יונתן שמריז ידע שאיפשהו מסתתרות מילותיו של אחיו האהוב, אלון שמריז ז״ל. חצי שנה אחרי שנהרג הוא מצא אותן. ואולי בכלל הן אלה שמצאו אותו. ״הייתי מדבר עם אלון על זה ששנינו כותבים, ונוצר אצלי רושם שיש לו איזו מחברת. הוא היה רומנטיקן כזה, אז דמיינתי אותו כותב במחברת לאור עששית״, הוא משחזר. ״שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר אמרתי שאני חייב למצוא את המחברת הזו ונכנסתי לדירה שלו, שהייתה הפוכה לגמרי. לא מצאתי. באיזשהו שלב אמרתי אוקיי, אולי זה במחשב. היה לו מחשב משלו במפעל המשפחתי שלנו, בעסק שבנינו שלושת האחים יחד. נכנסתי לדרייב, ושם מצאתי הכל. הוא כתב על פתקים, בוורד, לפעמים סיפורים קצרים, לפעמים רשימה של דמויות שהתכוון אולי לכתוב עליהן סיפור. היו סיפורים שהוא התחיל ולא סיים, שירים קצרים, הכל מהכל. זה היה רגע נורא קשה״.
מה הרגשת?
״התחושה הראשונית הייתה קשה, כאילו זו חדירה לפרטיות. ביקשתי ממנו סליחה שאני נכנס אליו ללב. אתה קורא שיר שיכול להיות שהוא לא סיים, שאולי הוא רצה לעשות לו עוד ורסיה. זה נורא פרטי, נורא אישי. וכמובן שיש תחושה כאילו הוא חי, כאילו הוא פה לידי. היו טקסטים שלא הייתי מסוגל לקרוא. היו טקסטים שהרגישו כמו נבואה״.
איזה למשל?
״כמו הטקסט ׳שאף אחד לא יגיד לי שאני לא מספיק טוב/ שאף אחד לא יוריד אותי למטה עד לקצה הרחוב/ אני כאן ולא נופל, אני ממשיך ולא שואל... אני חי וקיים, אני נושם… אף אחד לא יעצור אותי ושמישהו ינסה׳״.
הזמן לא ממש מרפא.
״לא, זו פיקציה, קלישאה. אתה פשוט עובר תהליכים פנימיים עם עצמך. את החוסר של אלון אני מרגיש פיזית ממש. הוא קיים בכל שנייה ביום. לא ראיתי בשום תסריט את האופציה שהוא לא יחזור לפה. זה לא מנחם, אבל לפחות הוא מת אדם חופשי. לא היה תסריט אחר שבו הוא ייהרג, זה היה חייב להיות ככה. כנגד כל הסיכויים. אחרי 65 ימים של גיהינום, ואני יודע מה הוא עבר שם. חמישה ימים הוא הצליח לשרוד בצורה כזאת, ואז נהרג״.
"האח הגדול של אמילי דמארי חבר טוב שלי. ימית, אחות של דורון שטיינברכר, הייתה איתי במשלחת עשרה ימים. ברור שאין שמח ממני כשאני רואה אותן מסתובבות פה, אבל זו גם צביטה בלב. באיזשהו מקום אתה גם מקנא"
"עוד לא התחלתי להתאבל על חברים שנרצחו"
אמוג'י לב. זו ההודעה האחרונה שקיבל יונתן מאלון, לנצח בן 26, רגע לפני שנחטף מדירתו במגורי דור צעיר של קיבוץ כפר עזה באותה שבת ארורה. ב-15 בדצמבר 2023, הוא נורה בשוגג בשכונת שג’עייה על ידי כוחות צה״ל יחד עם יותם חיים וסאמר א־טלאלקה, לאחר שהצליחו לברוח משוביהם וזוהו בטעות כמחבלים. בהמשך, הובא לקבורה בקיבוץ שפיים, לשם עברה קהילת כפר עזה אחרי הטבח שבו איבדו 64 מחבריהם וחברותיהם.
