ג'רי סיינפלד, מייקל רפפורט, שרה סילברמן ואיימי שומר עשו לעצמם קריירה מוצלחת במיוחד בזירת הקומדיה האמריקנית כבדרנים ציניים עם קורטוב של הומור יהודי ממזרי. אבל זוועות 7 באוקטובר חשפו פן אחר באישיותם, רציני יותר. רגיש. מזועזע. המצחיקנים המקצועיים הנערצים ניצלו את אור הזרקורים השמור להם מעל במות מועדוני הסטנדאפ שבהם הופיעו וברשתות החברתיות כדי להביע את הזדהותם עם ישראל, ולתקוף את חמאס ותומכיו בארצות הברית. העמידה החד-משמעית שלהם לצד ישראל לא התקבלה תמיד בהבנה על ידי קהל המעריצים העצום שלהם. חלקם התנגדו לדעות המוצהרות של כוכביהם, אחרים התאכזבו שהם מלכתחילה מתבטאים בעניינים פוליטיים.
4 צפייה בגלריה
ג'רי סיינפלד, איימי שומר ומייקל רפפורט
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP/Greg Allen/Matthew Eisman/Getty Images)
המחאות לא עצרו עדיין את סיינפלד וחבריו, גם לא ההקנטות. ובטח לא את רפפורט, שהפך מאז הטבח לאחד השגרירים הבולטים של ישראל בתרבות האמריקנית. אבל בינתיים, ככל שהמלחמה בעזה מתארכת, ואיתה גם הדיווחים על ממדי האסון ההומנטירי ברצועה ותיעודי הזוועה של תושביה המורעבים, התגבשה לה אופוזיציה בתוך קהילת הסטנדאפ והיא משיבה אש. מילולית, כמובן. בקדמת הבמה ניצבו כוכבים מצליחים שנוהגים לשלב תכנים פרו-פלסטינים בהופעות הטלוויזיוניות שלהם. כך למשל ראמי יוסף, שבמונולוג שלו ב-SNL סיפר כיצד התפלל לשלום בני משפחתו של חבר הסובלים בעזה, ובמקביל גם עבור חבר אחר שנמצא במאבק משמורת על כלבו. בפנייה נרגשת לצופים שבקהל, וגם לאלוהים, קרא "בבקשה שחרר את הפלסטינים. ובבקשה שחרר את החטופים, כל החטופים", ואז הוסיף: "על הדרך, בבקשה שחרר גם את מר בוג'נגלס. הוא כלב יפה".
ראמי יוסף, בן למהגרים ממצרים, הוא אחד הקומיקאים הבולטים בארצות הברית כיום. הסדרה שלו "ראמי" זכתה להצלחה אדירה ולשלל מועמדויות לפרסי האמי ולגלובוס הזהב כשחקן וכבמאי ב-2020, וכך גם ספיישל הסטנדאפ הטלוויזיוני שלו Ramy Youssef: More Feelings ששודר ב-HBO אשתקד. לאחרונה השיק גם סדרת אנימציה בשם Number 1 Happy Family USA, שפותחה בהשראת קורות חייו כמעין "משפחת סימפסון" בתוך קהילה מוסלמית מטורללת במיד-ווסט. יוסף גם זוכה לשבחים על שיתוף הפעולה שלו עם מו עאמר בסדרה הקומית המצליחה שלו בנטפליקס "מו", המלווה את חוויותיו של הגיבור, תושב טקסס ממוצא פלסטיני (בגילומו של עאמר ובהשראת סיפורו האישי). שני היוצרים הערבים מעדיפים לגעת בסכסוך במזרח התיכון ברמיזות תוך הטחת ביקורת סמויה מצופה בהומור עצמי, חמלה ואנושיות. בלי הצהרות.
לא לאזניים ישראליות
כשמדובר בכוכבים בסדר הגודל של יוסף ועאמר, ההתבטאויות בנוגע ל-7 באוקטובר והמלחמה בעזה מעודנות וזהירות. אומנם ברור מהי עמדתם ביחס לאירועים, אבל יש להם הרבה מה להפסיד, במיוחד בעידן של תרבות הביטול משמאל, וגם מימין. אמירה בעייתית אחת עלולה לסכן את מסלול הקריירה שלהם. עאמר אף הודה בשיחה עם ג'ון סטיוארט ב"דיילי שואו" כי הוא העדיף לא לשלב את 7 באוקטובר בעונה החדשה של הסדרה שלו, מכיוון שזו נועדה להיות קומדיה, והתייחסות למה שמתחולל באזור היה יכול להפוך אותה לדרמה מכבידה. בין השורות אפשר להבין שהיא עלולה להיות מכבידה מדי בעיקר עבור נטפליקס שמשלמת עליה. אפשר להבין את גישת התקינות הפוליטית שקומיקאים מצליחים נוקטים בה ממרום מעמדם בתעשיית הבידור, אבל מדובר בגישה שמנוגדת למהות של להיות סטנדאפיסט, כזה שיוצא נגד הזרם, מביע ביקורת חדה, ניזון משערוריות ושואף לסדוק את את מה שמקובל ותקין-פוליטית.
