביך".
5 צפייה בגלריה
תמיר גרינברג
(צילום: רותם לבל, סטיילינג: גדי אלימלך, איפור: ערן ישראלי, שיער: אסי שדה)
"אני חושב שזה מצוין", גרינברג אומר בריאיון ל-ynet, ומתייחס בקלילות לתגובות המעורבות. "בסוף אני עושה מה שאני אוהב - חלק יאהבו את זה וחלק לא יבינו, אבל אני חושב שזה נייס". את הרשתות החברתיות, מצד שני, הוא משתדל לקחת בעירבון מוגבל. "הסושיאל מדיה זה דבר מדהים, ומנגד הוא נוראי. צריך להיזהר עם הצריכה. די מוקדם החלטתי שאני לא עונה כמעט לכלום, כי אני לא אצא מזה - אני מקבל 1,000 הודעות ביום. אגב, סליחה לכל מי שאני לא עונה לו".
ההשראה ללוקים הייחודיים, לדבריו, מגיעה מחיבה גדולה לאופנה. "אני מאוד עמוק בשיט הזה, חצי מהעמודים שאני עוקב אחריהם באינסטגרם זה אמנות ואופנה, זה חלק ממה שאני. חלום שלי שכל הבגדים שאני לובש יהיו שלי, ואני רוצה לעשות בגדים לאנשים". הסגנון האישי בא לידי ביטוי לא רק בבגדים או במוזיקה, אלא גם בשימוש באיפור, שאותו הוא נהנה לשלב בהפקותיו. "אני מת על זה. כל עוד זה משרת מטרה, זה מדהים. אני חושב שהכול זה אמנות".
ומה לגבי דוגמנות?
"זה יכול להיות נחמד, כן. זה לא כל כך העבודה שלי, תלוי במותג. בסוף אתה רוצה לעמוד מאחורי משהו שאתה מאמין בו".
גרינברג, כך מתברר, נוכח בכל בחירה שקשורה בתדמית שלו - קטנה או גדולה, מוזיקלית או קריאייטיבית. אותו הדבר נכון גם באלבום הבכורה שלו שיצא לפני מספר שבועות - A Knight's Tale, כשבעטיפת האלבום הייחודית הוא מחופש לאביר שאוחז בידו האחת בלב ובשנייה בוורד. "נראה לך שמישהו הכריח אותי להתלבש ככה?", הוא אומר בחיוך. "להפך, שיגעתי את כולם". בשביל לקיים את המותג העולה הזה צריך, כפי שחושפת המנהלת שלו, לא פחות מ-54 קבוצות וואטסאפ שעוסקות בכל פיפס - החל מהאלבום הטרי, דרך ההופעות, הבמה והתאורה ועד הלבוש.
"מה שאני רוצה - עושים", הוא אומר בהומור, "סתם, זו האמנות שלי, ואם אני רוצה להיות אביר - אני אביר. כמובן שיש לי צוות מדהים של אנשים שיודעים לכוון אותי ושאני מתייעץ איתם, ואני לא עובד לבד - הם דואגים ושומרים עליי, יש לי חופש, אם אני לא עושה את זה, אז זה לא שווה כלום".
מקור השראה נוסף ומפתיע מגיע דווקא מהתיאטרון - כשמשחק היה לכישרון הראשון שחשף, לפני המוזיקה. "עד היום כל הילדים זוכרים לי שהייתי עוצר את הכיתה ועושה הצגות", הוא משחזר. "הייתי עושה חיקויים של ירקות ופירות - המפורסם הוא ביותר חיקוי של אנונה", הוא מחייך בסיפוק. "האמת היא, שאני לא יודע איך אנונה נראית עד היום, וגם אז לא ידעתי".
אז למה לא המשכת בכיוון הזה של משחק?
"זה היה טו-מאץ' בשבילי בשלב הזה. אני אוהב להיות בין הפרונט לבק. אז הלכתי ללמוד אמנות פלסטית, כי אהבתי לצייר. זה גם משהו שבער לי. לנגן התחלתי רק מאוחר יותר - בגיל 12".
גיל 12 זה לא ממש מאוחר…
"בבית ספר לאמנויות זה מאוד מאוחר".
"בכל שיר יש מישהי ספציפית"
בשלוש וחצי השנים שחלפו מאז ניצח ב"הכוכב הבא" - בשנה שבה הזוכה לא ייצג את ישראל באירוויזיון - הוא הופיע על במות מגוונות ברחבי הארץ כמו זו של הלייב פארק בראשון לציון, באמפי שוני, חזר 12 (!) פעמים להיכל התרבות בתל אביב ("זה הפך להיות מקום מוכר, כמה שזה הזוי להגיד") - פעמיים מתוכן הופיע עם התזמורת הפילהרמונית, ואחרי עבודה מאומצת שהתחילה עוד הרבה לפני תוכנית הכישרונות - הוציא כאמור סוף-סוף את אלבומו הראשון.