יונתן בן ה-35 הוא אחד מהניצולים שחיים כאן עכשיו, לצד הזמן. ״החברים הכי טובים שלי נרצחו ב-7 באוקטובר ועוד לא התחלתי להתאבל עליהם, זה עוד לא החליק לי בגרון״, הוא מודה, ״אני גר עכשיו בשכונה שכל מי שאתה רואה שם זה שורדים. יכול להיגמר לך היום רק מלשבת במרפסת שלך עם הילד ולראות את אמא של החבר הכי טוב שלך שנרצח עוברת מולך, כי היא רואה אותך משחק עם הילד שלך וגם לה היה פעם ילד קטן, ומה היא חושבת עכשיו? אתה מרגיש אשם״.
ואתה, מהצד השני, רואה גם את שורדות השבי שמתגוררות במתחם. נשים בגילו של אחיך שנחטפו וחזרו. איך זה מרגיש?
״זה מורכב״.
מעצים את האין?
״זה מעצים את האין, ובאיזשהו מקום אתה אפילו מקנא. אחיה הגדול של אמילי דמארי הוא בן כיתה ואחד החברים הכי טובים שלי. ימית, אחות של דורון שטיינברכר, הייתה איתי במשלחת עשרה ימים. זה מה שהתפללתי שיקרה, שהן יחזרו, ואז כשהן חוזרות יש שמחה, אבל אתה גם אומר לעצמך, זה לא אני, וזה גם לא יהיה אני. ברור שאין שמח ממני שהן כאן איתנו, כן? אני שמח שאני רואה אותן פה מתהלכות ומדבר איתן, אני רואה מה זה עושה למשפחות, אבל זו גם צביטה בלב. אבל כל מה שעברנו פה הכין אותי לאירוע הזה״.
מה זאת אומרת?
"זו טרמינולוגיה נוראית, אבל עברנו פה טירונות של שכול. בשבועיים הראשונים קברנו 62 חברי קיבוץ. היה פה לוח לוויות יומי, בין שבע ל-12 לוויות כל יום. יש לך דילמה לאיזו לוויה ללכת. יש פה אנשים שלא ידעו מה קרה ליקרים שלהם. חברים שלי שהייתי בטוח שהם מתו, אני פתאום רואה אותם הולכים פה. ואנשים מתהלכים עם מבט חלול, קליפות אדם, רק בוכים, לא מדברים. אלה רגשות שאתה לא מכיר, לא מבין מה אתה חווה".
איך כל זה השפיע עליך?
"אותי זה הכניס לדרייב פנימי. אמרתי אוקיי, מחלצים אותו, מתחילים לפעול. זה נתן לי הרבה מאוד כוח כי אני מאוד משימתי. ברגע שהבנתי שאלון חטוף ובחיים היה לי ברור שהוא יוצא מזה בחיים. אמרתי שזה בטח ייקח שנה עד שהוא יחזור, כי הוא האחרון בתור. גבר בן 26, היה לוחם ביהל”ם. מבחינתם הוא חייל, זה לא משנה שהוא נחטף בתחתונים מהבית שלו״.
כבר בהתחלה אמרת שזה ייקח הרבה זמן.
״כן. אני מאוד לוגי. אמרתי אוקיי, 250 חטופים. אם לא עושים עסקה כוללת אחרי שבוע או שבועיים ‑ זה ייקח שנה. היה לי ברור״.
האמנת ש-700 ימים לתוך האירוע ולא כולם חזרו?
