לפני כשבועיים ציינה לנה דל ריי את יום הולדתה ה-40 בפוסט חגיגי שהעלתה בחשבון האינסטגרם שלה, מחזיקה שתי עוגות לא קטנות ומוקפת בבעלה ובכמה מבני משפחתם, כולל האחיינית שלה פיניקס. שום דבר בתמונה הזאת - לא בן הזוג שהוא מדריך בחוות תנינים ולא התינוקת ולא יתר הגברים והנשים שם וגם לא עוגות הקצפת - נראה כמו הדימוי של "לנה דל ריי": מלכת הקרח המאופקת והמרוחקת מניו יורק המתנשאת, זאת שבהופעות שלה כמעט לוחשת למיקרופון מילים של מלנכוליה עדינה וסינמטית בעודה מפגינה אפילו פחות מאפס מאמץ.
לנה דל ריי מבצעת את Diet Pepsi עם אדיסון ריי בלונדון
(צלום: עינב שיף)
אבל ליזי גרנט, שמה האמיתי של דל ריי, נמצאת בפאזה המאושרת של חייה. אחרי התחלה מבולבלת, קונטרוברסלית ומלאה בביקורת על כך שהיא "לא אותנטית" (טענה שמופנית כמעט תמיד כלפי יוצרות שהן גם נורא יפות) ועל כך שלא ברור מי יותר סובל בהופעות שלה, היא או הקהל, איפשהו בסוף העשור הקודם הכל התחבר: פתאום קובעי טעם הגיבו אליה בקיצוניות חיובית מופרכת לא פחות מהקיצוניות השלילית והמופרכת של תחילת הדרך. הקהל המקורי, שזיהה אצלה כבר בלהיט Video Games מאשר אחר לגמרי מהספקטרום שהציעו אז אדל וביונסה, למשל, התחבר לדור חדש של מעריצות (מכל הסוגים) ומעריצים (בעיקר מהקהילה הגאה). כך הפכה דל ריי לאייקון שזוכה להופיע – בלי חשק גדול מדי כאמור – במשבצות הכי יוקרתיות של פסטיבלי ענק כמו קואצ'לה וגלסטונברי ובפארקים והאצטדיונים. ההופעות נמכרות בשניות ובכל עיר גדולה מתקיימות מדי חודש מסיבות שמוקדשות רק לשיריה הלא רקידים בעליל. מי בכלל זוכר שרק ב-2018, רגע לפני שהאלבום Norman Fucking Rockwell! זכה מיד למעמד של קלאסיקה מודרנית, היא הייתה אמורה להופיע בפסטיבל מטאור הישראלי רק כדי לנפנף את החלטורה בסגנון שהקנה לה לא מעט שונאים.
1 צפייה בגלריה
האקט הכי נדיב. אדיסון ריי ולנה דל ריי בהופעה באצטדיון וומבלי בלונדון
(צילום: Gareth Cattermole/Getty Images for ABA)
כיוון שכל ההתרחשות סביב דל ריי סובלת כבר 15 שנה מעליות וירידות שיש בהן הכל מלבד פרופורציה, להיות צופה נייטרלי בהופעה שלה באצטדיון וומבלי בלונדון הרגיש כמו הסתננות לכנס של כת. אם בהופעות מהסוג הזה הציפייה היא שהאמן ייתן כל טיפת זיעה שיש לו על מנת לספק את 80,000 האנשים ששילמו הרבה כסף כדי לנכוח ברגע הזה, דל ריי סיימה את המופע כשהיא אפילו לא חייבת להתקלח. בינתיים, אנשים מסביב צורחים, בוכים ואפילו מתעלפים משכרות, התרגשות או שניהם ביחד. שירים כמו Ride ו-Ultraviolence, שהם באמת יפים מאוד בכל מובן (בכתיבה, בהפקה, בהגשה), מחלצים מהם את רעד השמור לתפילות חרישיות והמנונים אישיים. וממילא, טיפת אכזבה לא ניכרה אצלם מהפער בין גודל האירוע למינימליזם המפורסם של דל ריי כפרפורמרית: הדיל היה ידוע מראש ומקובל על כל הצדדים.
מעבר לזה, נדמה שהרצון של דל ריי לתגמל את הקהל פועל בתדרים אחרים מהמקובל. היכן שכוכבי וכוכבות פופ אחרים מרחפים, מחליפים תלבושות כל רבע שעה וצועקים, היא נשענת לחלוטין על המתנה הגדולה שלה: כריזמה של כוכבת קולנוע משנות ה-20 של המאה הקודמת. לא פלא שהאסתטיקה של המופע נשענת על מושג ה"בית" במובן הישן והפרברי, עם מרפסת חמימה ונדנדה וכיסאות שכמו נלקחו מאולם אירועים בראשל"צ: ככה אולי קל יותר לעכל שורות כמו "זיין אותי למוות, תאהב אותי עד שאוהב את עצמי" (מתוך Did You Know There’s A Tunnel Under Ocean BLVD).
לנה דל ריי מבצעת את Video Games בלונדון
(צילום: עינב שיף)
למעשה, האקט הכי נדיב של דל ריי בהופעה היה דווקא כלפי המופע הפותח שלה: אדיסון ריי, כוכבת רשת שהוציאה לפני כחודש את אחד האלבומים המפתיעים לטובה של 2025 ונשמעת לעתים כמו גרסת טיקטוק של אאוטסיידריות כמו דל ריי ו-Grimes. משהו בשירים כמו Headphones On ו-Fame Is A Gun נשמע בו-זמנית כמו פופ מסטיק וגם כמו הברקת אינדי. דל ריי, וגם זה בניגוד לדימוי שדבק בה, לא סתם מחבבת ומעריכה אותה: לקראת הסיום היא שלפה את ריי מאחורי הקלעים וביצעה איתה את הלהיט של הצעירה - Diet Pepsi. כמו תמונת יום ההולדת שהוזכרה לעיל, גם המחזה של דל ריי חונכת את ריי להופעות ענק לא נראה כמו התפתחות טבעית של העלילה.
ובכל זאת, יש לפאזה הזאת גם מחיר אמנותי: דל ריי נערכת בבירור לאלבום הקאנטרי שלה, שעתיד לצאת כנראה בהמשך השנה, ולכן מוותרת על שיר בולט ומוערך (מדי) שלה, a&w (קיצור של American & Whore) ומעדיפה על פניו קאבר מיותר ל-Stand By Your Man של תמי ווינט ושירים יחסית חדשים ופחות מרשימים כמו Quiet in The South. מנגד, קשה לבוא בטענות לביצוע בשרשרת של Young And Beautiful, Summertime Sadness ו-Born to Die, שלושה מהשירים הכי סוחפים של דל ריי וגם מהבודדים שיש בהם איזושהי תזכורת לקצב. Venice Bitch, לראשונה בטור הזה, בכלל גרם לאצטדיון להרגיש כאילו פינקו אותו עם חתיכה מהירח. ואחרי עוד קאבר, הפעם לשיר שמוציא מהבריטים ויברציות, Take Me Home Country Roads של ג'ון דנבר, הכת מתפזרת עם חיוך שיכול להאיר את כל רמת גן. איזה עולם מוזר ומופלא.
