באמצע העשור הקודם הקריירה של גאי ריצ'י חטפה סנוקרת לאחר הכישלון הכפול של שני הסרטים עתירי-התקציב "שם קוד מ.ל.א.ך" (2015) ו"קינג ארתור: אגדת החרב" (2017). בסוף העשור הוא התאושש באופן מרשים בזכות עיבוד הלייב-אקשן המאוד מצליח "אלאדין" (2019) שחצה בהכנסותיו את קו המיליארד דולר. למרות שאת גודל ההצלחה ניתן לייחס לסרט האנימציה האהוב, כמו גם לנוכחות של וויל סמית' בתפקיד הראשי, היא העניקה לריצ'י קרדיט לעוד כמה שנים שבהן יוכל לעשות סרטים מהסוג שהוא באמת אוהב. במקרה של ריצ'י הכוונה לסרטים שופעי מאצ'ואיזם עם פוזה של תחכום – הן במבנה הנרטיבי והן בעיצוב הדמויות עם הבגדים והמכוניות שמשקפים את מה שבעיניו נתפס כקול.
"מעיין הנעורים" – טריילר
(צילום: אפל TV פלוס)
אחרי שני סרטים שזכו להצלחה ("הג'נטלמנים" – שריצ'י פיתח בשנה שעברה לסדרת טלוויזיה בבימויו, ו"שומר טינה") הגיעו שלושה כישלונות רצופים – "מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה" (2022), "החוזה" (2023) ו"היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית". הראשון והשלישי היו וריאציה על המתכונת המוכרת של ריצ'י, והשני היה ניסיון ראוי להערכה ליצור סרט מלחמה ריאליסטי. הביקורת העניקה ל"החוזה" ביקורות טובות-בינוניות, מה שהפך אותו לאחד היותר מוערכים בקריירה שלו. ובכל זאת, עם כל הכבוד לביקורת, לא נראה שלריצ'י יש רצון להתמיד בקולנוע חמור-סבר. גם לא בטוח שמפיקי הסרטים משתוקקים להיות אלו שיאפשרו לו את הכישלון הרביעי ברציפות. כך אנו מגיעים לאפל TV פלוס ול"מעיין הנעורים" (Fountain of Youth) שעלה בפלטפורמה בשבוע שעבר.
"מעיין הנעורים" הוא סרט הרפתקאות המכוון לכל המשפחה. נראה שבאפל אימצו את שיטת נטפליקס ויוצרים סרטים שנראים כמו ערבוב אלגוריתמי של סרטי קולנוע מוכרים ומוצלחים. בראש ובראשונה הכוונה לסדרת "אינדיאנה ג'ונס", ובעיקר לחלק השלישי " אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון" (1989), אבל ישנם גם פיענוחי יצירות אמנות לגילוי אוצר נסתר ורב-שנים – איפשהו בין " צופן דה וינצ'י" (2006) ו"אוצר לאומי" (2004), וקצת קיפצוצים בין מלכודות עתיקות נוסח "טומב ריידר" (2001). לא כל הסרטים שבהם תיזכרו במהלך הצפייה מוצלחים במיוחד, אבל כולם טובים מהסרט הזה.
בסצנה הפותחת ההרפתקן לוק פרדו (ג'ון קרסינסקי) מנסה לחמוק מכנופייה תאילנדית שרוצה לתפוס אותו לאחר שגנב מהם ציור. בהמשך יתברר כי זהו "ישו סוחב את הצלב" של אל גרקו מסוף המאה ה-16. פתיחה שאמורה להיות בה הצגה קומית ודינמית של הרפתקה ואלתור של הגיבור, והיכרות ראשונה עם הכריזמה שלו. יהיה קצת עצוב להשוות את זה לדמיון המופגן בסצנות דומות, כמו הפתיחה של "שודדי התיבה האבודה". כבר מהסצנה הראשונה ניתן להתרשם מאחת הבעיות המהותיות של הסרט – הדמות הלא מוצלחת במיוחד של הגיבור בגילומו של קרסינסקי.