מי שלא מיישר קו עם הגישה הזאת הוא באסם יוסף שהתאקלם היטב בארץ ההזדמנויות הבלתי נגמרות, מאז שהיגר אליה מקהיר ב-2015, ונראה שמעולם לא קיבל זמן מסך ותשומת לב כמו מאז 7 באוקטובר. די בסקירה של הרשתות החברתיות של האחרון - ובהשוואה לאלו של עאמר וראמי יוסף - כדי להתרשם מהאקטיביזם התקשורתי שלו, שמשרת גם את הנראות שלו כמרואיין שמתבטא בתקיפות נגד ישראל (אצל פירס מורגן ואחרים), ויותר חשוב - כסטנדאפיסט שמשגשג על במות ברחבי ארצות הברית במופע שפונה בעיקר לקהל ערבי, וככזה הוא משתלח בחריפות נגד ישראל. משכנע ומצחיק את המשוכנעים והעצובים. בלי בוסים בתאגידי תקשורת ורשתות טלוויזיה שמפרנסים אותו, הקריירה שלו מבוססת ברובה על הצלחת מופעי הסטנדאפ שלו, ואלו דווקא משגשגים בזכות השערוריות שהוא מעורר והבדיחות המתריסות שלו, אפילו מזעזעות לאוזניים ישראליות. מצד שני, זה מה שסטדאפיסטים עושים.
ראמי יוסף ומו עאמר ניפצו את תקרת הזכוכית, ועכשיו ממרום מעמדם הם נזהרים מאוד לא לנתץ את המותג שלהם בשם המצב הפוליטי במזרח התיכון. באסם יוסף, לעומתם, עוד לא הגיע למנוחה ולנחלה, ודומה כי התבטאויותיו החוזרות ונשנות בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני נועדו בעיקר לקדם שערוריות ומכירות למופעים שלו (יש אגב הטוענים אותו הדבר לגבי מייקל רפפורט ומאמציו בשירות ההסברה הישראלית). בניגוד אליהם, מתחת לפני השטח - במועדוני הסטנדאפ בניו יורק, לוס אנג'לס וערים אחרות - קומיקאים ידועים פחות ומעורבים אף יותר לוקחים את המערכונים שלהם רחוק יותר כהתרסה תוקפנית נגד ישראל בחסות החשיכה. הקהילה מתגבשת כתנועה פרו-פלסטינית מחתרתית שמגדירה מחדש את המונח Stand-Up כהתנגדות מעל הבמה. בלי מצלמות טלוויזיה, או טלפונים ניידים.
עם חוש ההומור כנשק משוכלל, ועם תחמושת בלתי נדלית של חומרים אפלים ועגומים מן המציאות הפוליטית בשטח, הקומיקאים הללו לא חוששים ללחוץ על ההדק ולירות בדיחות כקליעים חיים גם בנושאים שנחשבים לטריגרים עבור קהל ישראלי. מועדוני הסטנדאפ הם מרחבים בטוחים עבורם ללכת עד הסוף עם הדעות שלהם, קיצוניות ככל שיהיו. כך למשל במקרה של סמי עובייד, שמאז 7 באוקטובר זוכה לתאוצה כקומיקאי מבוקש, והוא מודה בכך עם קורטוב של הומור עצמי ("אני מדבר על פלסטין כבר 15 שנה, מה שמסביר למה רובכם שמעו עליי רק לפני חודש"). הוא רוכב על המורשת הפלסטינית שלו כ"ג'יהאדיסט של צדק חברתי" לדבריו, ואת מסע ההופעות האחרון שלו מחוף לחוף כינה The Ceasefire Tour ("מסע הפסקת האש"). "אני אוהב להיות פלסטיני כי זה הופך אותי לשנוי במחלוקת באופן טבעי", הוא מצהיר במופע, ומודה כי "הנושא הזה עובד בקומדיה מכיוון שהוא כל כך שנוי במחלוקת. פעם הייתי זהיר יותר כדי לא לפגוע ברגשות של אנשים, אבל יש רצח עם שמתבצע כרגע וזה חייב להיפסק".