״לא אגיד שלא האמנתי. בנובמבר 23' כבר אמרתי שאין לממשלה הזאת אינטרס להחזיר את כל החטופים, כי ברגע שכולם חוזרים נגמרה המלחמה ואין להם אינטרס לסיים את המלחמה. הממשלה יצאה למלחמה שהמטרות שלה סותרות, לא יכולות להתקיים ביחד. חמאס מחזיק בחטופים, אתה רוצה להשמיד את חמאס, אתה הורג את החטופים. בוא תגיד על מה אתה הולך, כדי שנוכל לפחות להגשים מטרה אחת בדבר הזה. או שאתה אומר ׳אני משמיד את חמאס, ורק אז מטפל בחטופים׳ - שזו אמירה שמפשיטה אותנו מהערכים שגדלנו עליהם כי זה לוותר על החטופים, אבל לפחות תגידו את זה - או שאתם אומרים שהחטופים זה הכי חשוב ואז מביאים את כולם".
אז למה להשאיר את זה בערפל?
"אני חושב שממשלת ישראל החליטה לא להחליט. ככה מוסמסו עסקאות. ככה שיחקו לנו בתודעה. תמיד היה משהו יותר חשוב - פילדלפי, מורג, נכבוש את רפיח, נחסל את סינוואר. ואנחנו אוכלים הכל כי אנחנו כבשים במרעה. אנחנו מקבלים הכל״.
"עשיתי דברים שלא האמנתי שאעשה, ולא הרגשתי כלום. כמו לתפוס את נשיאת האיחוד האירופי באירוע הדלקת נרות ולא לשחרר רבע שעה עד שאני מסיים להגיד לה שהם חייבים לשים את קטאר ברשימת תומכי הטרור, שהם חייבים להפסיק את המימון לצלב האדום, שאירופה חייבת לעשות יותר, כי האיסלאם הרדיקלי דופק להם בדלת והם לא רואים את זה בכלל. היא הייתה די בשוק, ואולי גם די כאבה לה היד"
בתוך המציאות המעוותת הזו נוצר מצב שהעובדה שיש לך קבר להגיע אליו זו פריבילגיה.
״כן, והמלחמות לא מסתיימות. אנחנו נלחמים שאלון יקבל מעמד של חלל צה״ל, וזה עוד לא קרה. זה חשוב לי, זה חשוב למשפחה. הוא הוקפץ למילואים ביחד עם כל היחידה שלו, פשוט הוא היה כבר בדרך למנהרות חמאס. הוא היה חייל מילואים, שירת במילואים רק חודשיים לפני, היה מאוד מחובר ליחידה. זה בבג״ץ כבר שנה והדיונים בבג״ץ הם חסויים. אני לא באמת יודע מה עומד מאחורי העמדה העיקשת של המדינה לא לקבל את זה״.
"השתניתי לגמרי"
המילים יוצאות לאט כשהוא נשאל אם נפרד מאלון. כאילו אם יישארו בחלל הבטן, המציאות תשתנה. הם היו שלושה אחים ואחות. יונתן הבכור, עידו אחריו, אלון ורוני. ״שאלו אותנו אם אנחנו רוצים ללכת לראות אותו לפני שקוברים אותו. ההורים שלי לא היו מסוגלים, ואני אמרתי שאני חייב. אמרו לי שאולי עדיף שלא. כל הדרך לשם אמרו לי ׳אל תלך׳. אבל לא יכולתי לא לראות אותו. עידו גם רצה לבוא. הגענו לאבו־כביר. אמרו לנו ׳תיכנסו לחדר, הוא שם׳. ואז חיבוק, נשיקה על המצח, אמרתי לו שאני מצטער. אני לא יכול להוציא את זה מהראש״.
איך חיים עם הדבר הזה בראש, עם הסיפור הזה שהוא הסיפור שלך?
״איך חיים? החיים הם אחרים. ברמה הבסיסית נהייתי חסר פחד. מאז הממ״ד ב־7 באוקטובר פחד הוא לא פקטור בקבלת ההחלטות שלי. אם יש חשש, אז אין חשש. עשיתי דברים שלא האמנתי שאעשה, ולא הרגשתי כלום. כמו לתפוס את נשיאת האיחוד האירופי באירוע הדלקת נרות ולא לשחרר רבע שעה עד שאני מסיים להגיד לה שהם חייבים לשים את קטאר ברשימת תומכי הטרור, שהם חייבים להפסיק את המימון לצלב האדום, שאירופה חייבת לעשות יותר, כי האיסלאם הרדיקלי דופק להם בדלת והם לא רואים את זה בכלל.
