לפני הכל, הרי לכם הצעה לתרגיל חשיבה במהלך הצפייה בעונה השנייה של הסדרה "אנדור" מעולם התוכן של "מלחמת הכוכבים": נסו להתעלם לרגע מהחלליות, החייזרים, הסנאט הגלקטי ושאר מבני-הענק של כוכב הלכת קורוסנט. תשכחו מהידע המוקדם שלכם בנוגע לאימפריה האפלה, הקיסר פלפטין ויד-ימינו דארת' ויידר, המרד שעתיד לבוא והג'דיי הצעיר לוק סקייווקר שיוביל אותו. ואז פשוט תשאלו את עצמכם: האם איבדנו משהו בנוגע לעלילה והדמויות? התשובה, לטוב ולרע, היא כנראה שלא. היוצר טוני גילרוי נטל את המושכות והרחיק עצמו מהאב הקדמון ג'ורג' לוקאס, וכן מהפיגועים הילדותיים שביצעו מראשי אולפני לוקאספילם במורשתו בהשראת הבוסים בתאגיד דיסני. מה שתראו על המסך מנותק לחלוטין מיקום "מלחמת הכוכבים" לדורותיו. מדובר בדרמת מתח פוליטית נטולת הקשר מכליל, או בכלל.
"אנדור" עונה 2 – טריילר
(צילום: באדיבות דיסני+)
על אף שדואגים להדגים בפנינו שסיפור הרקע של "אנדור" מבוסס על היקום הקולנועי שגיבש ג'ורג' לוקאס, ועלילתו מתנהלת על פי הכרונולוגיה המדומיינת שלו, ולמרות שגיבור הסדרה קסיאן אנדור הוא אחד מהדמויות הראשיות שהובילו את סרט הספין-אוף המוצלח "רוג אחת" מ-2016, הקשר לנרטיב ההיסטורי והפוליטי רופף למדי. הגלקסיה מעולם לא היתה כל כך רחוקה רחוקה מתוצר של "מלחמת הכוכבים". בניגוד לסדרות האחרונות מבית לוקאפילם - מ"המנדלוריאן", דרך "הספר של בובה פט", ו"אובי וואן קנובי" - אין פה כמעט נוסטלגיה או ביצות הפתעה. גילרוי נמנע מכך מלכתחילה ונראה שהוא מכוון בערמומיותו לממש על המסך תסריט של מותחן ריגול פוליטי רווי-תככים ומזימות שהיה יכול באותה מידה להתחולל בשבע הממלכות של "משחקי הכס", הארץ התיכונה של "שר הטבעות", הרייך השלישי של אדולף היטלר, ארצות הברית של דונלד טראמפ או אפילו ישראל שלנו. הלב של הסיפור קומפקטי, ומותאם לכל זמן ומקום.
ייחודה של הסדרה מלכתחילה הייתה נקודת המבט האישית של בני אנוש והמשבר הקיומי שהם עוברים תחת משטר סמכותני, ששולט על האינדיווידואלים באמצעות מנגנון בירוקרטי נוקשה ופועל באלימות מול אלה שחורגים ממנו. כיסי ההתנגדות של אלו שחפצים להשתחרר מלפיתת רשויות השלטון ונסיונות הדיכוי שלהם הובאו למסך מנקודת מבטם של המורדים, וכן של אנשי הממשל. אלה ואלה, בני אנוש (וחייזרים אין פה כמעט, רק קצת פה ושם כמייק-אפ). נקודות המבט השונות מתערבלות אחת בשנייה בלי הפרדה מובהקת בין רע לטוב. וזה דווקא טוב. או לפחות טוב יותר מהגישה האינפנטילית של הסדרות הקודמות. מצד שני, עם כל כך הרבה נקודות מבט, העלילה נוטה להסתבך, ולהימתח, ונעה לאיטה כבילד-אפ שאולי יבוא לידי מימוש בקליימקס מרשים בסוף המסלול, אבל מאבד תנופה בדרך. הכוח לא מאחוריו. אפילו לא הצד האפל שלו.
הפרק הראשון של העונה נפתח דווקא בהילוך גבוה עם סצנת מרדף מרהיבה במיוחד, שאפשר היה ליהנות ממנה אף יותר על המסך הגדול. אנחנו פוגשים באנדור (דייגו לונה) כשהוא מסתנן לבסיס של האימפריה תחת סיפור כיסוי של טייס ניסוי, ומצליח לגנוב דגם חדש של חללית תקיפה שהוא לא ממש יודע לתפעל, ולמרות זאת מבצע תמרוני-התחמקות לולייניים מהכלים שהוזעקו ליירטו. אבל מרגע נחיתתו, גם העלילה יורדת לקרקע, בקצב איטי עם אווירה מכבידה. האקשן לוקח הפסקה ארוכה והדרמה מתחילה. הדמויות מדברות, והרבה. סוחר העתיקות לות'ן רייל (סטלן סקארסגארד) מעמיק את פעילותו החתרנית וגם את אחיזתו בלוחם האמיץ. הוא דוחף להתנגדות מתחת לפני השטח, בביוב, בעוד שהסנטורית מון מות'מה (ג'נבייב או'ריילי) מעדיפה לפעול בצינורות המקובלים כמחוקקת בסנאט - שהפך להיות תיאטרון בובות נטול משמעות או סמכות. השניים מבטאים שתי צורות התנגדות בדרך למרד שיבוא.
