ב-5 באוקטובר ימלאו לשמרית אור 80, אבל השנה היא לא מתכוונת לחגוג את יום הולדתה. החגיגות ימתינו לימים שפויים יותר. "אני לא מרגישה נוח לחגוג בתקופה כזאת, שבה אנשים עולים לקברים של בני המשפחה שלהם, ויש עדיין חטופים בעזה. אז הודעתי לכל הקרובים שלי שנחגוג בתאריך אחר, ואני שלמה עם זה", היא מספרת בריאיון ל-ynet. "בסוף החודש יקיימו אירוע לכבודי בהיכל התרבות, וזה מספיק".
גיל 80 הוא גיל של חשבון נפש? של סיכומים?
"לא. הוא משחרר תמונות וחוויות ממהלך חיי. אני לא מצטערת על דברים שעשיתי או על דברים שלא עשיתי. אני חיה את היום, שמחה בילדיי ובנכדיי".
שמרית אור, בתו של המשורר יעקב אורלנד, נולדה בירושלים וגדלה ביפו ובחיפה, ולמדה משחק בבית צבי, שם הכירה את שלום חנוך שהיה אז בן זוגה. היא חתומה על מילותיהם של כמה מהשירים היפים והפופולריים ביותר בזמר העברי, שהולחנו על ידי טובי המוזיקאים וזכו לביצועים של אמנים מהשורה הראשונה, בהם "תני לי יד", "צרות טובות", "שיר היונה", "ולנטינו", "שמש אדומה", "אל הדרך", "גלגל ענק", "אמת או חובה", "מה הפרח" וכמובן - "הללויה", זוכה האירוויזיון 1979. לצד פזמונים, אור כתבה שירים אישיים ופוליטיים וקידמה מאבקים ציבוריים, ואף הייתה חברת מועצת פרדס חנה-כרכור במשך עשור. היא אימא לשניים – יערית, מנישואיה הראשונים לעיתונאי ורדי בן יעקב, שממנה יש לה שני נכדים (כרמל ורם), ויותם - מבן זוגה השחקן יוסי וירז'נסקי, שנפטר לפני כחמש שנים. גם בפתח העשור התשיעי לחייה, אור ממשיכה ביצירה.
מתי כתבת את השיר האחרון שלך שהולחן?
"לפני כחודש, אבל עוד לא קרה איתו שום דבר. אני פחות מחוברת היום למלחינים. אני בת 80, והיום האנשים שכותבים הם אחרים. המוזיקה היום מאוד שונה מהמוזיקה שלנו. השירים נשענים על המנגינה ולא על המילים. היום לא מקשיבים למילים. אתה מקשיב לשירים ולא יודע על מה הם מדברים, ואז אתה חוזר לשמוע את השירים שאתה אוהב. ותודה לאל שהיום יש לך בנוסף לרשתות את היוטיוב והספוטיפיי, ואתה שומע את מה שאתה רוצה לשמוע, ולא את מה שמשמיעים".
משוררים כמו אבא שלך לא היו מצליחים לכתוב היום שירי זמר.
"אבא שלי לא היה מצליח, הוא לא היה עובד איתם. לאבא שלי היה חשוב שהמבצעים ששרים את השירים שלו יבינו גם על מה הם שרים. השירים של אבא שלי שורדים כבר הרבה דורות. היום אנחנו כבר לא יודעים מיהם המשוררים. קשה לי להאמין שלא כותבים כבר שירים, אבל זה לא מה שהיה פעם. פעם שירה הייתה חלק חשוב בתרבות שלנו. ועדיין יש את האנשים שכן אוהבים את השירים האלה, שלי ושל אבא שלי. הייתי מאלה שכתבו פזמונים שיריים יותר, ובעיני אנשים מסוימים זה נתפס לפעמים מליצי וגבוה מדי. כבר אז, כשהייתי מחוברת לאמרגנים וזמרים, נתבקשתי פה ושם לשנות מילה כי היא הייתה מסובכת מדי או לא מובנת, והבקשות האלה היו מאוד קשות לי.
