כשאלק דה מרקו, אמן מופשט שהגיע לארץ לרגל תערוכה של ציוריו במהלך מלחמת 12 הימים עם איראן, חזר הביתה לכפר השקט שבצפון מדינת וושינגטון בארצות הברית, הוא ידע דבר אחד: הוא הולך להיפטר מכל הכיוונים והסקיצות שהיו לו לסבב הציורים הבא שלו ולבסס את כולם על החוויה שלו בישראל. אם תציצו בחשבון האינסטגרם שלו, תיתקלו בעשרות קטעי וידאו ותמונות של רחובות תל אביב הריקים, זינוקים לממ"דים אקראיים של זרים גמורים, מטוסים שחגים בשמי העיר, דה מרקו עצמו ממלמל "וואט דה פאק". אחר כך הגיע המעבר המיוחל את גבול ירדן, הודות לאחד מרוכשי הציורים שלו, שצירף אותו לשיירת המילוט שארגן אל מחוץ לטווח הטילים. בעקבה עלו כולם על המטוס הפרטי של אותו אדם והלאה, אל החופש.
"מעולם לא חוויתי דבר כזה", הוא אומר בשיחת זום כשמאחוריו נפרש אחד הנופים הפסטורלים בעולם, הכפר המבודד והירוק שבו גדל. "הייתי בהרבה מצבים יוצאי דופן בחיי. תמיד ידעתי במאה אחוז שאוכל להילחם ולצאת מכל דבר. אם אני על הכביש אני בטוח בנהיגה שלי. אם מישהו מנסה להילחם בי, אני בטוח שאני יכול לנצח. אבל עם טילים מעל הראש, אפילו שאני יודע שהם לא כוונו אליי, חוויתי תחושה אמיתית של חוסר אונים בפעם הראשונה בחיי".
מזל שהצלחת לצאת.
"מעבר הגבול היה אחד הדברים הכי מלחיצים שקרו לי. בשלב מסוים נשלפו לעברנו אקדחים כי צילמנו תמונות, וחלק מהאנשים עוכבו לזמן מה. היינו צריכים לשבת בשמש שעתיים בזמן שאנשים מסוימים הוחזרו ונחקרו. אנשי הגבול נתנו לי כל הזמן הוראות כדי שאעביר אותן לקבוצה - 27 אנשים שפגשתי בפעם הראשונה לפני יומיים, והחיילים היו צריכים לדחוף את האנשים הרגילים בגבול הצידה כדי שהקבוצה שלנו תוכל לעבור, ואז אנשים אחרים ניסו לדחוף את דרכם, הרבה אקדחים בחוץ, וזה... זה לא מה שאני רגיל אליו.
"זה חצי רגיל עבורכם, אף אחד שאני מכיר בישראל לא הושפע מזה כמוני, אני מניח. כולם היו מאוד רגועים וחזקים וידעו מה קורה, אבל בשבילי זה היה הרבה. ואני אוהב לצייר את החוויות שלי. הצבעים, החפצים, הדברים שעשינו, כולם יהיו חלק מהסדרה הבאה שלי".
5 צפייה בגלריה
"העבודה שלי היא הכול בשבילי. אני לא רוצה ילדים, אני ואשתי מכורים לעבודה, לטוב ולרע, במלוא מובן המילה".
(ציור: אלק דה מרקו)
ויש לדה מרקו, 36, למה להשוות. הוא גדל בכפר קשוח של ציידים ודייגים, גשום ומבודד, עם חמישה ימי שמש בשנה ("אם משהו יקרה בארצות הברית זה יהיה המקום האחרון שזה יקרה בו"). בגיל ההתבגרות חווה אובדן כשהחבר הכי טוב שלו נטל את חייו, דבר שגרם לדה מרקו לשקוע בשנים של דיכאון. שלוש שנים לאחר מכן הגוף אותת על מצבו הנפשי - הוא לקה בהתקף לב שכמעט הוביל למותו. הוא התחיל לחשב מסלול מחדש. הוא החל ללמוד אמנות אבל בהמשך, מאוכזב מהלימודים הוא פרש והפך לחניך של מאסטר קעקועים יפני ידוע מאזור אירזומי.