5 צפייה בגלריה
"בכל מקום העיניים עוקבות. זה חיים אחרים". תמיר גרינברג
(צילום: רותם לבל, סטיילינג: גדי אלימלך, איפור: ערן ישראלי, שיער: אסי שדה)
"אני עדיין מעכל את זה. זה משהו שאני מחכה לשתף עם העולם כבר הרבה זמן", הוא מודה. באלבום המדובר ישנם 18 קטעים, כולם באנגלית. השירים המוקדמים נכתבו עוד ב-2019 והאחרון - חודשיים לפני צאתו. "כתבתי מאות שירים, אני מת להכניס עוד 1,000", הוא מספר. "המשימה שלי בכתיבת האלבום הזה היא ללמוד לכתוב שירים. זה מסע מאוד ארוך שעבר מישראל ללוס אנג'לס, לניו יורק - וחזרה לפה".
מה לגבי כתיבה בעברית? אתה נמנע מזה?
"ממש לא, יצרתי בעברית. אני הולך עם הלב שלי, אם הוא יאמר לי לכתוב בעברית, זה מה שאעשה. אני גם חשוף באנגלית. זו השפה המוזיקלית שאני יודע ליצור בה בינתיים, אבל הסיפור הוא סיפור שלי".
דמות חוזרת בשיריו היא תל אביב, עיר הולדתו. כך מקומות כמו בית הכנסת הגדול באלנבי, מועדון קטן שנסגר בשכונה ובית הקפה האהוב עליו קיבלו מקום של כבוד. "הייתה לי תחושה שהאלבום צריך להתחיל בבית", הוא מסביר. "תל אביב היא המקום הכי משמעותי בשבילי, אני גדלתי פה, למדתי פה. כל רחוב זה שם של חבר אחר".
איפה הלב שלך - תל אביב או ניו יורק?
"תל אביב. זה הסיפור של השיר Forever. אבל ניו יורק היא כמו בית שני בשבילי, 80-70 אחוז מהחברים שלי שם".
מעניין לגלות איך אור הזרקורים שינה את חייו של מי שחי עד היום בעיר הגדולה. "בתל אביב יש פרטיות מסוימת, אבל בכל מקום העיניים עוקבות. זה חיים אחרים מלפני ['הכוכב הבא', ע"ט] עד היום. אני אותו אדם, אבל בשביל אחרים אני כבר לא אנונימי".
בשירים אחרים, גרינברג נוטש את הסצנה העירונית לטובת שאלות אישיות, כמו ב-Pass U By, שהפקתו גרובית וקופצנית. "הוא נכנס מאוד עמוק. כולם מתמודדים עם השיט הזה, ההשוואה הזאת בין מי שאתה חושב שאתה - ומי שאתה באמת. זה טיפול, זה לשים את הלב שלך בחוץ, והמסר חיובי".
אבל לא רק רפלקציה אישית, אלא גם זוגית. אם תשאלו את המוזיקאי, שכמובן כתב והלחין את כל השירים באלבום, הנושא שהוא מרבה לעסוק בו בשיריו הוא דווקא אהבה. "יש הרבה פרידות באלבום, הרבה אהבה, קשר לונג-דיסטנס שהיה לי בלוס אנג'לס", הוא מספר. "בכל השירים יש מישהי ספציפית".
הן יודעות שהשירים האלה מיועדים אליהן?
"לא, אני לא אשלח להן שיר על פרידה. אני בעד שהן יבינו לבד - בכללי", הוא משתעשע. "אני לא רוצה לתת הכול על מגש של כסף. נפרדנו, נגמר, כתבתי איזה שיר, אני לא אשלח לה את זה, כי זה ווירד, לא?".
ובכל זאת, לא קשה להיחשף ככה?
"זה מה שאנחנו עושים. חייבים להוציא משהו כדי שנרגיש משהו".
5 צפייה בגלריה
"פעם שרתי יותר טוב". תמיר גרינברג
(צילום: רותם לבל, סטיילינג: גדי אלימלך, איפור: ערן ישראלי, שיער: אסי שדה)
לאחרונה גרינברג חזר אל חיי הרוווקות, לאחר שהזוגיות שהייתה לו עם כרמל זורע, שהתמודדה לצידו ב"הכוכב" והייתה זמרת הליווי בהרכב שלו, הסתיימה. למרות שהשניים נפרדו לפני צאת האלבום, שמה של זורע מופיע בקרדיטים לשיר Edmond וגם ברשימת התודות.