הבדיחות השנונות של עובייד, חלקן נועזות מאוד, נשזרות לנאום פוליטי נוקב שרובו מוקדש לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין השאר הוא יוצא נגד הניסיון לצנזר את את הקריאה "מהנהר לים", משווה בין המלחמה של ישראל בעזה לפלישת רוסיה לאוקראינה - אבל מדגיש שבניגוד לוולדימיר פוטין המוחרם בארצות הברית, נתניהו הוזמן לנאום בקונגרס האמריקני שמושפע לטענתו מהכסף של הלובי היהודי איפא"ק, שאותו הוא מאשים בשימוש בתעמולה נאצית כשהוא מכנה את הפעילים הפרו-פלסטינים "אנטישמים". הוא גם מצביע על הנוצרים המשיחיים כציונים הכי גדולים, מטעמים שהם אנטישמיים לדעתו ומצהיר: "אנחנו לא רוצים שישו יחזור, אנחנו מעדיפים את משה - הוא הוביל את העבריים לנדוד".
במהלך המופע הוא גם מכוון חיצים מחודדים ישירות לעבר נתניהו, כשהוא מספר שפעם שאלו אותו אם את הכסף שהוא מקבל ממכירת כרטיסים הוא מעביר לחמאס, ותשובתו הייתה - "זה יותר הקטע של נתניהו". כשהאשימו אותו שהוא לא מדבר מספיק על החטופים, הוא ענה: "זה בדיוק מה שנתניהו עושה, אבל במקום זה אתם בוחרים להתעצבן על קומיקאי". עם זאת, הוא דואג להדגיש שהוא קורא להחזרת החטופים, "כל בני הערובה - כולל אלפי הפלסטינים שמוחזקים ללא משפט". לדבריו, "אנחנו לא צריכים לחיות בעולם שיש בו בני ערובה. ואם יש בני ערובה, אז יש גם מארח וזה מאוד מלחיץ עבורו. זה דו-צדדי. זה מבאס להיות בן ערובה וזה מבאס להיות מארח. אין לי בעיה להגיד Bring Them Home, אבל זה תקף לכולם, גם למתנחלים בגדה המערבית. בוא נחזיר אותם הביתה".
דרך הבדיחות שלו, עובייד נוגע בעצבים החשופים של הסכסוך ומחטט בפצעים. יש הרבה כאלה, אבל ההערות השערורייתיות ביותר במופע שלו נוגעות להגדרה של טרור, איתה הוא משתעשע עד גבול האבסורד, כשהוא מציע להפוך את התואר "טרוריסט" למשהו מגניב. "אם אתה מכיר בכך שיש אנשים תחת כיבוש בעולם, אתה לא יכול להתכחש לזכות שלהם להתנגדות לגיטימית במלחמה על האנושיות שלהם", הוא אומר, "אפשר לקרוא למחבל-מתאבד 'טרוריסט', אבל כך גם כשמדובר במי ששולח רחפני נפץ שמאיימים על אומה שלמה. ישראל מפציצה בניין שלם עם משפחות. אם אתה בן אנוש, אי אפשר שלא להזדעזע. אבל כל מה שישראל צריכה להגיד כדי להצדיק את זה הוא שהמטרה הייתה מחבל, גם אם הם הרגו אזרחים וילדים בדרך. גם אני לא אוהב ילדים לפעמים. הם יכולים להיות טרוריסטים קטנים, אבל מגיע להם לחיות. אני אמשיך לדבר על זה, ולהתבדח על זה, כי בדיחות זו הדרך הכי יעילה להתנגדות לא אלימה".