בשנות החניכות דה מרקו הטמיע טכניקות ופילוסופיה מסורתית של קעקועים יפנים (במשך שלושה חודשים הוא התאמן על יצירת עיגול מושלם), אבל בשלב מסוים נשבר והחליט לפרוש - החלטה שתבעה ממנו להתחייב שלא לקעקע יותר אף אדם לשארית חייו. הוא המשיך וחקר סגנונות אמנות שונים עד שהתייצב על הסגנון הנוכחי שלו: מופשט, רגשי, צבעוני ואינטואיטיבי. לציור הראשון שמכר, אחרי תקופה ארוכה שבה ניסה להביא את היכולות שלו למקסימום, הוצמד תג מחיר של 2,000 דולר. היום, שלוש שנים אחרי, הציורים שלו נמכרים גם ב-35 אלף דולר. תוכלו לפגוש אותם בגלריה קורידור בתל אביב, בתערוכה "היכן שקצוות נפגשים" שאצרה אריאל רום.
לא תיארתי לי שאתה כל כך צעיר.
"אני גם לא ישן, אז זה לא עושה אותי צעיר יותר, אבל צברתי ניסיון של מישהו בן 60-50. אני מנסה למצות את המקסימום מהימים וגם מהלילות. העבודה שלי היא הכול בשבילי. אני לא רוצה ילדים. אני ואשתי מכורים לעבודה, לטוב ולרע, במלוא מובן המילה".
אשתך אמנית?
"היא ציירת, והרבה יותר מקצוענית ממני. נפגשנו לפני עשר שנים והיא עזרה לי כלכלית לפני שהרגשתי מספיק אמיץ לצאת ולמכור את העבודות שלי. היא תמיד הייתה התומכת הגדולה ביותר שלי, אז שמחתי סוף-סוף להצליח כדי להחזיר לה על כל מה שעשתה".
לקחת את הזמן.
"יש פתגם ישן שאומר שאם אתה רוצה להיות שף בכיר, אתה צריך להתחיל בשטיפת כלים, והרגשתי שלא שטפתי מספיק כלים. ידעתי שמה שעשיתי עוד לא הרגיש כמו משהו שרציתי להציג לעולם. ניסיתי לפרנס את עצמי כמה שיותר בזמן שפענחתי את השפה החזותית שהרגישה לי כנה, כי ידעתי שברגע שאצא ואציג את עצמי, יהיה קשה לשנות או לחזור אחורה.
"ניסיתי לצרוך הכול כדי שתהיה לי את כל התחמושת הזו מאחור. כדי לדעת שאני יכול לעשות הכול ולהתחיל לסלק את כל הדברים הלא נחוצים, שחשבתי שלא ביטאו אותי, לא סייעו בציור מבחינתי. אני לא מאוהב בתהליך הטכני של שליטה במשהו. כל אחד יכול לצייר ריאליזם. זה לא מיוחד כמו פעם. זה אף פעם לא עניין אותי מלכתחילה. זה יותר האופי המופשט של בני אדם שבאמת מעניין אותי".
הציורים שלך מאוד מופשטים. איך מתרחש תהליך היצירה?
"אני מתחיל במשהו פשוט ומשרטט אותו, ומשם אני בדרך כלל מנסה לבלגן או למחוק את החלק שאני הכי אוהב בזה, כדי שאני לא אהיה יותר מדי קשור למה שעשיתי. בכל פעם שמשהו הולך טוב מדי, אני הורס אותו ואז מנסה לחזור אליו בדרך אחרת. זה כמעט כאילו אני מסרב לעשות משהו שאני רוצה לעשות. זה מרגיש לא נכון שיהיה לי רעיון ולקחת את הרעיון הזה לסיום. זה פשוט... בחיים, אני מניח, זה כאילו לכולנו יש תוכניות, אבל הן אף פעם לא מתגשמות בצורה מושלמת. ובאמת ככל שבילגנתי יותר את מה שעשיתי, ככה זה היה יוצא יותר טוב בסוף".