איך היית מתאר את העבודה המשותפת?
"כשהיינו ביחד זה היה נפלא, וכשלא היינו ביחד - והיינו בהרכב - זה לא היה נפלא. היינו בסדר, אבל זה היה קשוח, זה לא היה קל. הפסקנו לעבוד".
אתה יודע להפריד בין אישי למקצועי?
"אני הכי יודע להפריד. האנשים שעובדים איתי נורא טובים, ואני דורש מהם מה שאני דורש מעצמי. עם כרמל - ידענו להיות מאוד מקצועיים. גם היא הייתה מקצוענית בתוך החוויה הזאת, אז זה היה מופרד, ורציתי שככה זה יהיה. ניסיתי לא לתת לה יחס מועדף כדי שכולם ירגישו שווים. היא הייתה כל כך בוגרת ומדהימה אז זה היה קל".
זה לא מקרי שגרינברג מנהל סוג של חשבון נפש אישי וחיצוני בשירים החדשים. באוקטובר האחרון חגג את יום הולדתו ה-30, וחילוף העשור הוביל ל"מיני-משבר", לדבריו. "הייתי קצת בלחץ מזה", הוא מודה בחיוך. "אבל זה בעיקר קשור לקריירה ולמוזיקה - מה הספקתי, מה לא, מה אני רוצה להספיק. אני בן אדם הישגי ואני נלחם בזה כל החיים שלי".
מהצד אתה נראה הכי צ'יל.
"אנשים באמת חושבים את זה, אבל אני ביקורתי וגם פרפקציוניסט ומאוד-מאוד קשה עם עצמי בגלל שאני שואף למצוינות. זה משתלם, ולפעמים יש לזה השלכות - לחץ. עם הגיל גם אתה לומד איפה לשחרר. בלוס אנג'לס הבאתי את עצמי לכזה שיא - התשתי את עצמי כל כך, לא הייתי ישן, הייתי רק עובד בטירוף. להיות מוזיקאי זה כמו להיות אתלט. לא הייתי עושה כלום [חוץ מליצור]. הייתי בא לבית קפה, והייתי אומר, 'אני חייב לחזור, לכתוב שיר. למה אני לא כותב עכשיו? למה אני לא מתאמן?' לא היו לי חיים. הייתי חייב להביס את עצמי".
מה הכוונה, להביא את עצמך לסוג של הרס עצמי?
"בטח, וגם לא יכולתי לשיר. שרתי בהופעה של חבר בלוס אנג'לס. חוויתי לחץ בתקופה של ההופעה הזאת, ונהייתי חולה קצת. זה גרם לזה שלא יכולתי לשיר כמה חודשים. לא כמו שאני רגיל, משהו השתנה לי בגרון. עד היום. פעם שרתי יותר טוב".
אתה באמת פרפקציוניסט.
"אני תמיד אומר שוויתרתי על החלום. כדי באמת להשיג את החלום - שהוא לעשות מוזיקה. זה שיגעון שיש לי בראש, להיות הכי טוב בהכול".
אבל גם ליהנות מהחיים.
"כן, ברור. בשלב מסוים אתה מבין שאתה רודף אחרי משהו. מצד אחד זה הרסני, מצד שני זה הביא אותי למה שאני היום. קשה להתקיל אותי".
כמה מקום יש לחיים החברתיים שלך?
"מלא, אני דואג לשמור על קשר עם כל החברים. עשיתי שינוי מאוד גדול. אם הייתי הולך ל'הכוכב' לפני, היה לי מאוד קשה. המיינדסט הזה - הלחץ שלי שהכול יהיה פרפקט - היה גומר אותי. היום אני יודע קצת יותר לשחרר".
"לפעמים אני רוצה שלא ישימו לב אליי"
לא טייטל הכוכב ולא השריון שהוא עוטה על עצמו בעטיפת האלבום שומרים באופן מוחלט על גרינברג, שכמו רבים בעונה הזו הצטנן כהוגן. לריאיון המוזיקאי לא לבוש בפרנזים או בנעלי עקב, אלא בג'ינס וסווטשירט, והוא חמוש בטישו. הרבה טישו. "היום באתי גבר חולה. לפעמים אני רוצה לבלוט ביום-יום, לפעמים אני רוצה שלא ישימו לב אליי", הוא אומר. אם ינוח אין סיבה שלא יצליח להתאושש לקראת הדבר הגדול הבא - הופעת ענק שתתקיים ב-20 בפברואר באקספו, תל אביב.