על פי עובייד בן ה-41, פלסטינים צריכים חוש הומור אפל כדי להתמודד עם המציאות, וזה ככל הנראה היתרון שלו ביחס לסטנדאפיסטים אחרים, שלדבריו מראים ביטחון עצמי כשהם מדברים על כל נושא, למעט הסכסוך הישראלי-פלסטיני המורכב והנפיץ מדי עבורים. "זה משאיר לי יותר בדיחות", הוא אומר, "אני מתייחס לזה כמו מתנחל יהודי בגדה המערבית. אם אני לא אקח את זה, מישהו אחר יעשה את זה". והאמת היא שיש מספיק לכולם, כפי שמעידות חברות קבוצת Muslim Girls DTF ("נערות מוסלמיות דנות באמונה שלהן") - שמונה קומיקאיות אמריקאיות ממוצא ערבי כמו אייזה פטימה, נטלי אקור וסלמה הינדי. אם בעבר הבדיחות שלהן עסקו במין ומגדר בחברה המוסלמית המסורתית והפער מהתרבות הליברלית, הרי שעכשיו הן מקדישות הרבה יותר מהמערכונים שלהן למלחמה בעזה, לא פעם מהזווית המינית, כמו בדיחה מהמופע של אתיר יעקוב מרמאללה: "ישראלי עם פטיש לפלסטיניות ניסה להיכנס לי לתחתונים, ועצרתי אותו כדי להדגים איך זה מרגיש כשאתה מקבל סירוב כניסה".
"כשאתה מצביע על משהו אמיתי, זה עלול להכאיב"
באופן כללי, מאז 7 באוקטובר, המשבר במזרח התיכון הפך לנחלת הכלל וכך יותר ויותר קומיקאים שאינם ערבים, ושאין להם נגיעה אישית או תרבותית למשבר, משתמשים בו כמקור לקטעי הסטנדאפ שלהם, המשלבים את האני מאמין שלהם עם בדיחות שערורייתיות ולא פעם כואבות. זהו תסמין נוסף לכך שסוגיית עזה הפכה למרכזית על סדר היום המדיני, התקשורתי וגם התרבותי של העולם כולו. ברוב רובם של המקרים, הסטנדאפיסטים הנועזים, החצופים וחסרי הרסן תוקפים את מדיניות ישראל, ויש כאלה שמגבירים את הביקורת שלהם עד לכדי השוואה לשואה, כפי שעושה דניאל פרננדס ההודי בלי להתבייש מדי.
"מי היה מאמין שהנבל שגרם לכל כך הרבה מוות וסבל לעם היהודי יקום לתחייה כראש הממשלה שלהם", הוא אומר לקהל, ומספר שכשהוא צופה בסרטונים שיוצאים מעזה הוא מגיע למסקנה שהפעילות של צה"ל בעזה יעילה יותר מהשואה - לפחות בייצור תוכן לרשתות. "ראיתי סרטון של גבר אוחז בבנו התינוק ללא ראש, וחשבתי לעצמי שאולי אדולף עלה על משהו. אולי הוא ידע משהו שאנחנו לא יודעים", הוא תוהה ומספק תיאוריה מזוויעה להצדקת השמדת היהודים בשואה: "מדברים על כך שאם מסע בזמן היה אפשרי, היינו חוזרים כדי להתנקש בהיטלר התינוק. אבל מה אם היטלר התינוק בעצמו חזר בזמן כדי להציל אותנו ממה שאנחנו רואים שקורה בימים אלה? בהתחשב במה שאנחנו יודעים היום, הייתי מאפשר לתינוק הזה לחיות. אבל אמרתי לעצמי שזו לא מחשבה ראויה. זה אנטישמיות. זה לא הוגן להאשים כל יהודי בעולם על מעשי ממשלת ישראל וצה"ל. זה כמו להאשים כל מוסלמי במעשי אל-קאעידה ודאעש. והרי לא עשינו זאת מעולם", הוא קובע בציניות.
הסטנדאפיסטים הללו נוקטים ב"דרך ההתנגדות הלא-אלימה היעילה ביותר", כפי שהגדיר זאת עובייד, ומכוונים אותה לעבר העוולות שהם מזהים אשר מתרחשות בעזה, בין אם מדובר במונולוג מוכן מראש או כחלק מחילופי דברים עם ישראלים בקהל, כמו למשל הסטנדאפיסט היהודי לוקאס זלניק שמפיץ ברשתות את הרגע שבו סימן צופה ישראלית בהופעה שלו במועדון הקומדי-סלר בניו יורק, ורמז על שותפותה בהרג פלסטינים חפים מפשע. אבל איכשהו, למרות הנועזות המופגנת שלהם על הבמה, מעטים הם הקומיקאים הפרו-פלסטינים שמוכנים לשוחח על כך באופן פתוח עם עיתונאי, בטח כשמדובר בעיתונאי ישראלי, וכשהם לא בשליטה על הבמה עם המיקרופון ביד. בקשות לראיונות לכתבה זו נענו בהתעלמות מוחלטת, בין אם זו נובעת מהחרמה של כלי תקשורת מישראל ברוח ה-BDS, או אולי מחשש להסתבך בחרם על עצמם מהזן של תרבות הביטול - מימין.