אז איך אתה כשהיצירה שלך גמורה?
"זה כמו משיכה בלתי נראית בבטן שלי. לפעמים אני מתעלם מזה, אבל ככל שאני מנסה יותר זה עובד פחות, אז אני משתדל לעשות בלי לחשוב. לפעמים זה כרוך בהרבה יין, או פשוט להתעורר באמצע הלילה קצת הוזה - ולעשות משהו. אני אוהב שאני חוזר וזה כאילו יד של מישהו אחר נגעה בזה, שזה מרגיש קצת זר. לפעמים אני כועס על היצירה או ממש שונא אותה, ואני פשוט אומר, 'את יודעת מה? לעזאזל. מישהו יאהב את זה. אני לא צריך לאהוב את זה במאה אחוז', ואני מפסיק. אבל ברוב המקרים אני חוזר אליה אחרי כמה ימים ואומר, 'טעיתי לגמרי, זה דווקא די מגניב'".
"הרבה מהציורים שלי מאוחסנים, אף אחד לא רואה אותם. זה מכאיב, אבל לכבוד הוא לי שהאמנות שלי יכולה לשמש כסחורה"
המסלול המהיר של דה מרקו במעלה התלול של הפרסום וההצלחה הפך אותו לחביבם של אספני אמנות. ודה מרקו, אמן רגשי אבל גם שקול, שמעיד על עצמו שהוא מתמצא היטב גם באספקטים הכלכליים של האמנות, מקפיד שהקשר עם האספנים יהיה דו-סטרי. "אני אוהב לשמוע את המחשבות של אנשים על הציורים שלי", הוא מסביר, "כי הם כל כך מופשטים ופתוחים לפרשנות. זה מאוד מפתיע עד כמה אנשים באמת יכולים להביט אל תוך המוח שלי ולהבין מה עשיתי. דיברתי לאחרונה עם אספן בניו יורק. הציפור בציור שהוא חשב שהיא טווס הייתה למעשה יונק דבש, והוא זיהה תרבות אחרת מזאת שכיוונתי אליה. הוא ראה אובייקטים שונים לחלוטין, אבל הוא קלט את אותה משמעות.
5 צפייה בגלריה
"האספנים שלי הם כמו משפחה בשבילי. כל אספן ואספן, ובמיוחד האספנים בישראל"
(ציור: אלק דה מרקו)
"אין לי קבוצת חברים גדולה. אני גר באמצע שום מקום, האמנות היא הכול בשבילי. ואני בהחלט לא יכול לדבר על אמנות עם אף אחד בעיירה שבה אני נמצא. כולם שם הם חוטבי עצים ודייגים, אז האספנים שלי הם כמו משפחה בשבילי. כל אספן ואספן, ובמיוחד האספנים בישראל. יש בי פינה חמה בלב לכמה אספנים בישראל שגורמים לי להרגיש מאוד מיוחד. האמת היא שהחלטתי לנסות לבקר כל אדם שקונה את העבודה שלי, ולבלות איתו קצת זמן. אני אשלם על זה מכספי".
חלק מהאנשים רוכשים ציורים שלך כהשקעה.
"זה עדיין מעניין מבחינתי. הרבה מהציורים שלי מאוחסנים בנמל חופשי בשווייץ, אז אף אחד לא רואה אותם. זה קצת מכאיב אבל אני צייר מהיר מאוד. ובנוסף אני יודע שהאמנות שלי מיוחדת ואני לא משקר לעצמי לגבי הצד התעשייתי של כל זה. אני מכבד את זה. לכבוד הוא לי שהאמנות שלי יכולה לשמש כסחורה שאנשים אחרים מרוויחים עליה כסף. נדהמתי במכירה הפומבית הראשונה שלי כשהבנתי איך זה עובד, אבל זה גורם לי להיות גאה באותה מידה כמו כשמישהו רוצה לתלות את הציור על הקיר ולהסתכל על זה כל יום".
אתה נשמע מאוד מפוכח. רוב האמנים פחות מקורקעים.