"אני מופיעה עכשיו עם עדי צ'זרה, הוא זמר נהדר, ועם פסנתרן. אנחנו מסתובבים עם השירים של אבא ושלי, ואני מספרת את הסיפורים שמאחורי השירים, והקהל בא. אנשים עם שיער לבן, שיער אפור, ושיער בצבעים טבעיים שאלו שירי הילדות שלי, שירי הילדות שלהם. שירים כמו 'אני נושא איתי', 'עץ הרימון', 'שני שושנים' ו'היה היו אי פעם בחורים'. אבא השאיר אחריו מורשת של שירי זמר, זה דבר נדיר".
למי את הכי מתגעגעת?
"ליוסי ולהורים. ליוסי אני מאוד מתגעגעת, הוא מאוד נוכח בחיים שלי גם היום. הוא היה חולה בסרטן שנתיים, ולא הפסקנו לקוות ולהאמין שהוא ייצא מזה. הוא מאוד חסר. היינו יחד 46 שנים של עליות ומורדות, אבל זאת הייתה אהבה גדולה, כשבשנה האחרונה התקרבנו מאוד. אתמול הרגשתי שהוא לידי. זה קורה לי מדי פעם. הסתובבתי במיטה עם הגב ליוסי. היה ברור לי שהוא שם.
"אבא שלי - שלו אני נעשית דומה יותר ויותר חיצונית עם השנים - ואימא היו זוג נהדר. הם היו כל החיים ביחד. אימא שלי בת אל נפטרה שנתיים לפניו. בשנותיה האחרונות היא הייתה חולת אלצהיימר, היא איבדה את כושר הדיבור שלה ולא יכלה לעשות כלום. אבא הסתדר עם זה באצילות נפש. הוא חטף סרטן כלשהו בשנתיים האחרונות. בלי אימא הוא היה מאוד עצוב. זה היה חסר טעם לחיות בלעדיה.
"יותם בני גר כבר שנים בקפריסין. זה הרבה געגועים למרות שאנחנו מתראים הרבה ואנחנו מדברים בווטסאפ. הוא בא לכאן שלוש-ארבע פעמים בשנה וגם אני נוסעת אליו. כשיוסי נפטר הוא לא יכול היה להגיע להלוויה בגלל הקורונה".
לאיזה רגעים בעבר היית חוזרת לו יכולת?
"אתה מצפה שאני אגיד אירוויזיון? אז לא. זאת הייתה חוויה נחמדה. השיר הוא מאוד פופולרי, כלל-עולמי, ואנחנו עדיין מקבלים הודעות על ביצוע חדש, האחרון שאני שמעתי היה מהודו. אבל זה לא הרגע שהייתי חוזרת אליו. אני חושבת שהרגע המכונן היה הרגע שבו מצאתי את המילה 'הללויה' ואז, משום מקום, זה עלה. צלצלתי לאבא שלי והוא אמר 'נפלא'. זה באמת היה כמו פיצוח. זו מילה נצחית שהיא חלק מהמון שירים, דתיים ולא-דתיים. הראייה היא שזה עשה את העבודה, עד היום. ככל שהשיר הוא נהדר, אני לא מחשיבה אותו כפסגת היצירה שלי. אם היה עליי לבחור את השיר הטוב שלי, קרוב לוודאי שלא הייתי בוחרת בו. אם כבר, אולי את 'שיר היונה'".
7 צפייה בגלריה
"ככל שהשיר הוא נהדר, אני לא מחשיבה אותו כפסגת היצירה שלי". להקת חלב ודבש עם הסולנית גלי עטרי, מבצעים את השיר "הללויה" בתחרות האירוויזיון שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים, 1979
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
אז ישראל הייתה הרבה יותר מוערכת ואהודה.
"מה שקורה עכשיו הוא על רקע פוליטי, אפשר לקרוא לו אנטישמי, גזעני, וסבלנו ממנו גם בעבר, אבל איבדנו את הייחוד שלנו בתחרות עוד כשהמדינות התחילו לשיר באנגלית. השירים של כולם מאוד דומים באווירה, בתלבושות, במקצבים".