קרטר מורגן, המכונה Carter The Comic, מודה בשיחה עם ynet שגם הוא חושש לדבר עם התקשורת ומבין את חבריו שלא מעוניינים לדבר מחוץ למרחב הבטוח של מועדוני הסטנדאפ. למרות זאת, מורגן, שנמצא בעיצומו של סיבוב הופעות בינלאומי, הסכים להתראיין לכתבה מכיוון שלטענתו, למרות העמדה הברורה שלו נגד מדיניות ישראל, הוא רואה בה חלק מבעיה גדולה יותר שקורית בארצו שלו. "מבחינתי, אני לא מתבדח על ישראל, אוסטרליה או ארצות הברית. אני מתבדח על קהילה קולוניאליסטית, אני מתבדח על קפיטליזם, ועל הדברים הללו שנעשים על ידי האוחזים בכוח. זה כואב לחלק מהאנשים. זו הסיבה שכשאני מתחיל לדבר על ארצות הברית בהופעות שלי - אני מתבדח על הצבא. כי שירתתי בצבא, בניגוד לרוב האנשים שתוקפים אותי", הוא אומר בשיתנו.
אבל זה מרגיש שהנושא הזה טעון ונפיץ יותר מכל סוגייה אחרת שסטנדאפיסטים מלגלגים עליה. "בשנתיים האחרונות אנחנו נחשפים לכל כך הרבה דימויים. כולם מדברים על החטופים, ואף אחד לא רוצה לראות את זה קורה. אנשים לא מצליחים להכיל את זה. ולכן, מה ששונה הוא שהתגובות יותר קשות. אתה רואה מורים מפוטרים מבתי ספר בגלל שהם מזדהים כפרו-פלסטינים, ואני לא חושב שזה קרה בארצות הברית מאז רדיפת הקומוניסטים בשנות ה-50 וה-60. הכול נובע מכך שארצות הברית כאימפריה לא רוצה שהציבור ידע את האמת ויגלה שיש דרך אחרת. וכשזה פוגש אנשים במקום רגיש - הם מתנגדים. זה קרה לשאניה טווין שיצאה בזמנו נגד המלחמה בעיראק, וזה קורה עכשיו לקומיקאים שמתבטאים בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא שעכשיו התגובה הייתה מידית בגלל הרשתות החברתיות".
המופע של מורגן על במות סטנדאפ ברחבי העולם משולבת גם עם פעילות ערה ברשתות החברתיות, שיוצאת נגד ישראל וארצות הברית כמקשה אחת, כמו למשל בסרטון רשימת החיסול שלו באינסטגרם, שבו הקומיקאי מדרג את המועמדים שלו להתנקשות - מהמיליארדר פיטר תיל, דרך אילון מאסק, דונלד טראמפ והמפלגה הדמוקרטית, ועד לישראל שנמצאת בראש הרשימה כמי שמאחדת את כולם יחדיו. למרות זאת, הוא מדגיש כי הוא מוצא מקום לפתיחות, חמלה ושיח עם כל בן אדם, כולל ישראלים, ומשם בעצם נובעת הקומדיה שלו. "נהוג לומר שקומדיה היא שילוב של אמת וכאב, וכשאתה מצביע על משהו אמיתי - זה עלול להכאיב. לפעמים אנשים ייפגעו, אבל התפקיד של הקומיקאי הוא לדבר אמת, גם אם היא חתרנית. מקור העוצמה של הקומדיה הוא שאתה יכול להחדיר רעיונות בראשים של אנשים בלי לדבר עליהם במפורש. אנשים חכמים ויש להם יכולת חשיבה, וצחוק זה מה שמאחד אותם, וזה משנה מה צבע העור שלהם. יש לזה כוח".
בהקשר זה, מורגן נזכר באירוע שהתרחש במהלך המופע שלו, The Death of Cool, בפסטיבל הפרינג' באדינבורו ממש לפני שנה. "דיברתי על ישראל ודיברתי על ארצות הברית, והיה שם בחור יהודי-אמריקאי בשורה הראשונה והוא התחיל לבכות. מעולם לא קרה לי דבר כזה. ניסיתי לפנות אליו והוא לא רצה לדבר. אנשים סביבו ניסו לנחם אותו, זה הוציא אותי מריכוז. אחרי ההופעה דיברנו קצת בניסיון להבין מה קרה. ואז הוא הגיע שוב להופעה שלמחרת, למרות שאלו היו אותן בדיחות. זה היה מעניין".
