אף לא אחת מהדמויות בסרט "סודה" אמינה בתפקיד ניצולת-שואה. אף לא אחת מהן נראית כאילו היא שרדה את המחנות, אף לא אחת מהן נדמית רדופה. כאשר אחת מהן מתפרצת – זה נראה מלאכותי ומאולץ. כאשר אחת אחרת מאזינה בכפייתיות לתוכנית הרדיו המדור לחיפוש קרובים – שום דבר בה לא מרגיש אמיתי. וכאשר דמות אחרת נרדפת משום שהיא נחשדת שהייתה קאפו במחנה – אין שום סיבה לחשוד בה שאכן הייתה כזאת. בקיצור ולמרבה הצער, "סודה" הוא סרט מרושל.
"סודה" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
וזה חבל, משום שארז תדמור, הבמאי ושותף לכתיבת התסריט (יחד עם שלמה אפרתי) – לא להתבלבל עם איש התקשורת הימני – הוא אחד היוצרים היותר-מיומנים בקולנוע הישראלי. במאי שעובד בקצב מעורר-קנאה – בשנתיים האחרונות הוא ביים שלושה סרטים, בהם הלהיט "בחורים טובים 2" – אבל סרטיו תלויים לרוב באיכות התסריט שהם מתבססים עליו. זה, הפעם, פשוט אינו טוב דיו, שלא לומר חלש למדי. כסרט העוסק בניצולי שואה, "סודה" לוקה במידה של וולגריות והתסריט שלו מתפזר על פני כמה נושאים שאף לא אחד מהם נידון בו בצורה מספקת. וכן, צר לומר: ליאור רז ורותם סלע פשוט לא שכנעו אותי בתפקיד ניצולי-שואה. אפילו לא צל-צלו של מבטא?
הסיפור מתחיל בפרולוג שבו מחסלת חבורת פרטיזנים כמה קצינים נאציים ביער מושלג. לשם מה צריך את זה? לא צריך, אבל זוהי הסצנה היחידה שמעניקה לסרט איזשהו הקשר היסטורי. משם אנו עוברים עשור קדימה, לשכונה של ניצולי-שואה על שפת הכינרת. הדמויות המרכזיות הן שלום גוטליב (רז), מנהל עבודה במפעל סודה המתריע בפני הסכנה שבבקבוקי הזכוכית הנוטים להתפוצץ. שלום נשוי לאישה (נטע שפיגלמן) המאזינה בכפייתיות למדור לחיפוש קרובים הרדיופוני עד שאין עוד ברירה אלא לאשפז אותה, והוא אב לבת יחידה. כאשר לשכונה מגיעה אווה (סלע), אם חד-הורית יפהפייה עם בתה, שלום מתאהב בה עד ששמועות לגבי עברה כקאפו באושוויץ מערערות את האחווה השכונתית ואת הרומן בין השניים.
"סודה" מתנהל באופן לא לגמרי ברור. בתחילה נדמה כאילו מדובר בגרסת שארית הפליטה של "החבר'ה הטובים" של סקורסזה. שלום וחבורתו, עמה נמנים זהר שטראוס ופיני טבגר, מרסקים את כף ידו של איכר מקומי שגנב ככל הנראה את הפרד של שכנו. בהזדמנות אחרת, הם תוקפים בעל בית קפה כדי להשיג את כתובתו של ניצול-שואה שהוא קרוב משפחתו של אחד מהם. אף לא אחת מהטראומות שהסרט נוגע בהן מטופלת באופן ראוי, ונחוצה מידה רבה של שכנוע עצמי כדי להאמין לדמות כמו זו שמגלם זהר שטראוס - אָשֶר, שאיבד את אשתו במלחמה, מנסה לשווא לרכוש את לבה של אווה, ומאוחר יותר משתכנע שאכן היא הייתה קאפו במחנה ומתייצב מול שלום. כך גם סיפורה של אשתו של שלום שב"בית ההבראה" בו היא מאושפזת חולקת חדר עם קשישה (פירה קנטר), שבהדרגה הופכת עבורה לדמות אימהית ותומכת. הטראומה של האישה הצעירה מתבטאת במונולוג שהוא יותר רצף של קלישאות מדמיעות שלא ממש מעצבות דמות מורכבת.
הסרט עובר מסצנה אחת למשנה באופן שרירותי, כאילו כל אחת מהן אמורה "להבהיר" משהו, לחדד את הדרמה ואת הקונפליקט בין הדמויות השונות. הסצנה שבה אווה ובתה מותקפות באוטובוס על ידי קבוצת נשים נראית כמו חיקוי של טיסת השוקולד המפורסמת. "אם אתה נוסע עם האישה הזאת אני מדליקה לך את כל האוטובוס", מזהירה אחת מהן את הנהג. מה הסרט הזה חושב על נשים, שכל מה שצריך זו שמועה אחת כדי להפוך אותן לעדר קולני כל כך (הגברים האחרים באוטובוס, למעט הנהג שמבקש שקט, לא מעלים על דעתם להתערב)? אווה ובתה הבוכייה יורדות מהאוטובוס, אבל הסצנה הזו שאמורה לרגש פשוט לא עובדת, על אף המוזיקה המשתפכת של חיים פרנק אילפמן שמלווה אותה.
הסרט נע בין כל כך הרבה דרמות, עד שאף לא אחת מהן עובדת באמת. בשלב כלשהו הוא אפילו מזכיר את "כחום הגוף", הפילם נואר המודרני שביים לורנס קסדן ב-1981, עם סלע בתפקיד הפאם פאטאל. הוא מנסה להיות גם דרמת התבגרות שבמרכזה בתו של שלום (סיון תדמור שהיא גם בתו של הבמאי), וכוללת התייחסות כמעט בלתי-נמנעת למסיבת היומולדת העגומה מתוך "הקיץ של אביה". באפילוג של הסרט נעשה ניסיון לתרגם את סיפור ההתבגרות הזה למשהו אפל ופרוורטי באמת, אך הניסיון הזה הוא בעיקר כפוי. וכאשר מוסיפים לכך דמויות וסיפורי משנה שכל אחד מהם "מסומן" מבלי שיפותח באמת – התוצאה היא סרט לא-ממוקד.
לא מעט סרטים ישראליים שעוסקים בהיבטים שונים של השואה נחתו בשנה האחרונה על מסכינו, האחרונים שבהם הם "הטבעת" ו"הנכס". סרטו של תדמור, כמה חבל, על אף שהוא מבוסס על סיפור משפחתי, אינו מספק התייחסות מעניינת במיוחד. יש בו אפילו משהו מיושן. וכך, השאלה אם אווה הייתה או לא הייתה קאפו באושוויץ נותרת כמעט אגבית באופן שבו היא מטופלת. אם לנו, הצופים, לא ממש אכפת מהתשובה – אין כאן דרמה של ממש. יתר על כן, החלל שבו מתרחש הסרט, אותה שכונה שמיקומה וטבעה אינם ברורים ומבוססת על דיירים שורדי-שואה, נותר עמום לחלוטין. הדמויות נעות בתוכו, אבל הטראומה שלהם פשוט אינה נוכחת שם - וכך גם סערת הנפש.
תדמור, כאמור, הוא במאי מיומן שעובד בקצב מרשים ביותר ויש לי הערכה לניסיונו לגעת בהיבטים שונים של החברה הישראלית: הסיפור הישראלי-פלסטיני, חזרה בתשובה, פריפריאליות, החברה החרדית, טיפולי הפריה והאובססיה להרות – רשימה חלקית בלבד. לעיתים המיומנות הזו מחפה על חולשות התסריט. לא כך במקרה של "סודה".