אם היו אומרים לך היום - 'בואי תכתבי שיר לאירוויזיון', היית כותבת?
"לא. כבר מזמן הודעתי שאני לא כותבת. השיר האחרון שכתבתי היה 'אין דבר' לטל סונדק. יאיר קלינגר עצבן אותי, זה היה באינתיפאדה ב-2000. הוא בא אליי לחנות ואמר, 'אני רוצה שתשמעי את הלחן ויש לי גם זמר. יש לו קול מיוחד'. זה היה אחרי הרבה שנים שלא כתבתי בכלל לאירוויזיון. זו הייתה מנגינה כמו של השירים הישנים, שהיה להם ניחוח רוסי, והיה במנגינה משהו לא אירוויזיוני לחלוטין, משהו מנחם, ואיכשהו המילים 'אין דבר' התלבשו עליה. הנחמה הזאת דיברה אל האנשים ולכן הוא גם הצליח בקדם, אבל לפני האירוויזיון הם שינו את העיבוד, והמנגינה לא התחברה למילים. זה פתאום נהיה שיר שמח, כשהטקסט עצוב. מחקתי את השיר מהזיכרון".
"אף פעם לא חששתי להביע את דעתי. היום זה יותר מפחיד"
כמה משיריה הזכורים ביותר של אור, בהם "שיר היונה", "אגדת ים", ו"עוד תראי את הדרך", נכתבו עם מתי כספי. "מתי הוא גאון מוזיקלי. אני מזועזעת ממצבו ואני מאחלת לו מכל הלב שיחיה ושיבריא", היא אומרת. "אין הרבה גאונים במוזיקה שלנו. מדי פעם יש אחד. כתבנו יחד את 'שיר היונה', שאבא שלי מאוד אהב. אני חושבת שמתי שמע את שמי בפסטיבל הזמר. חבר טוב שלי משה וילנסקי, שאותו הכרתי דרך אבא, שאל אם אהיה מוכנה לכתוב איתו שיר לפסטיבל הזמר. כמובן שהשבתי בחיוב, וכך שמי הגיע גם למתי.
"כשמתי שאל אותי אם אהיה מוכנה לכתוב איתו שיר לפסטיבל, ביקשתי לשמוע קצת מהמנגינות שלו ומאוד התפעלתי. הוא הגיע אליי הביתה. גרנו אז בפרישמן על הגג. בעודו מדבר הוא ניגש למקרר לקחת משהו לאכול. כקיבוצניק לשעבר הוא הרגיש חופשי לעשות את זה. כבר בפעם הראשונה הוא הביא לי מנגינה ואני כתבתי לה מילים. מאוד אהבתי את האתגר הזה - לקבוע על פי ההתרשמות שלי מהמנגינה את הכיוון של השיר.
"לדעתי, 'יש לי ציפורים בראש' היה השיר הראשון שכתבתי לו. 'שיר היונה' עם נתנאלה המקסימה בכלל לא התקבל לפסטיבל. הוא היה מן שיר אורח. הם שמרו אותו כצ'ופר. זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים והשיר הזה היה כל כך קולע, לכן הוא גם תמיד יישאר בחיים. עברו כל כך הרבה שנים, והיונה עוד מחכה. המים לא כלו".
יש שירים של יוצרים אחרים שאת שומעת ואומרת "חבל שלא אני כתבתי אותם"?
"לא. יש שירים שאני שומעת ונהנית מהם. אני נותנת קרדיט למי שכתב אותם ולא חושבת למה זה לא שלי".
היית רוצה לכתוב למישהו מהזמרים הצעירים?
"לא, כי רוב האמנים הצעירים יוצרים בעצמם".
איך המדינה מתייחסת לאמנים בני הדור השלישי?
"היא לא מתייחסת אליהם כמו שהיא לא מתייחסת לכולם".
