הסדרה "איירון הארט" שהפיקו אולפני מארוול עבור דיסני פלוס היא המוצר הטלוויזיוני החדש הכי לא מעודכן שתראו על המסך שלכם ב-2025. היא אמנם מושרית היטב במציאות הנוכחית של טכנולוגיה מתקדמת מהעידן הדיגיטלי, יש בה ניימדרופינג של כמה מכוהני עולם ההייטק (סטיב ג'ובס, ביל גייטס וטוני סטארק מוזכרים בנשימה אחת) והפסקול כולל כמה להיטי היפ-הופ עכשוויים (וגם אלאניס מוריסט אחת). אבל הסדרה הזאת נוצרה והופקה לפני חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן - שלקחה אותנו שנים אחורה, או קדימה, תלוי בתפיסת עולמכם האישית. כך או כך, התכנים, הדמויות והמסרים שעוצבו בהתאם לפוליטיקת הזהויות ותנועת ה-Woke כשאלו שלטו בשיח ערב הבחירות בארצות הברית, נראים כל כך לא רלוונטיים בימים אלו, כשגברים ונשים לבנים ונשיא אחד כתום תובעים לעצמם את קדמת הבמה ומטילים צל על כל השאר. אפילו על תאגיד דיסני וצביונו הליברלי שנדרש לבחינה מחדש בלחץ הממשל.
"איירון הארט – טריילר
(צילום: באדיבות דיסני+)
די בבחינה של מפרט הפקת הסדרה והצוות שעבד עליה מאחורי הקלעים כדי להבין מה הכיוון על המסך. התסריטאית הראשית היא צ'ינייקיי הודג' (או בשמה המלא - צ'ינייקיי עזיזה היקס לולולי הודג'), מחזאית ומשוררת אפריקנית-אמריקנית צעירה שמזדהה כקווירית, ואשר גדלה ברחובות הקשוחים של העיר אוקלנד שבקליפורניה וקיבלה השראה מסצנת ההיפ-הופ המקומית בכתיבתה. מדובר בדוגמה ראויה לקידום אינדיווידואלים כישרוניים מאוכלוסיות מוחלשות שזכו להעדפה מתקנת ברוח ה-Woke. נישא על הצלחת שוברי-הקופות "פנתר שחור" וסרט ההמשך שלו "פנתר שחור: ווקאנדה לנצח" מ-2022 של ראיין קוגלר, שגם הוא נולד וגדל באוקלנד, נשיא אולפני מארוול קווין פייגי החליט להעניק להודג' הזדמנות והפקיד בידייה את המושכות בפיתוח עלילת הסדרה שמבוססת על דמותה של רירי וויליאמס, הלא היא איירון הארט.
גיבורת-העל הושקה ב-2016 במהדורת קומיקס שהוקדשה לאיירון-מן, אשר כתב בריאן מייקל בנדיס ואייר מייק דיודטו. השניים תיארו אותה כנערה מבריקה אשר חולמת בהשראת טוני סטארק, דמות לחיקוי עבורה, לשנות את העולם באמצעות המצאותיה הטכנולוגיות. ההופעה הקולנועית הראשונית שלה התרחשה ב"ווקאנדה לנצח", בגילומה של דומיניק ת'ורן, שם השתלבה במאמץ המשותף של הממלכה האפריקנית מול כוחות הרשע. כזכור, בעקבות מותו בטרם עת של הכוכב הראשי צ'דוויק בוזמן, הפנתר השחור הוחלף בפנתרה שחורה - אחותו שורי, השניה לשמה, בגילומה של לטישיה רייט. השינויים הללו נעשו כתוצאה מאילוצי החיים האמיתיים ולא בגלל פרוגרסיבים שמשחקים בנדמה לי, אבל המרת המגדר של הגיבור בהחלט שירתה את האני מאמין שלהם. ומשם גם נולד הראיון להפיק סדרה שתוקדש לדמות המשנית של רירי וויליאמס, מדענית אפריקנית-אמריקנית צעירה עם חלומות גדולים.
זוהי נקודת הפתיחה שגיבשה הודג' עבור "איירון הארט". אנחנו עושים היכרות עם רירי כסטודנטית מבטיחה באוניברסיטת MIT היוקרתית במסצ'וסטס. היא התקבלה בזכות הכישרון שלה, ומונעת מהחלומות האדירים שלה לשנות את העולם, אבל פרנסתה תלויה במלגה לקידום גיוון, שוויון והכלה - עקרונות ה-DEI המושמצים על ידי טראמפ ותומכיו. זאת לא הסיבה שהתמיכה הכספית נשללת ממנה. היא גם לא צעקה "מהנהר לים" בהפגנות פרו-פלסטיניות בקמפוס. פשוט ראשי הפקולטה נואשו מהניסויים הכושלים במעבדת בית הספר ומהפרות המשמעת החוזרות ונשנות, שנובעים מאותו מקום: השאפתנות שלה שאינה יודעת שובע. היא מציבה לעצמה יעדים מרחיקי-לכת שנראים בלתי ניתנים להשגה לכאורה, ובכל מקרה מצריכים הון אדיר שאין בידה. "אני רוצה להיות גדולה יותר מג'ובס, גייטס או סטארק", היא אומרת, "אתם חושבים שטוני סטארק היה טוני סטארק אם הוא לא היה מיליארדר? ככה העולם עובד".