למה הוא בכה?
"הוא אמר שההופעה טלטלה אותו. שיש לו בני משפחה שלא מסכימים עם העמדה הביקורתית שלו, ויש לו חברים שמשרתים בצה"ל, אז זה הפחיד אותו. לטענתו, הוא חזר למופע הבא כי הוא נהנה ממנו בפעם הראשונה וידע שאני לא מנסה לפגוע בו. זה גרם לי לחשוב על איך כולנו בני אדם, וכולנו רוצים לתקשר, ולכן צחוק הוא כל כך חשוב. הוא מחבר בין אנשים. הבעיה היא שאנשים, כולל ישראלים, מחונכים לחשוב בדרך אחת, ומסתירים מהם את הסיפור כולו. אני מכיר את זה מהחברים הישראלים שלי שהם באמת מבולבלים ולא מבינים למה כולם שונאים אותם. כקומיקאי אתה יכול לגעת בחלקם, ולהראות נקודות מבט של אנשים אחרים".
דיברת בכנות על כך שגם אתה חושש להתבטא באופן חופשי בנושא בתקשורת. אי פעם נתקלת באיומים או בהפרעות במהלך מופע על הרקע הזה?
"לפעמים כשאתה מדבר נגד אמריקה, הצבא או המשטרה, אנשים מגיבים בעצבנות כי האמת שלך עוקצת את הזהות שלהם. אבל במקום הזה שבו אתה שולט על החלל - כל מה שנשאר להם זה לצעוק. עם זאת, באופן אישי, לא קרה לי אף פעם שמישהו צעק עליי בתגובה לבדיחות על ישראל, אבל ראיתי את זה קורה לחברים שלי במהלך הופעות. ולכן יש לי כבוד רב לקומיקאים כמו סמי עובייד שהוא ממוצא פלסטיני ויש לו את האמת שלו, והוא מתאר דרך הבדיחות איך החיים שלו נראים. זה עלול להיראות פוגעני עבור אנשים שונים שקיבלו את כל המידע שלהם מהתקשורת הישראלית, ולכן מרגישים שהם מאוימים".
לפי ההערכות, הרוב בקהילת הסטנדאפיסטים בארצות הברית ובעולם מזוהים יותר עם העמדות האידיאולוגיות של ראמי יוסף, מו עאמר וסמי עובייד, ולו רק בגלל שהם אוחזים בתפיסות אנטי-ממסדיות שהולכות נגד הזרם. ודווקא על הרקע הזה, אפשר לזהות סימנים של שסע כשמולם מתייצבים סיינפלד, רפפורט, שומר ואחרים מתוך תמיכה בישראל, שמנקודת מבטם של הקומיקאים החתרנים מבטאת את הכוח הדומיננטי, השמרני והכוחני. "אני חושב שהיריבות הזאת הייתה קיימת כבר זמן רב", אומר מורגן, אבל מנמק זאת ברשתות החברתיות שהשתלטו על השיח והעצימו אותו לרמה שלא מאפשרת החלפת דעות, או בדיחות.
"הוזמנתי לפסטיבל הקומדיה של נטפליקס ויצא לי לשוחח עם לא מעט קומיקאים יהודים. ואני זוכר שבאחד המפגשים שנערכו בבר בלוס אנג'לס, קומיקאית יהודייה פנתה אליי ואמרה לי שאין לנו מקום אחר שבו אפשר להתבטא בחופשיות. ואכן, הרבה יותר קשה להביע את עצמך ברשתות החברתיות. אני לא חושב שיש קרע ביחסים הבינאישיים מאחורי הקלעים של קהילת הסטנדאפ על הרקע הזה. אולי למעט כמה אנשים שאומרים דברים נוראיים ביותר, כמו מייקל רפפורט. אין לי שום רצון לדבר עם הבן אדם הזה על שום דבר. אם הוא היה פונה אליי ומציע לעזור לי עם הקריירה, הוא היה נענה ב'לך תזדיין'. אני לא מעוניין. באופן כללי, אנשים רואים מה שמתרחש, ומבינים שזה לא טוב ואין מה שאפשר להגיד כדי להצדיק את זה. אם יש קרע, הוא נמצא בין אלו שלא מוכנים לשתוק ומדברים על מה שקורה, לבין אלה שמעדיפים להתעלם. לפעמים מרגישים מתח ואנשים אומרים לך להימנע משיחות עם סטנדאפיסטים אחרים בגלל הדעות שלהם, אבל זה לא שונה ממה שקורה בחברה כולה".