"בשנים הראשונות של העבודה רציתי להבין את השווקים. רציתי שהאספנים המוקדמים שלי יקבלו יתרון אמיתי מלהיות אספן מוקדם, אז רציתי למכור הרבה. זה אומר קצת יותר עבודה וקצת ירידה בערך, אבל זה לא עניין של כסף בשבילי בכלל. הכסף מגיע כשאתה עושה את העבודה נכון. זה יותר עניין של הצלחה והישגים, ועם הזמן היכולת לעבוד על פרויקטים גדולים יותר ולקבל חשיפה גדולה יותר".
ולהיראות על ידי כולם.
"בדיוק! כן, אני יהיר. אני אוהב להיראות. אני אוהב שישבחו אותי. זה באמת גורם לי להרגיש טוב. ואני עובד כל כך הרבה זמן וקשה ואני לבד בסטודיו כל יום. זה הכרחי לאמנים. אנחנו צריכים שבחים".
מה לקחת איתך מהזמן שבילית עם אמן הקעקועים היפני לחיים הנוכחיים שלך?
"את הרצינות שבה הם התייחסו לאמנות. זה לא רק מה שהם עושים, שהוא באמת נדבך חשוב בתרבות שלהם. תמיד נאבקתי להרגיש מקצועי כאמן, אבל איתם אין פקפוק. כל דבר זוכה למאה אחוז מחשבה, אף פרט אינו שולי. וכשהם יצרו את הלך הרוח הזה וחשבו על עצמם ככה, אז אנשים אחרים התייחסו אליהם באותו אופן.
5 צפייה בגלריה
"אצל אנשי הקעקועים זה היה כמו מחנה אימונים צבאי לאמנות". אלק דה מרקו
(צילום: באדיבות גלריה קורידור)
"אנשים תופסים אותי כאדם קליל אבל אני מאוד רציני, ותמיד התקשיתי למצוא את הדרך הנכונה להציג את עצמי כדי להתקבל ככזה. אצל אנשי הקעקועים זה היה כמו מחנה אימונים צבאי לאמנות. נכנסתי כטירון קטן ויצאתי כגנרל, מפקד. אני כבר יודע לדבר עם אנשים, אני מרגיש ראוי לכבוד עכשיו. הם גרמו לי להיות גאה שאני אמן. יש הרבה אמנים שחיים את חלומם ונהנים וזורמים, אבל אני לא רוצה לטעות. השיט הזה זה החיים שלי, ואני רציני לגבי זה ככל האפשר".
הקיעקוע חסר לך?
"כן. היה לי קשה מאוד לעזוב ולא לקעקע, אבל אני חושב שהדבר שהתגעגעתי אליו יותר מהכול היה 'משפחת הקעקועים' שלי - האמנים שהיו איתי והלקוחות החדשים שנכנסים. דווקא בגלל שאני לא אדם שחותר לחברת אנשים אני צריך סביבה שמאלצת אותי להיות איתם. כשאני לא נאלץ, אני בודד מדי פעם. סביבת אנשים חשובה לאמנים כדי שלא נישאר בתוך הראש שלנו. כשאתה עובד בסטודיו קעקועים עם עוד אמנים, לטוב ולרע, הם עוזרים לך לצאת מהבועה שלך.
"אני חושב שכשאתבגר קצת הייתי רוצה לקחת חניכים וללמד אמנות. אני לא רוצה ילדים אז החניכים האלה יהיו הילדים שלי במובן מסוים, ואני אוכל להקים את 'משפחת האמנות' שלי, עד אז אני די מקנא בהם".