3 צפייה בגלריה
אבל סטיב ג'ובס לא התחיל כמיליארדר, אלא הפך את עצמו לאחד. מה, לא? מתוך "איירון הארט"
(צילום: באדיבות דיסני+)
בלית ברירה, רירי שבה הביתה לאמא בשיקגו כשהיא חסרת כל, למעט חזונה הגרנדיוזי שהיא נחושה למימושו וכולל פיתוח שריון לחימה מעופף. גרסה משודרגת לזה של איירון-מן. אבל כדי להגשים את החלום האמריקני נדרש כסף, הרבה כסף. והדרך היחידה להשיגו עוברת דרך פעילות עבריינית. למזלה, יש ביקוש ליכולות שלה כממציאה מבריקה. כנופיה מסתורית בראשותו מזמינה אותה להחליף את האיש הטכני הכושל שלה (הקומיקאי אריק אנדרה). אחרי אודישן מסוכן שעברה בהצלחה היא מצטרפת לצוות "מגוון" שכולל מומחית לחומר נפץ (הקומיקאית השחורה סוניה דניס - הקווירית), האחיות בלאד השרירניות (השחקנית ההיספנית שאקירה בררה - הקווירית - וזואי טראקס - הלא-בינארית), וההאקרית סלאג (שיי קולי - הטרנסית). החבורה כולה נתונה להכוונתם של איש המבצעים ג'ון (מני מונטנה - ההיספני), שאותו מפעיל חברו הטוב פרקר רובינס (אנתוני ראמוס - ההיספני), שמופעל בעצמו על ידי גלימה שמעניקה לו כוחות-על.
בשלב הזה, אתם כבר מבינים את הרעיון מאחורי הפקת "איירון הארט" ועיצוב הדמויות הנ"ל (שהיו גברים לבנים בגרסאות הקומיקס המקורית). עם זאת, הקו העלילתי שכורך את הדמויות הללו ואחרות יחדיו, מורכב יותר וסבוך, והעיקרון שמניע אותו הוא טיבן של עסקאות מהסוג שכרת פאוסט עם השטן במחזה המונומנטלי של גתה, אנאקין סקייווקר עם פלפטין ב"מלחמת הכוכבים", וכך גם במקרה של גיבורי הסדרה: כדי להשיג את הכספים הנדרשים לה, רורי מתמסרת לשותפיה העבריינים שמפגינים נאמנות וצייתנות כתגמול למשפחה החלופית שיצר עבורם מנהיגם, שבעצמו משתעבד ליישות מסתורית המכנה עצמה מפיסטו בתמורה לאותה גלימה שמעניקה לו עוצמה אדירה. מה שמניע את כולם הוא לא בהכרח רדיפת-בצע ותאווה לכוח, אלא טראומות של אובדן במשפחה. והמשפחה היא כנראה גם הפיתרון. לפי העלילה, ובהתאם לצביון של תאגיד דיסני המחויב לתכנים לכל המשפחה - כל משפחה.
העיקרון המנחה הזה של מחיר ההצלחה האישית בהתמסרות לאדם אחר או למכניזם של הקפיטליזם החזירי מטווה את הקו העלילתי המרכזי. אולם משתלבים בו רעיונות אחרים, כפי שבאים למשל בהתלבטויות של רירי בין השכלה גבוהה ליציאה לשוק החופשי, בין השקרים והמניפולציות שנדרשים ממנה כיזמית שאפתנית לכנות המצופה ממנה מקרוביה האהובים, ובין הצורך להשלים עם אלו שאיבדה בעבר ליכולתה לשמרם באמצעים מלאכותיים טכנולוגיים. כך זוכה חברתה המתה נטלי לתחייה מן המתים כתוכנת בינה מלאכותית. ואפשר להזכיר גם את הפרדוקס שרירי פוגשת כמדענית, כשהיא פונה למיסטיקה ולחשי כישוף בשעת מצוקה. כל כך הרבה רעיונות, חלקם מעניינים וראויים לפיתוח. הבעיה שהודג' לא מצליחה לארוג אותם באופן שוטף ואורגני ב"איירון הארט", ואף לשלב בתוכם סצנות אקשן. אין יותר מדי כאלה לאורך ששת פרקי הסדרה הארוכים יחסית.
אז האם "איירון הארט" שווה צפייה? תלוי בקיבולת שלכם לייצוגים של פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית האמריקנית. אם תצליחו להתגבר על תחושת הקבס הראשונית שלכם, תופתעו לגלות שהייצוגים הללו מורכבים יותר ממה שנראה תחילה. זהו החידוש של הסדרה שמרגישה מיושנת, למרות שהופקה רק לאחרונה. בניגוד לנטייה לסמן את המחולשים כטובים במהותם, חלקם מעוצבים כטיפוסים רדודים, נבזיים ושליליים באופן כללי. כך גם במקרה של הגבר הלבן הבולט שבה: זיק הגיק (אלדן אהרנרייך), בן ברית של רירי, עם עול משפחתי משלו. האם הוא גיבור, נבל, או סתם מבולבל? קשה לדעת, וזה מה שמאפיין את רוב הדמויות הנון-בינאריות מבחינה מוסרית. יוצא הדופן הוא נבל-העל שבסוף השרשרת - מפיסטו. כמתבקש מכינויו, הוא שטני, ערמומי, פתייני ובוגדני. סשה ברון כהן לוהק לתפקיד. האם זה אומר משהו על ייצוג יהודים בתרבות? תהייה מסקרנת אבל לא רלוונטית. אנחנו הרי לא בעניין של פוליטיקת זהויות.