גם כשאמנים רבים חששו להביע את דעותיהם הפוליטיות, אור מעולם לא חששה לעשות זאת, להיפך. גם כשהתגוררה בפרדס חנה-כרכור ונלחמה, כחברת מועצה מטעם מרצ, נגד ההשתלטות החרדית על שכונת נוה רותם שבה גרה, ולא ויתרה. הפעילות הזאת זימנה לה גם כמה חוויות לא קלות – היא קיבלה איומים על חייה, ולבנים הושלכו על מכוניתה. בהמשך התמודדה על מקום ברשימת מרצ לכנסת, ועמדה בחזית של תנועה חוץ-פרלמנטרית שקראה להדיח את אהוד ברק מראשות מפלגת העבודה ולהציב בראשה את שמעון פרס. "אף פעם לא חששתי להביע את דעתי, אבל אני חייבת להגיד שהיום יותר מפחיד לומר את דעתך".
חתמת על עצומת האמנים?
"חתמתי על העצומה כי לא קראתי את החלק השני שלה. כשקראתי חשבתי רגע, ואמרתי, 'אני לא מבטלת שום דבר'. אני בעד החיילים ואני בעד החזרת החטופים. מה שנעשה בעזה הוא נוראי. כל כך ברור שנתניהו עושה את זה מאינטרס אישי מובהק שלו - המשפט שלו והבחירות. המצב כאן נורא ואיום, במיוחד כשאנחנו, או מי מטעמו, הביא את זה עלינו. כל מה שלא היה צריך לעשות - נעשה. אנחנו יורים לעצמנו ברגליים כל הזמן. אין מה לעשות.
7 צפייה בגלריה
"גדל כאן דור לתפארת ועליו אני בונה למעט השנים שעוד נותרו לי". שמרית אור
(צילום: דוד רובינגר)
"אני מתפלאת ומתפעלת מהדור הנוכחי שסוחב את העגלה הזאת בקושי רב. נלחם בחירוף נפש כדי לשמור עליה. בהחלט גדל כאן דור לתפארת ועליו אני בונה למעט השנים שעוד נותרו לי. אני מקווה שממשלה אחרת תקים את המדינה הזאת על הרגליים".
"המלחמה האמיתית הייתה בתוך הבית"
גם עם מצבה הבריאותי חוותה אור התמודדויות קשות. לפני 24 שנים היא עברה ניתוח השתלת כליה בדרום אפריקה, ובהמשך חלתה בסרטן. "הכליה עדיין מחזיקה יפה לשמחתי", היא אומרת. "אז לא הכרתי הרבה אנשים מושתלים. היום יש בארץ יותר מודעות לנושא. נסענו אז מחוץ לארץ קבוצה של שבעה מושתלים ושבעה תורמים".
אמרו לך כמה זמן ההשתלה יכולה להחזיק מעמד? כשראיינתי אותך אז, וגם כשחלית בסרטן, היית פחות אופטימית לגבי מצבך.
"אם אתה אומר, כנראה שאמרתי. כשאני עברתי השתלה הייתה אישה שהייתה מושתלת כבר 30 שנה. כשהבנתי שיש לי סרטן, מבחינתי זה היה די סופי. הסיפור של הכליה היה נוראי. הייתי באמצע החיים. הייתה לי חנות בדיזנגוף. עמדנו ליד הרמזור ופתאום קרסתי. לחץ הדם שלי, שהוא חלק מהמחלה, נפגע בעקבות הסיפור של הכליה. כשלחץ הדם קופץ הוא גורם לך לעילפון. מה שכן, שתי הרופאות שלי - גם רופאת הכליות, וגם זו שטיפלה בסרטן - שהיו חייבות להיות בקשר לקראת הטיפולים, קראו לי נס כי היה פה הימור גדול.
"לא נתנו לי כימותרפיה בגלל השתלת הכליה. הרופאה נתנה לי סדרה של תרופות. יש כל מיני סרטנים - הורמונליים ולא הורמונליים. אני כנראה הייתי הורמונלית, אז נתנו לי תרופות לבליעה ואת זה הגוף כן ספג. חמש שנים הסתובבתי עם גוש בשד, והרופא אמר לי שזה שום דבר, ושזה שומני. הוא בכלל לא התייחס לזה. כשהסרטן שלי התגלה, הוא היה מפושט כבר בכל השד. הגוש נעלם בעקבות הטיפול. הפחד כל הזמן הוא שתתעורר איזו גרורה ותתחיל לחיות. לשמחתי היא לא התעוררה. עד היום אני מקבלת תרופות. אני אדוקה בעניין התרופות, אשכרה זה מה שמחזיק אותי".