“היא הייתה די בשוק, ואולי גם די כאבה לה היד. חודשיים לפני זה הייתי מנכ״ל של מפעל עץ, עסק משפחתי בקיבוץ כפר עזה. ועכשיו אני לוכד את נשיאת האיחוד האירופי״.
ואיפה זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום?
״זה שינה אותי לגמרי, זה שינה את המהות שלי, זה שינה את הזוגיות שלי, זה שינה את האבהות שלי. אף פעם לא הייתי אדם שמדבר הרבה. לא משתף וולונטרית. אבל מאז הדיבור הרגשי אצלי התמתן עד שנעלם כמעט. אני מאוד מגונן על עצמי רגשית. הייתי ‘משפחת חטופים’ חודשיים, אתה לומד לעטות את השריון הקרמי. אני על המשמר. אני מחובר לרגש, אני מודע למה שעובר אצלי בלב, בגוף, אבל אני כמעט ולא אדבר את זה. לפני חודש התחלתי פעם ראשונה טיפול פסיכולוגי בשעה טובה. גם שם אני עוד מדבר רק טכני״.
אולי כדי לשרוד.
״כן, זו הישרדות. והאירוע לא נגמר. אני עדיין בתוך האירוע. אני מרגיש שאם אני לרגע אישען אחורה, אני גמור״.
ובתוך כל זה נולד לך עוד ילד.
״לביא, שנולד שלושה שבועות אחרי שאלון נהרג. אח ליהלי שחוגגת תכף ארבע. כשהוא נולד, לא היה בי שום רגש. הכל הרגיש קהה. ביום השני, כשבאנו להשתחרר מבית החולים ואתה הולך לרשום את הילד שלך בעמדה הזו של משרד הפנים, ישבתי שם עם כל הגברים שמחזיקים את תעודת הזהות ומחכים - וקיבלתי את הסרטון של אלון מהשבי. אין דרך לתאר את התחושה.
“אני זוכר שאני אשכרה מבין מה אני הולך לראות, וקופא. הפסקתי את הסרטון באמצע. ואז יש את ה־30 לאלון. ויש את הברית. ואת שני האירועים אנחנו עושים באותו מקום כאן בשפיים, כי אין לנו בית. הכל מורכב, הכל חרא. זה בור שחור שלא חשבתי שאצליח לצאת ממנו. חשבתי שמפה אני צולל״.
חושב על פוליטיקה
שמריז לא צלל. מתוך הכאב הפרטי שלו הוא הקים את “עמותת אלון - לבניית מדינה למופת” שמטרתה שינוי השיח והצמחת מנהיגות חדשה וערכית. במסגרת פעילות העמותה, קמה גם “קומו” - תנועת שטח שמבקשת להשמיע את קולן של הקהילות שנפגעו ולבנות מחדש. "אנחנו הדור שייצא מההריסות ומהתופת ויגשים את החזון הציוני החדש", נכתב באתר "קומו", "בואו לבנות איתנו חברת מופת שנהיה גאים לגדל בה את הילדים שלנו".
״אני חושב ש’קומו’ זה המארג השלם הזה של כל הרגשות האלה שאנחנו מרגישים: קושי, עצב, כעס, ייאוש, אופטימיות״, הוא פוסק, ״כל הדברים האלה קיימים בתוכנו, אבל אנחנו חייבים לקחת אותם ולתעל. רציתי לאחד את הצפון והדרום תחת מטרייה תנועתית אחת, לקחת משם מנהיגים שיובילו את השיח ויהפכו את יישובי החזית לדבר הכי טוב במדינה. כי יישובי חזית חזקים ישליכו מיד על המרכז".
