עכברי הסינמטקים וחובבי הפסטיבלים התוודעו זה מכבר לעבודותיו של הבמאי הצרפתי קוונטן דופייה (Quentin Dupieux). דופייה, שנולד ב-1974, החל להתפרסם בסוף שנות ה-90 כיוצר של מוזיקה אלקטרונית תחת השם "מיסטר אייזו". ב-2001 הוא החל קריירה נוספת כבמאי ועד סרטו הנוכחי "המערכה השנייה" (Le Deuxième Acte) הוא כבר ביים 13 סרטים. כעת, בסרטו ה-14, הוא זוכה בפעם הראשונה להיות מוקרן מסחרית בישראל.
המערכה השנייה – טריילר
(צילום: באדיבות קולנוע חדש)
כדי להבין מיהו דופייה אפשר להתייחס לעלילת הפיצ'ר השלישי שלו Rubber (2010) שגיבורו היה צמיג רכב בעל יכולות טלקינטיות שבאמצעותן הוא פוצץ ראשים של אנשים. קומדיה שחורה עם יותר מאשר קמצוץ של רפלקסיביות וסוריאליזם. בהמשך יהיו, בין השאר, סרט שבו חשוד ברצח מגלה כי החקירה והשוטרים שמנהלים אותה מתרחשים באולם תיאטרון (Au poste! , 2018), סרט שגיבורו מפתח אובססיה לז'קט מעור צבי והיא מובילה אותו לאקטים של תיעוד ורצח ("עור צבי", 2019), אדם חמוש שכופה על שחקני תיאטרון לשכתב את המחזה שהם מעלים על הבמה ("יאניק", 2023). אלו דוגמאות ספורות מפילמוגרפיה שכולה נושאת טון אבסורדי דומה.
סרטיו של דופייה נעשים בתקציבים צנועים ונדיר שהם חוצים במשכם את קו ה-75 דקות. חרף צמצום זה ברבים מהם יש תחושה שהדבר שאותו ניסה הסרט לומר מוצה זמן רב לפני סיומו. אני בטוח שיש לסרטיו מעריצים שמוצאים בהם מידה לא מבוטלת של עומק. באופן אישי חשבתי שרובם משעשעים במידה, אך הצפייה בהם אינה נותרת כחוויה זכורה או מעוררת מחשבה – מלבד הזיכרון של מוזרותם. גם "המערכה השנייה" מעורר תחושות מעורבות, כסרט רומז על רעיונות אבל לא מבצע אותם בדרך עמוקה. בכל זאת הוא נמצא בקבוצה היותר מוצלחת ומגובשת של עבודותיו של דופייה.
את "המערכה השנייה" ניתן לתאר בהשוואה לסרטו המטא-קולנועי המהולל של פרנסואה טריפו "לילה אמריקאי" שבו הוצג תהליך ההפקה של סרט ובו משולבות הדרמות בחיי השחקנים מאחורי הקלעים. טריפו הציג את הקולנוע כאמנות שיתופית, גם כאשר היא מונחה על ידי חזון של במאי (שאותו הוא עצמו גילם). הקולנוע כנקודת מפגש אופטימית בין חיים ויצירה בסרט שנעשה בנקודת זמן בה היה קשה להעלות על הדעת את היכחדותה של אמנות זו.
גם סרטו של דופייה, כפי שיתגלה, נע בין הדרמה המצולמת והאופן בו היחסים בין השחקנים הופכים לחלק מהעלילה. אבל יש שני הבדלים חשובים: ראשית, הוא משקף תהיות וחרדות לגבי היכולת ליצור בתוך סיטואציה חברתית-פוליטית עכשווית, ועוד יותר מכך סיטואציה טכנולוגית חדשה. ההבדל השני הוא שההפרדה בין יצירת בדייה וממשות החיים אינה קיימת. גם המציאות היא בדיה, ואולי - כפי שנטען במהלך הסרט – הממשות היחידה היא בדיה.