"ההופעה תהיה מסיבה מטורפת", הוא מבטיח, ומזכיר כיצד סיבוב ההופעות שערך בהיכל התרבות בשנה שעברה, היה שונה והותאם למה שהקהל ביקש. "זה היה ארבעה-חמישה חודשים אחרי 7 באוקטובר, וכבר אז הייתה תחושה שאנשים צריכים מוזיקה. ההופעה הייתה מרגשת בצורה בלתי-רגילה. עכשיו אנחנו במקום אחר - הנה, יש עסקאות חטופים, אנשים חוזרים לחיים, חוזרים לצפון, חוזרים לדרום. צריך לחיות".
אבל מלבד ההבטחה למסיבה חגיגית, גרינברג לא מוכן לחלוק פרטים נוספים לגבי הערב המוזיקלי, או אם צפויים אורחים מלבד הלהקה שמלווה אותו. "אני לא יכול לדבר על זה. החתמתי את עצמי".
גם באלבום אין אורחים.
"נכון, כי זה האלבום הראשון שלי".
5 צפייה בגלריה
"הייתי גם מאוד קשה עם עצמי" תמיר גרינברג
(צילום: רותם לבל, סטיילינג: גדי אלימלך, איפור: ערן ישראלי, שיער: אסי שדה)
התחזית החיובית היא שהמעריצים שמחכים לשמוע את גרינברג בשיתופי פעולה עם אחרים לא יצטרכו להמתין זמן רב, כשבפסח הוא יחבור לשמות כמו ששון איפרים שאולוב (שאותו הוא מכנה "מלך"), נס וסטילה, עדן חסון ועדן בן זקן למופע חג גדול משותף. "מה שמחבר את כל הסיפור הזה זה שכולנו שרים מוזיקת נשמה, סול. אז נראה לי שיהיו שילובים פסיכיים".
גרינברג, שהתחנך על ז'אנרים כמו בלוז וסול, עדיין משלים את הסצנה העכשווית - אפילו שהוא יוצר כזו בעצמו. "פעם הייתי מכבה את כל מה שלא נשמע לי ישן. עד שהתגייסתי ב-2013 לא הכרתי כלום חדש", הוא מודה. "קצת לפני הכרתי את דיאנג'לו מ-2000, ואז התחלתי להקשיב לג'יימס בלייק, בון איבר, כל מיני דברים שקורים היום לאט-לאט עד שהגעתי לטיילור סוויפט".
ועכשיו?
"היום אני יכול להקשיב להכול. אני רוצה ליצור משהו חדש - כל מה שאני אוהב זה רענון, חדשנות, קוליות. וכמובן כשאתה לוקח את מה שהיה - ויודע להשתמש בו, בגלל זה חשוב לחזור אחורה. עברתי תהליך. אני מקשיב למלא שיט חדש, וגם ישן".
ולמרות שהסאונד צועק אמריקה, והטקסטים נכתבים באנגלית ופונים גם החוצה, גרינברג מאוד חי את המציאות המקומית. לפני כשנה הוציא את שירו Bring You Home, שכולו תפילה להחזרת החטופים ונכתב בימי העסקה הראשונה. בימים אלה, ימי השלב הראשון בעסקה הנוכחית, הוא ממשיך להוות פסקול מלא תקווה להשבת 79 החטופים שעוד מוחזקים בשבי ארגון הטרור.
"אנחנו נבצע אותו עד שכולם יחזרו", גרינברג מבהיר, וחוזר לימים שבהם כתב את השיר. "בימים של העסקה הראשונה, משפחת רומן קראה לי לבית שלהם, לעשות ערב של מוזיקה, קצת להשתחרר. ובאותו לילה שהייתי אצלם הם קיבלו את הרשימה וירדן [רומן גת, ששוחררה משבי חמאס אחרי 54 ימים, ע"ט] הייתה שם, ממש באותו לילה. זה היה מהשמיים. חזרתי הביתה עם כל התחושות וכתבתי את השיר. יצא לי להכיר משפחות, הסתובבתי מצפון לדרום, בבסיסים, בתי חולים, כל מקום. פתאום זה היה כל כך קרוב לראות אותה חוזרת, זה היה מרגש בצורה בלתי-רגילה.
