הכי קל יהיה לסווג את האיחוד של צעירי תל אביב כעוד מופע שזינק ראש לצונאמי הקאמבקים ששוטף אותנו, אבל מי שנכח אתמול בהיכל התרבות בתל-אביב וצפה בטל מוסרי משתנק מדמעות, כנראה מבין שלמופע הזה לא היה יכול להיות טיימינג מדויק יותר. זה נכון שהיום אנחנו מיואשים יותר, עצובים יותר ועצבניים יותר ממה שהיינו רק לפני שנה וחצי (או לפני 24 שעות), אבל אנחנו גם הרבה פחות ציניים, ורק ככה יכלו כ-3,000 אנשים (טוב, בעיקר נשים) לזרוק את הצרות – ולבוא אל המסיבה.
מתוך המופע "לא כולל שירות"
(צילום: איריס ממן)
על תופעת "לא כולל שירות" כבר פמפמו לא מעט בשבועות האחרונים, לקראת האיחוד שנפתח אתמול וימשיך, אם ירצה השם, להופעות נוספות היום ומחר (עם כרטיסים מועטים שעדיין אפשר לרכוש): חבורה של צעירים מורעבים לבמה ומוכשרים, ערוץ 1 נטול מתחרים וקהל של בני-נוער שעוד היה אפשר להלהיב במשהו שהוא לא סדרה קוריאנית על אנשים שמתים. אבל בסופו של דבר, העניין פשוט: מי שלא ידע את "לא כולל שירות" בזמן אמת לעולם לא יוכל להבין על מה המהומה. ומי שהעריץ, יישאר כזה לנצח. קצת בדומה לילדי "אור הירח" שזוכרים לאביב גפן חסד נעורים גם אחרי שהוא התברגן ולמד איך לרצות את המיינסטרים.
החידוש המשמעותי עכשיו היה עצם היציאה מהארון. הגילוי המרעיש שיש עוד אנשים (טוב, בעיקר נשים) שיודעים את התנועות ב"שירו של שפשף", שזוכרים את הסולו של ניר גבע ב"עוף גוזל" ושמתקשים להבין למה ליאת אחירון חיבקה דובי בזמן שכולם התחלקו לזוגות. מהבחינה הנהדרת הזו, הופעת האיחוד של "לא כולל" היא עוד אחד מהרגעים שאנחנו אוספים כמו גולות נוצצות בתוך סלעים, כדי לעזור לנו להרגיש קצת פחות לבד בכאוס שמסביב.
מתוך המופע "לא כולל שירות"
(צילום: איריס ממן)
במהלך הכמעט שעתיים של ההופעה, רוב הקהל היה על הרגליים, שר יחד עם החבורה את השירים האייקונים שהיו בתוכנית, הצטרף עם תנועות הידיים, והוכיח שאפילו בגיל 50 פלוס-מינוס, יש דברים שאי אפשר לשכוח גם אם ננסה (לעומת זאת, אי אפשר היה להתעלם מכמות האנשים ששכחו איפה הם חנו בסוף בערב, ובהם כותבת שורות אלה).
3 צפייה בגלריה
כולם היו על הרגליים, כמעט שעתיים. מתוך מופע האיחוד של "לא כולל שירות"
(צילום: איריס ממן)
זה לא שהמופע חף מטעויות, למעשה יש טעות אחת שנמשכה לכל אורכו: קטעי קישור עם רפליקות מיותרות, חלקן אפילו מביכות, שגרמו למסיבת הסיום של כיתה ח' לחוש עצמה קצת חנוך לוין. אבל כל זה נסלח מול הביצועים של השירים עצמם: "השיר על עולם הפוך" שהקדים את זמנו ממשיך להיות הימנון פמיניסטי כיפי; הקול של שיר גוטליב עדיין מהפנט כשהיא מבצעת את הגרסה שלה ל"חלום קטן"; בטי כהן, היחידה בכל האולם שהצליחה להיראות טוב יותר מכפי שהיא נראתה לפני 35 שנים, הזכירה כמה טוב היה הביצוע שלה ל"תשע עד חמש" של דולי פרטון; ושילוב הקולות של אביבית צמח ויריב יפת רק השתבח עם השנים – כך על פי הצמרמורת הקולקטיבית שעלתה ב"תן כוח". אבל גולת הכותרת ללא ספק הייתה הביצוע המיתולוגי של אלינור אהרון ל"כמו תפילה" של מדונה. הקהל ידע כל ניואנס בקולות ובתנועות, כמו שרק אנשים שהעבירו שוב ושוב בריוויינד יכולים לדעת, ואהרון נתנה את השואו שכולם ציפו לו.
לא כולל שירות 1
(צילום: איריס ממן)
בכלל היה ניכר שכל המשתתפים, שכוללים גם את סער פין, עדי עמרני, טל זייברט, תומר גוטליב ורווית הראל (שהשתתפה בתוכנית שנולדה אחרי "לא כולל שירות", "תלויים באוויר"), באו מתוך ידיעה שזה הרגע שלהם לנצל את 15 דקות הקאמבק. אהרון ומוסרי – היחידים שמעולם לא עזבו את השואו ביז בישראל ועדיין נוטפים מהכריזמה שדרושה לזה – מפנים להם מספיק מרחב כדי לזרוח.
אבל המופע של "לא כולל" לא סיפק רק אסקפיזם גמור. לכל אורכו היו אזכורים גם למצב שלנו כרגע, כלומר כרגע נכון לאתמול, לפני שהמציאות שוב השתנתה. מוסרי ואחירון, למשל, דיברו על השיר "אנחנו הילדים של חורף 73", שאותו הם ביצעו במקור בזמן השירות שלהם יחד בלהקה צבאית; תומר העניק ביצוע מרגש ל"אם" של שמוליק קראוס, ובין לבין עלו גם קריאות לשחרור החטופים - כדי שלרגע לא נשכח שגם היום, עם מיליון הערוצים ועם האפשרות להיות כוכבי נוער בלי צורך בכישרון, אנחנו עדיין זקוקים לתפילה קטנה.