"המערכה השנייה" הוא שמו של דיינר באזור פריגור השחורה (בחבל הדורדון שבדרום מערב צרפת) שבו אמורה להתרחש פגישה בין ארבע דמויות. בחור (לואי גארל) עומד לפגוש בפעם הראשונה את האבא (ונסן לנדון) של חברתו (לאה סדו). בעוד החברה מאוהבת מעל הראש, הוא לא חש רגשות דומים ובעיקר לא ממש נמשך אליה. הוא מלווה בחבר (רפאל קנאר) שאותו הוא מנסה לשכנע לקחת אותה ממנו.
התיאור הזה יכול לשמש בסיס לסרט בנאלי להפליא, אבל כבר בסצנה הראשונה של הסרט (בוודאי אם היו צפיות קודמות בסרטים של דופייה) מתחיל לעלות חשד שבסיס עלילתי זה הוא הדבר הכי פחות חשוב – מה שאכן מוכיח את עצמו תוך זמן קצר. הסרט נפתח בסצנה שבה אדם מזוקן ושמן, ומי שנראה כנתון במצוקה נפשית ניכרת, מגיע בשעות הבוקר המוקדמת לדיינר "המערכה השנייה" כדי לפתוח אותו. השם בעלי הממד הרפלקסיבי המובהק (בוודאי כשמדובר בבמאי שמתקשה לפתח את סרטיו מעבר ל"המערכה השנייה") – מעורר חשד שהדיינר מהווה זירה בעלת קשר לא מלאכותית למה שיבוא בהמשך.
עוד לפני שהדמויות מגיעות לדיינר, יש שתי סצנות ארוכות שבכל אחת מהן מתנהלת שיחה בין שתי דמויות. בכל שיחה הצופים מבינים תוך זמן קצר כי אלו למעשה דמויות בסרט, ושהשחקנים שמגלמים אותם נעים בין הניסיון לשחק את הסצנה, למחלוקת לגבי הדרך בה היא משוחקת. בשיחה הראשונה יש וויכוח על מילים וניסוחים שבהם ניתן להשתמש בעידן הביטול, ובשיחה השנייה אחד השחקנים מעצבן את השני באופן בו הוא הגיע לנקודת המיצוי המוחלטת מהמדיום הקולנועי השוקע. לחובבי משחקים רפלקסיביים ממין זה אלו דינמיקות משעשעות. השחקנים בעלי המוניטין שבהם משתמש דופייה לא מהססים לצחוק על עצמם. כמובן שעולה השאלה האם השחקנים בסרט שבתוך הסרט הם גרסאות בדיוניות ל"ונסן", "סדו", "גארל" ו-"קנאר" או שהם דמויות "פיקטיביות" של שחקנים. לא אסגיר את האופן בו דופייה ממשיך לשחק עם הדמויות, אך אומר שיש עוד הפתעות גם בכניסה למערכה השלישית של הסרט.
במהלך הצפייה נזכרתי בציור המפורסם של רנה מגריט "בגידת הדימויים" (1929) שבו מתחת לציור של מקטרת מופיע המשפט "Ceci n'est pas une pipe" ("זו אינה מקטרת"). ציור שהפך למקור ללא מעט התפלפלויות פילוסופיות אודות המעגליות הפרדוקסלית המתקיימת בו בין דימוי לטקסט, כזו המתערערת על יציבות היחס בין שפה ומשמעות. אם נפרגן ל"המערכה השנייה" נוכל לומר שגם בו מתקיים יחס מעגלי ומערער בין "ממשות" ל"בדייה". יחד עם זאת סרטו של דופייה הוא, בסופו של דבר, לא יותר ממהתלה פוסט-מודרנית. הקהל הפתוח לסוג סרטים זה יזכה למידה של בידור, אבל ספק אם בנוסף לכך הם ימצאו בסרט גם רעיונות משמעותיים.