"חבר מניו יורק אמר לי - 'סוף-סוף יש שיר שאני יכול להבין אותו ולהתחבר אליו באנגלית, כי עברית אני לא מבין כל כך טוב'. זה גם חשוב שיהיה את הקול הזה שמדבר בצורה אוניברסלית לכולם. אני חושב על המטרה הזאת, אנחנו זועקים את הזעקה הזאת - די, כולם צריכים לחזור היום. כרמל גת שהיא קרובת משפחה שלהם, גם הייתה צריכה לחזור והיא לא בחיים".
בשונה מאמנים שעושים את הדרך החוצה - מבססים לעצמם קריירה בארץ ואז מנסים את מזלם מעבר לים, גרינברג עשה דרך קצת הפוכה. אחרי השירות הצבאי, שאותו העביר כמוזיקאי מצטיין, גרינברג עבר כאמור לאל איי, ואחרי שנתיים סיזיפיות בלוס אנג'לס החליט לעבור לניו יורק - היכן שחבריו היו. "לוס אנג'לס זה מקום קשה. מאוד בודד. הייתי גם מאוד קשה עם עצמי, הייתי שם במשימה, כמו באגדות - האמנתי שאני הולך לשסע דרקון, רק צריך לזכור שהחיים זה לא רק סיפור אגדות.
"לקח לי שנה וחצי להכיל [את זה], יש אנשים שלוקח להם כל החיים והם לא מבינים. היה לי מנהל שעבד עם אנדרסון פאאק, ג'נה אייקו, כל מיני אמנים גדולים, עבד עם כל האגדות - ג'יימס בראון, הכול עצום-עצום-עצום, הייתי באולפני האחים וורנר ובמקומות שלא הרבה הגיעו. ואתה מבין שבסוף זה לא משנה - מנהלים זה מנהלים, לייבלים זה לייבלים - כל עוד אתה לא שמח עם החיים. הייתי שם מאוד לבד, ונלחמתי לבד, באיזשהו שלב, אמרתי, 'די, לא כיף לי'. אז מה אם יש לי את הצוות הכי טוב בעולם. עברתי לניו יורק, איפה שכל החברים שלי היו, והיה מדהים, עד הקורונה".
עוד לפני פרוץ המגפה, גרינברג חזר לארץ, ולדבריו הוא חזה את הבלגן. "קניתי מסכות בדצמבר. ראיתי את זה בא. ידעתי שמשהו גרוע עומד לקרות". אחר כך הגיע ההשתתפות ב"הכוכב" והשאר היסטוריה.
אתה עדין נמשך לתעשייה הזו בחו"ל?
"הדלת הזו לא נסגרה, פשוט בדרך שאני פניתי אליה היא נסגרה. היה לי שם קשה, גם עם האנשים, גם העיר נוראית, אין לי בעיה להגיד את זה. גרתי על הר, בבית בגודל של ארגז, איפה שכל הכוכבים גרים. הייתי במרחק של שעה הליכה ורבע שעה נסיעה מבני אדם. אז אם את חושבת שאת יודעת מה זו בדידות - כשהיה קורונה והיה בידוד זה היה קטן עליי.
"עדיין אני נלחם בשאפתנות שלי, תמיד אני רוצה עוד. איך אני יכול להשתפר, כל היום אני מתאמן, זה תמיד מעסיק אותי".
מה יספק אותך?
"אותי? שום דבר".
זה לא טרגי?
"זה מה יש".
אז מה אתה מאחל לעצמך?
"לקחת יותר בקלות, אני עובד על זה".
למרות שבתגובות מעריצים רבים קוראים לו לשוב ולהשתתף בריאליטי מוזיקלי, והצביעו דווקא על התאמתו כמתמודד באירוויזיון - נדמה שתחרות טלוויזיונית כזו או אחרת דווקא לא נמצאת בתוכניות שלו. "אם אני מוכן לשוב להתחרות? איך קוראים ל[שעשועון] הזה? 'נינג'ה'? אני בעניין", הוא צוחק.
אתה מרגיש שהלייבל הזה, של יוצא תוכנית ריאליטי, דבק בך?
"איתי הוא לא הולך, אבל אין ספק שאנשים הכירו אותי שם, שזה מדהים. זה לא כזה משנה לי מאיפה הכירו אותי, העיקר המוזיקה. זו פלטפורמה, עשיתי שם דרך שאני מאוד גאה בה. עשיתי מה שאני אוהב, מה שאני מאמין בו, זהו. זה לא משנה אם זה 'הכוכב הבא' או 'מאסטר שף'".
עכשיו אני סקרנית. אם תתמודד ב"מאסטר שף", מה תכין באודישן?
"ריזוטו".