איך זה יקרה?
"גם בדרום וגם בצפון אנחנו סובלים שנים מהזנחה והפקרות ביטחונית, תעסוקתית, בריאותית ותחבורתית. אמרתי שיש פה איזה פיילוט שאפשר להעביר אחר כך לרמה הלאומית, כי בסוף אתה לוקח אנשים מקיבוצים, ממושבים, מהערים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, כל מה שניסו להבנות לנו כ׳מחנות׳, ואומר חבר'ה, אנחנו ביחד בסיפור הזה. לנוח’בות לא היה אכפת למי הצבעת".
איך עושים את זה בפועל?
״לקראת פתיחת שנת הלימודים בספטמבר 24' למשל, הבנו שלמעלה מ־75 אלף תלמידים תחת קו אש, לפחות בצפון, לא הולכים לקבל מענה ראוי, והקמנו פרויקט חינוכי בשיתוף ראשי האוניברסיטאות. בנינו פּול של מורים שלימדו מרחוק, עזרנו לתת מענים לכל התלמידים. ובמקביל, עשינו את הטקס״.
״הטקס״ הוא אירוע הזיכרון בהובלת שמריז, שיראל חוגג, עמרי שפרוני ורז ציפריס, הידוע גם כ״טקס המשפחות״ ו״הטקס הלאומי״, שתוכנן אחרי שמשפחות חטופים, נרצחים ומפונים סירבו להשתתף באירוע הממלכתי של ממשלת ישראל ושרת התחבורה מירי רגב במחאה על אי־לקיחת אחריות על מחדל 7 באוקטובר. סביב הטקס ההוא התנהלה סערה ציבורית של ממש, וקיומו שיקף במידה רבה את הפער בין הממשלה לציבור הנפגעים. גם השנה, מבהיר שמריז, יהיה טקס כזה, נפרד מזה הרשמי־ממלכתי.
5 צפייה בגלריה
החטופים גלי וזיו ברמן. "עד שלא אראה אותם, לא אוכל לטפל בפצעים שלי"
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
"ניסיתי לדמיין מה קורה השנה ב־7 באוקטובר אם אין טקס, מה עושים אנשים? לאן הם הולכים? כי הממשלה לא עושה טקס ב־7 באוקטובר. אם היא תעשה, היא תעשה אותו בתאריך העברי, שהוא כ”ב בתשרי, שיוצא חג, אז זה יעבור לכ״ד בתשרי, שזה 16 באוקטובר. אין שום דבר ב־7 באוקטובר!״
אין משמעות לתאריך הלועזי מבחינת המדינה?
"לא. עברנו לתאריכים עבריים. בכלל, בשנה האחרונה היו ניסיונות לשכתב את ההיסטוריה, לשנות את הנרטיב. זה התחיל מלהכריז על ׳תקופה של נס׳ - לא מרגיש לי נס ש־64 חברי קיבוץ כפר עזה קבורים ב־21 בתי עלמין בכל הארץ ואין לי בית כבר שנתיים; זה ממשיך בלהגיד שתקפו אותנו בכפכפים ובקלצ’ניקובים ‑ כשעידו, האח שלי שלחם בכיתת כוננות וראה שבעה מהחברים הכי טובים שלנו מתים לו מול העיניים ‑ פגש 60 מחבלים שמצוידים יותר טוב מסיירת מטכ״ל; ואז מיקי זוהר אמר גם ש”לכל מנהיג יש ימים גם פחות טובים”.
קורה.
“אני חושב שמדובר ב-15 שנה של ימים פחות טובים, שבהם מעבירים כסף לארגון טרור ורואים בו נכס, ונותנים לו גב כדי שימשיך להתקיים ולמעשה מממנים כמעט בעצמנו את הטבח. וכמובן להגיד ׳הניצחון המוחלט׳, ולא לקחת אחריות, לא להקים ועדת חקירה ממלכתית, לנסות לקעקע את בית המשפט למקרה שתהיה ועדת חקירה. עזבי לחפש אשמים, בסדר? להפיק לקחים.