לצד הפזמונים אור כאמור כותבת גם שירים אישיים. "הכתיבה שלי הייתה מחולקת בתוכי כל השנים לשני זרעים שונים", היא מעידה. "היו הפזמונים שכתבתי לזמרים, והשירים שכתבתי לעצמי - שירים שנכנסו למגירה כי הם היו אישיים מדי.
"הפעם הראשונה שחרגתי מהדפוס הזה הייתה כשעשיתי את 'שם', האלבום עם יהודית רביץ. כל השירים שם היו שירי מגירה שלי ולא יועדו לזמרים אחרים. מבחינה אמנותית הרגשתי שיש לי שם מכנה משותף גם בשפה וגם בקול האישי שלא בא לידי ביטוי עם זמרים אחרים. השירים שכתבתי אז היו שירי כאב, שירי אהבה כואבת, שירי געגוע, שירים שינקו את הקושי מתוך המציאות של החיים שלי, שלנו. היינו משפחה הלומה, והם שירים שאני מקווה שיהיה לי די כוח להרים ערב עם שירים הלומים".
למה הלומים?
"כי זה מה שהם היו. יוסי בעלי היה הלום קרב בעקבות הקרבות הקשים של גדוד הטנקים שלו במלחמת יום כיפור, כשרבים מהחיילים נהרגו. אני מרגישה יותר ויותר מחוברת לשירים האלה. מספר הלומי הקרב שחוזרים מהמלחמה הזאת, וחוזרים אליה שוב כהלומים כשהם שוב נקראים להתגייס, הוא גדול. כשיוסי חזר ממלחמת יום הכיפורים, אנחנו עוד לא ממש הכרנו אז. אחרי המלחמה נפגשנו במקרה ולא נפרדנו מאותו רגע, רק שלא הבנו אז שהוא חזר הלום מהמלחמה. הוא התהלך עם פצצת זמן מתקתקת שלא ידענו לפרק אותה ולא ידענו את שמה.
"26 שנים עברו ממלחמת יום הכיפורים ועד היום שבו החליט משרד הביטחון לחבק את האנשים האלה. אף אחד לא שאל עד אז למה הם בדכאונות, בחרדות ובפחדים כשהם מנסים לרפא את עצמם, כמו יוסי, בסמים ובאלכוהול. אנחנו היינו משפחה שאחד המרכיבים שלה היה פגוע מבלי שהוא ידע שהוא פגוע ומבלי שאנחנו נדע מה עובר עליו".
איך היו חיים לצידו של הלום קרב?
"זה סיפור בפני עצמו. היו חדרי מיון כשהוא בטוח שיש לו התקף לב. הבהירו לנו במיון שזה סימני חרדה, אבל אין לו שום דבר מעבר לזה, אבל זה לא היה נכון. הוא חטף התקף לב אחר כך, כשגרנו בפרדס חנה. אני מספרת לך סיפורי סיוטים ואני לא רוצה לחזור אליהם. היה לנו בית, משפחה, והתמודדנו עם כל מיני תופעות שאתה צריך להסביר אותן לילדים. המלחמה האמיתית הייתה בתוך הבית. תפקדתי כמו אבא ואמא, ויוסי היה כמו עוד ילד".
מה המורשת שחשוב לך להשאיר מאחורייך? איך היית רוצה שיזכרו אותך?
"אני לא חושבת על המורשת שלי, הרבה יותר חשוב לי שידברו על המורשת של אבא שלי. 14 שנים לימדתי את הדור הצעיר בבית הספר למוזיקה רימון, שזה הרבה מאוד זמן. אתה בוודאי לא יודע שבנתניה יש בית ספר יסודי שנקרא על שמי כבר יותר מ-12 שנים. זה כבוד גדול. וכן, גם מאוד מרגש אותי שהשירים שלי אהובים ונוכחים".
