באחד הרגעים הבלתי סטנדרטים בסרט "שום דבר לא בסדר", ששודר אתמול (שלישי) בכאן, מעורבת בובת גרב. נוגה פרידמן, אלמנתו של עידו רוזנטל, לוחם שלדג שנהרג במהלך פעולה ב-7 באוקטובר, ניסתה בשנת האבל הראשונה שלה להנכיח את רוזנטל בחייה בשלל דרכים. אחת מהן היתה יצירת בובת גרב סטייל טלפלא בדמותו, ואליה הצטרפה בובה נוספת בדמותה. בובה-נוגה ניהלה דיאלוגים עם בובה-עידו המת. היה שם הכול. אשמה, זעם, הומור, געגוע, מרד. הם ניהלו שיחות המשך לשיחות עבר, ליבנו עניינים בוערים. בשלב מסוים גם הבת שלהם החלה לקיים דיאלוג עם הבובה. חלק אחר מהשיחות שלה ושל בעלה המנוח מתנהלות באמצעות הקומיקס שיצרה (ושיצא גם בספר שנקרא "גוף ראשון רבים"), שבו רוזנטל הוא ראש של שלד עם זקן.
מתוך "שום דבר לא בסדר"
(באדיבות כאן 11, קיקרו הפקות)
זה היה רק חלק ממה שקיבלו צופי הסרט מחלון ההצצה שפתחה עבורם פרידמן. בשנתיים שבהם עם שלם מתמודד עם טרגדיה לאומית שהתרחשה במספרים מבהילים, זה מרגיש כמעט כמו פריבילגיה להתעמק במקרה אחד בודד, אבל זה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו כדי להבין את עומקו של הכאב ואת החוויה האישית. מה גם שפרידמן מצליחה לא רק לאפשר לצופה כניסה לאבל הפרטי שלה, אלא לאתגר אותו עם תפיסות חדשות שנוגעות לאבל הזה, שהיא מנסה לצלוח דרכו עם שלושה ילדים ואומה שלמה. קחו בחשבון שזה מסע לא פשוט. הוא יכלול מן הסתם פכפוך אינסופי של דמעות, אבל יש בו גם משהו מזכך, ממש כמו התהליך עצמו שעברה פרידמן, ויש בו לא מעט רגעים כנים, מצחיקים ואפילו נועזים, שיגרמו לכם לבחון במבט חדש את מה שפרידמן מכנה "ארכיטיפ האלמנה".
יש כל מיני גוונים של אבל, ואנחנו נחשפים אליהם מידי יום. אבל כמו בכל עונה של "מחוברים", היכולת של פרידמן לבטא את המחשבות והרגשות שלה היא זאת שהופכת אותה לנציגה מרתקת כל כך של הקיום הזה. "לא יפה מצדך לדחוף אותי ל'הכול כלול' של עצבות", היא אומרת לרוזנטל באחת השיחות שלהם. בשיחה אחרת היא מאשימה אותו במוות שלו, מפני שבחר ללכת ולהילחם. היא פורטת את האבל שלה ליומיום באופן שהופך את אתוס הגבורה שחונכנו להאמין בו לשטחי וכמעט ילדותי. שואבת את הצופה אל הקרביים של האבל.
אחר כך היא עוברת לשלב ההתאוששות, שכולל רגשות אשם על התאוששות שאולי נתפסת כמהירה מידי, על מחשבות על פרק ב' אפשרי וכעס על האופן בו האלמנות מופקעת מהחוויה האישית שלה והופכת ללאומית. גם פרץ היצירתיות שמפתיע אותה בשנת האבל ותחושת החיות המועצמת, שגורמת לה להבין שהיתה כבויה עד אז, רחוק מלהיות מובן מאליו הם תובנות אמיצות ממש, ופרידמן הסוערת מגישה אותן לצופים כמו מנחה. היא זקוקה לבמה, היא מודעת לזה, והצופה מרוויח מהצורך הזה שלה כי הוא מקבל גישה לעולם לא שגרתי וכן עד כאב.
לא מעט נורמות חברתיות זוכות לבחינה מחודשת בעקבות 7 באוקטובר, ואתוס הגבורה והאבלות הוא אחד מהם. אנשים דורשים תשובות במקומות שבהם הסתפקו בעבר באידיאולוגיה שמוצנחת עליהם מלמעלה או מתוקף ההיסטוריה. במובן הזה "שום דבר לא בסדר" מתאים מאוד לרוח התקופה. האבל האישי של פרידמן ברא עבורה הגדרה עצמית אותנטית יותר, ומשחרר אותה, ובשאיפה גם אחרים, מכבלים של ציפיות חברתיות נוקשות. גם אם אנחנו שוחים בים של דמעות וגעגוע, אולי ככה נוכל למצוא את הכוחות להמשיך הלאה, לחיות.