מצד שני, אלו הם נציגי השלטון שעמלים על דיכוי כל ביטוי של התנגדות ומראש. בארגון הממושטר של האימפריה, הבירוקרטיה שלטת וחלק מנציגיה הם הנבלים בסיפור הזה, אבל הם לא מתנהלים ככאלה. הם לא אכזריים, הם מיישמים את המדיניות. הם לא הורגים אף אחד, אלא בסך הכל ממלאים פקודות. כך במקרה של אורסון קרניק שבראש ההיררכיה (בן מנדלסון), שאיתו עשינו היכרות מוקדמת ב"רוג אחת", וכך גם במקרה של מייג'ור פרטגאז (אנטון לסר) ופקודתו דידרה מירו (דניז גוף), שמפעילה את סוכן השטח שלה סיריל קארן (קייל סולר) שאיתו היא גם מנהלת יחסי אישות בסתר. המנגנון כולו פועל כמכונה, לא בהכרח משומנת, ועם המון חיכוכים. היא מונעת משאפתנות אישית מצד אחד, ופרנויה מצד שני. ביחד, ובהוראת הקיסר, הם נחושים לא רק למגר התנגדות, אלא גם לחולל כזאת במקרה הצורך כדי להצדיק מדיניות של שעת חירום ומהלכים קיצוניים, כמו למשל פינוי אוכלוסיית הכוכב השליו גורמן בגלל המחצבים שבתוכו.
ויש גם כמובן עניינים אישיים כמו אלה שחולקים אנדור ואהובתו ביקס (אדריה ארג'ונה), החיים כזוג בדירה מעופשת בקורוסנט ומנסים להשתלב בחיים האזרחיים ללא הצלחה. הוא בגלל שהוא מחוייב לפטרונו לות'ן שלא נותן לו מנוח, והיא בגלל הטראומה שרודפת אותה מאז שנלכדה ועונתה על ידי האימפריה. ויש עלילת משנה על זוג לוחמות לסביות.
עניינים אישיים יש גם בצד הבירוקרטים, לא תאמינו. סיריל השאפתן הבלתי-נלאה חוסה בצלה של דידרה, אבל גם בזה של אמו אידי, שכאילו נלקחה מדרמה קומית יהודית של וודי אלן. ככלל, יש ב"אנדור" ערבובים סגנוניים וז'אנרים שמזכירים במשהו את סרטו של ריאן ג'ונסון "אחרוני הג'דיי", ואם אתם מעריצים אדוקים של "מלחמת הכוכבים", אתם יודעים שלא מדובר במחמאה. אבל בעוד שג'ונסון עשה מהמיתולוגיה של לוקאס בדיחה בבליל פוסט-מודרני קומי, גילרוי לקח את הסיפור לממדים דרמטיים מרצינים, מרובי דיאלוגים. הרבה יותר מדי דיאלוגים.
"אנדור" הייתה התקווה החדשה של עולם התוכן של "מלחמת הכוכבים" מכיוון שהיא מכוונת מלכתחילה לקהל בוגר. ובהזדמנות זו אפשר להזכיר שרבים מהמעריצים הוותיקים הם כבר בוגרים, שלא לא לומר ממש מבוגרים. נקודת המבט של האינדיווידואל שחי את חייו תחת פחד מתמיד, בצלו של המשטר הסמכותני, היא כזו שמאפשרת לכל אחד מאיתנו להזדהות איתה, ולהתלבט עם הדמויות בתפר שבין אקטיביזם והתנגדות לפסיביות ואדישות. אבל בעוד שהעונה הראשונה והמצוינת השתלבה היטב בסיפור הרקע של "מלחמת הכוכבים" והעניקה לו רובד מחוספס של מציאות, בעונה השנייה העלילה והדמויות מתמסרות כמעט כליל לאותה תחושת מציאות וזונחות כמעט לחלוטין את העולם הבדיוני סביב, על חלליותיו, רובוטיו וחייזריו. עכשיו עם תום הניסוי, נשאל את עצמנו האם הסדרה עומדת בפני עצמה בלעדיהם? האם היא מציעה לנו חוויה יחודית יוצאת-דופן? אפשר להגיד שאחרי ההמראה הגיעה הנחיתה לקרקע. אבל זו לא התרסקות.