"לא ידעתי שאני מגיע לאזור מלחמה, אבל אני חושב שעדיין הייתי עושה זאת"
זה אינו הביקור הראשון של דה מרקו בישראל. למעשה, בבוקר של 7 באוקטובר הוא עלה על טיסה מנתב"ג, והעביר את השבועות הבאים בדאגה לחברים שהשאיר בארץ. "זה היה מבהיל עבורי", הוא מודה. "אני לא נקשר מהר לאנשים. היו לי הרבה מקרי מוות של הרבה חברים בעבר, אז אני שומר על עצמי. אבל נקשרתי לכמה אנשים בישראל והיה לי קשה מאוד להיות רחוק ולדעת שאני לא יכול לעשות כלום. בביקור הזה אני שוב בישראל, ועדיין לא יכול לעשות כלום! אבל כולם בישראל היו כל כך אדיבים. נסענו בכביש המהיר והתחילה אזעקה. לא מצאנו מחסה אז פשוט עצרנו ורצנו לבית של אדם אקראי. תוך שלוש דקות כולם הפכו לחברים שצוחקים ושואלים מאיפה אני. זה היה כל כך מרגש בשבילי. מעולם לא חוויתי רמה כזו של אכפתיות ואמפתיה אמיתית קודם לכן".
החום הישראלי המפורסם.
"אתם כולכם נמצאים במצב כל כך מטורף, אתם לא יכולים שלא לעזור זה לזה ואתם לא יכולים שלא לחייך מול הכול. זה כאילו אתם יכולים להתאבל ולחגוג באותו זמן. זה מאוד אינטנסיבי, כל הרגשות האלה בבת אחת. אני רגיל למצבים רעים, אתה מנסה לכבות כל רגש שלא יוציא אותך מזה, אבל כשאתה פשוט צריך לשבת במקלט, סוג כזה של חשיבה הוא מיותר, זה רק מלחיץ אותך ומרוקן את האנרגיה שלך. זה קרה לי במשך שלושה ימים רצופים בתחילת המלחמה. הלב שלי לא הפסיק לפעום במהירות, וכל הזמן ניסיתי, ידעתי שאני לא יכול לעשות כלום, הפנימיות שלי פשוט צועקת, 'אתה חייב להבין מה לעשות!' אבל אין מה לעשות. את מבינה?".
האמת, זה נשמע כמו הכנה לפוסט-טראומה.
"אבל יש מפנה חיובי. זה השתיק לי את המוח. מאז שחזרתי אני הרבה הרבה יותר רגוע. פרופורציות. בדרך כלל אני מאוד לחוץ, חרדתי. אני לא אוהב צלילים חזקים. אני לא אוהב הרבה אנשים שמדברים מעליי. הרבה מאוד דברים מלחיצים אותי. אני אדם מאוד רגיש. אבל אחרי ישראל, כל הדברים הקטנים האלה, תינוק בוכה במטוס - האני הישן היה משתגע מזה. עכשיו זה כאילו עובר לידי.
"אני לא יודע כמה זמן ההרגשות הללו יימשכו, אבל זה שינה לי לגמרי את המוח, ואני אסיר תודה על זה, באמת. אני יודע שהחיים קמים ונופלים על טוב ורע, ואי-אפשר להימנע משניהם. לא ידעתי שאני מגיע לאזור מלחמה, אבל אני חושב שעדיין הייתי עושה זאת, גם אם הייתי יודע. זאת הייתה חוויה מוטרפת אבל זה לא הרתיע אותי מלחזור. אני בהחלט חוזר".
חששת שהסימפטיה שלך לישראל תפגע בקריירה הבינלאומית שלך?
"אני אשקר אם אגיד שלא תהיתי אם העובדה שאני בצד הישראלי תשפיע באופן כלשהו על הקריירה שלי. אבל לא, אני לא חושב שהיא תיפגע. אני לא מפחד להתבטא, אבל אני גם מנסה לשמור את דעותיי בעניינים בינלאומיים לעצמי. אני לא מחשיב את עצמי משכיל מספיק כדי להביע את הדעה שלי בפומבי. אני מדבר על מה שאני יודע ועל מה שחוויתי ממקור ראשון, וכל מה שראיתי בישראל אלה אנשים מדהימים ואכפתיים, שדואגים אחד לשני".
רק תנסה לא לעורר את המלחמה הבאה כשאתה מגיע.
"אני מבטיח שאם משהו יקרה אחרי הפעם השלישית שלי, אני פשוט אחכה שאתם תבואו אליי".