"הטקס השנה זו הדרך שלנו לבוא ולהגיד: זאת האמת, זה מה שעברנו, אי־אפשר לייפות את זה. 7 באוקטובר היה מחדל נוראי, ישבתי בממ״ד ופעם ראשונה ששמעתי עברית הייתה אחרי 22 שעות. ותוך כדי זה, הבת שלי חוגגת יום הולדת״.
זה תאריך יום ההולדת שלה? 7 באוקטובר?
״כן. חגגנו בממ״ד. אז חוץ מהטקס אני מארגן לה גם יום הולדת, שזה מבחינתי אירוע יותר חשוב״.
5 צפייה בגלריה
שמריז נואם בפארק הירקון. "אני מנסה להבין מה צריך לעשות כדי שישראל תהיה קיימת בעוד 500 שנה"
(צילום: דנה קופל)
איך חוגגים יום הולדת בתאריך הזה?
״זה אירוע נורא מורכב״.
יש רגע שאתה עוצר, מסתכל על החיים שלך מבחוץ ואומר: אני לא מאמין שזה מה שעברתי?
״לא. אני גם עוד לא עצרתי לעכל. עד שאני לא רואה פה את גלי וזיוי אני לא יכול לטפל בפצעים שלי. אבל אני לא העניין פה. הסיפור פה זה מדינת ישראל, הסיפור פה זה החטופים, והסיפור פה זה זה שהילדים שלי יגדלו במדינה יותר טובה, שאני אוכל לישון רגוע בלילה, שיהלי ולביא לא ייאלצו לשמוע אזעקות. זה מה שאני רוצה. שלא יהיו דרוכים מאגזוז של אופנוע״.
אתה מכוון לפוליטיקה?
״זה לא סוד שאני חושב על זה. באופן כללי, אני מאמין שצריכים להכניס הרבה מאוד אנשים חדשים לעולם הזה. אבל אני עסוק יותר בהעמקה רעיונית, מנסה להבין מה צריך לעשות כדי שמדינת ישראל תהיה קיימת פה עוד 500 שנה, עם חברה טיפה יותר טובה״.
השירים של אלון שמריז ז"ל
שאף אחד לא יגיד לי
שאני לא מספיק טוב
שאף אחד לא יוריד אותי
למטה עד קצה הרחוב
אני כאן
ולא נופל
אני ממשיך
ולא שואל
אף אחד, אף אחד
אני חי וקיים
אני נושם
אני מושלם
אני אכתוב את התסריט
לחיי הזוהרים
אני אנגן את התקליט
שאת הקצב פה ירים
אף אחד לא יעצור אותי
ושמישהו ינסה
חבל שתעצבן אותי
ואז תראה מה אעשה
גאון כמותי לא פגשתם
מוח מבריק מצופה ביהלומים
יחיד בדורו ומרקיע לשחקים
לא פחות מטיל בליסטי
הרחק בעננים
***
תחזיקו מעמד
שאני לא אשבר
תשאירו לי מקלט שלא אצטרך לקטר
תסבלו כל זעם
ותבקשו כל פחד
כי אתם פה ואתם שם
ואני זה משהו מיוחד
על גבול השיגעון
נוגע בדיפרסיה
יוצר אם לא גאון
נופל אל הרגרסיה
מאז ומתמיד
הייתי מיוחד
משקיף אל העתיד
זה אני הוא האחד
הדיכאון שוכב עליי
כמו מוצ'ילרוס בערסל
משתרע על פניי
החיוך מזמן נזל
יושב לי בעתיד
ומסתכל על ההווה
הזמן היה מתמיד
ומוחי כל כך רווה
