ניל יאנג יודע מה זה לחיות כשהמלחמה נמצאת איתך בכל מקום. הוא אפילו הוציא אלבום ושיר שנקראים "חי עם המלחמה", לפני כמעט 20 שנה, בזמן שארצות הברית הסתבכה בעיראק ויאנג הזדעזע איך "כשהשחר עולה, אני רואה את האחים שלי על מסך שטוח, אנחנו הורגים ונהרגים שוב".
ניל יאנג מבצע את Harvest Moon בהייד פארק בלונדון
(צילום: עינב שיף)
Living With War, כמו רבים מאוד מהאלבומים שיאנג מביא לעולם כמו כדורי פלאפל ביום חמסין, נשכח בפינות הארכיון המאובקות של המעריצים. אבל המלחמה והחיים איתה עדיין כאן, גם ביום חם למדי בהייד פארק בלונדון, שעה שקאט סטיבנס/יוסוף איסלאם מלהיב חלקים מהקהל (לרוב באמת לא אכפת) עם נאום שמציין 30 שנה לטבח בבוסניה ומשווה אותו למה שמתחולל בעזה, מבלי להזכיר את המילים "ישראל" או "צה"ל" (שלא לדבר על "חמאס"). הוא מבצע את The Little Ones, טקסט מצמרר שנכתב בעקבות האירועים אז, ומסיים אותו באיחולי שחרור לעם הפלסטיני. תיכף יגיעו הקלאסיקות, Father And Son ו-Wild World, אבל החיים עם המלחמה מאפילים גם עליהן ועל קולו השמור של סטיבנס. לא נעים? בסדר: יש את אלה שחיים עם המלחמה ויש את אלה שמתים ממנה. הם לא יכולים ללכת לקנות בירה ופיצה ולשכוח שמישהו על במה אמר משהו.
ואז ניל יאנג עולה לבמה, והמלחמה חוזרת לבקר כבר בשיר הראשון, Ambulance Blues, שסוגר את אלבום המופת On The Beach. "מעולם לא הכרתי אדם שסיפר כל כך הרבה שקרים", הוא אומר בבית האחרון, "היה לו סיפור לכל זוג עיניים". כל אחד בקהל מסוגל להצמיד פרצוף למילים הללו. לפי כמות העברית שנשמעה בקהל, מעניין כמה חשבו על התחקיר של "ניו יורק טיימס" שפורסם כמה שעות קודם ותיאר כיצד ראש הממשלה העדיף פעם ועוד פעם (ואז עוד פעם) את המשך שלטונו על פני הסכם להשבת החטופים.
אבל יאנג לא הגיע לשיעור חינוך, אלא למאסטר-קלאס. הוא והלהקה הצעירה יחסית שלו, The Chrome Hearts, צוללים לרפרטואר האינסופי של יאנג ושולים משם קלאסיקות לרוב, תוך התעלמות אפילו מהאלבום החדש שלהם עצמם, למרות שיצא רק לפני חודש (והוא גם די בסדר). הביצועים ל-Cowgirl in The Sand ו-Cinnamon Girl רועשים, מלוכלכים, מפותלים ובשרניים. הקול של יאנג ממחיש שאפילו הוא לא חסין מפני הזמן, אבל בשילוב עם קולות הרקע של חברי הלהקה נוצר הניגוד הסוחף בין החספוס של הדיסטורשן לנאיביות של השירה, שבאמצעותו יאנג השפיע על דורות של יוצרים ויוצרות. לפני Fuckin’ Up האהוב יאנג אומר ש"כולם מפשלים מדי פעם". לפחות בהופעה בהייד פארק זה לא קרה לו.
ניל יאנג מבצע את Keep On Rocking In The Free World בהייד פארק בלונדון
(צילום: עינב שיף)
מאז התפרצות הקורונה ועד הקיץ הנוכחי, יאנג לא יצא לסיבוב הופעות. לכם זה נשמע כמו חמש שנים בסך הכול, אבל במונחי יאנג, ובהתאם גם עבור המעריצים והמעריצות, מדובר במילניום. מן הסתם, החסך מגביר את המניות של ההמנונים, ודאי אלה שבהם יאנג הבטיח שהרוק'נרול לא ימות אף פעם והוא כאן להישאר (Hey Hey, My My), או מפציר בקהל להמשיך לתת בראש בעולם החופשי (Rockin’ in The Free World). הלהיטים האלה נשמעו היטב, רם וברור. אפילו נדרש כיבוי מיקרופונים כפוי כדי לסיים אותם ואת ההופעה: בעולם החופשי עושים רוק, אבל אם אומרים לכבות את השאלטר ב-22:30, אז מכבים את השאלטר.
אבל באופן מפתיע, הרגעים היפים ביותר בהופעה היו דווקא הביצועים לשירים המינוריים והעדינים יותר של יאנג. The Needle And The Damage Done פתח את הרצף בסערה שקטה, ואחריו ביצוע מרגש באמת, לא "מרגש" של ריאליטי אלא מרגש של זגוגיות בעיניים ומחיאות כפיים ארוכות מהרגיל, של Harvest Moon. משם יאנג עבר לפנק עם Looking Forward של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, ואז התיישב ליד הפסנתר והתחיל את רצף האקורדים של After The Gold Rush. יאנג שר "חשבתי על מה שחבר סיפר, קיוויתי שזה שקר" בדיוק כשהלילה ירד, החום בוטל ועכשיו הלב נמס ולא כל שאר הגוף. ורק המלחמה היא עדיין אותו בטון יצוק ומזוין.
3 צפייה בגלריה
הלב נמס ולא כל שאר הגוף. ניל יאנג ו-The Chrome Hearts בהופעה בהייד פארק בלונדון
(צילום: @jrcmccord)
יאנג מתחיל את ההדרן עם Throw Your Hatred Down, שיר מהאלבום Mirror Ball שבו להקת הליווי שלו היו חברי פרל ג'אם. ביוטיוב קיים תיעוד מהביצוע משגע של השיר מההופעות שקיים יאנג בישראל, לפני 30 שנה פלוס חודש בדיוק, כשישראל לא הייתה מדינה מצורעת אלא מגנט מבריק ונוצץ עבור רוב אמני העולם, תחת החלום של שלום במזרח התיכון. אבל השנאה ניצחה, ומנצחת: בעזה ובתל אביב, בג'נין וירושלים. גם ללונדון, פריז וניו יורק לא חסר.
למעשה, לפעמים מסקרן לשאול את יאנג, מה הוא מרגיש כשהוא שר את השירים האלה ואז חוזר למלון, שם הוא פותח טלוויזיה ומגלה שהוא עדיין חי עם המלחמה. ואולי רגע לפני גיל 80, יאנג יכול להגיד לעצמו שהוא לפחות ניסה. למשך שעתיים יקרות מפז הוא אפילו הצליח.