פרדו, כך מסתבר, עומד בראש צוות הרפתקנים שנמצא במסע לגילוי - ובאמת שזה לא ספוילר - של מעיין הנעורים. הצוות של פרדו כולל עוד שתי דמויות – פטריק מרפי (חרף השם האירי הוא מגולם על ידי השחקן השחור לאז אלונזו) ודב מק'קל (כרמן אג'וגו). אני מתקשה להאמין שיש צופה שלאחר הצפייה בסרט יוכל להסביר במה חברי הצוות הנוספים מתמחים, ומה הם קווי האופי שלהם. הם בעיקר סוג של טפט. מי שממן את האופרציה, ובכך מאפשר לחבורה להיות בכל מקום בעולם עם כל ציוד וכל גישה לכל ספרייה או גנזך, הוא המיליארדר אוון קרבר (דומנל גליסון). המניע שלו הוא היותו חולה במחלה סופנית, אבל אולי יש כאן מניע אחר?
בצד של הרודפים ישנו המפקח ג'אמל עבאס (אריאן מוייד) ששייך לאיזשהו ארגון שיטור שמאפשר לו להגיח במקומות שונים בגלובוס בהתאם לצרכים השרירותיים של העלילה. וישנה גם אזמה (אייזה גונסאלס – שחקנית שבה ריצ'י מרבה להשתמש לאחרונה) שמייצגת זרוע ביצועית של גוף דתי ערטילאי הנושא במחויבות למנוע את החשיפה של מעיין הנעורים לפני שהמין האנושי "יהיה מוכן לכך". אתה יכול לדעת שמדובר בארגון רציני, כי באיזשהו שלב אזמה תסתובב ב"קריית הוותיקן" ותקבל הנחיות מבכיר בארגון בגילומו של סטנלי טוצ'י. גם בכך נראה שהסרט מפגין רישול המסתמך על זה שהצופים יניחו כל מיני הנחות, כנראה על סמך ההיכרות שלהם מסרטים קודמים וטובים יותר.
עד כה לא הזכרתי את הדמות השנייה ה"עזר כנגדו" של פרדו. יש לו אחות בשם שרלוט (נטלי פורטמן) שבעבר הייתה שותפה להרפתקאותיו. אגב, לאבא המשותף של לוק ושרלוט קראו "האריסון פרדו", מה שמוכיח שאם אתה כבר גונב מסרט אחר, לפחות תתגאה בכך כדי שזה יהפוך ל"קטע". שרלוט פרשה מעסקי ההרפתקנות הארכיאולוגית כשהתחתנה, התברגנה והפכה למי שמנצלת את הידע חובק ההיסטוריה של האמנות והתרבות כדי להיות אוצרת במוזיאון. בדיוק כשאחיה עומק לפני השלב הסופי של גילוי מעיין הנעורים היא מתגרשת מבעלה. בנוסף, אחת מחמש התמונות החשובות לפיענוח ("ראשו של ישו" של רמברנדט) נמצאת במוזיאון שבו היא עובדת. היא תצורף לחיפוש, ותשמש ברוב האינטראקציות שלה עם אחיה בתור הדמות הנוזפת והמורידה. אז האח לא דמות מלהיבה, והאחות מעצבנת, וזו בעצם מערכת היחסים שעליה מושתת הסרט. גם לבן של שרלוט, ילד בעל כישורים מוזיקליים מפותחים, יימצא מקום ותכלית בצוות המשימה.
העלילה מתגלגלת מסצנה לסצנה. אין סצנות מרשימות במיוחד, למעט העובדה שנראה שהושקע כסף בהפקה ויש צילומים שנעשו במקומות שונים ברחבי העולם. אין טעם לפרק לגורמים את ההיגיון העלילתי של הסרט. דיינו אם נאמר שזה סרט מהסוג שמותר להתעצל ולא לטרוח לעצור אותו בזמן שקופצים למטבח להביא איזה נשנוש. הסיום אמור להיות נקודת מפגש בין העל-טבעי והאנושי, אבל כמו הרבה דברים בסרט זה מבוצע באופן לא מלהיב, ואין בקליימקס כל ערך מלבד יכולתו להזכיר לצופים סצנה טובה יותר בסרט שאת שמו לא אציין.
