כמה פרובוקטיבית יכולה להיות בחירה בפונט? מאז "אהבה ומוות" (1975), סרטו השישי של וודי אלן, הוא הקפיד להשתמש בכותרות סרטיו אך ורק בגופן תג (סריף) שקרוי Windsor Light Condensed. השילוב של הגופן על רקע שחור, המלווה במוזיקת ג'אז בסגנון ניו-אורלינס, הפך להתניה פבלובית המזמנת צלילה נוספת לעולם האלני. בשנים האחרונות ההתניה היא לא רק לאותן קומדיות אפר-ווסט סייד שבמרכזן דינמיקות משפחתיות וזוגיות בתיבול נוירוטיות יהודית. אלן, ובהשלכה גם סרטיו, הוכתמו באשמות קשות שגררו נידוי מצד אלו המאמינים להן, ומצד אלו החוששים שמא יתוייגו כמי שאינם מאמינים להן. פרשת התקיפה המינית שהייתה או לא הייתה של הילדה דילן פארו הפכה זה מכבר לרשומון שבו כל צד בטוח בצדקתו.
"האמת מאחורי הרדיפה" – טריילר
הבחירה של הבמאי לוקה גואדנינו להשתמש באקורד הפתיחה הוויזואלי (מינוס המוזיקה) המזוהה עם אלן היא הצהרה. האמת מאחורי הרדיפה ((After the Hunt) עוסק, לפחות למראית עין, בפרשת MeToo# בתוך המערכת האקדמית (מרבית העלילה מתרחשת בסתיו 2019, שיא קדחת ה-MeToo#). מערכת שמזוהה עם אימוץ נלהב, לעתים נלהב מדי, של קוד מוסרי ואתי מעודכן. שם הסרט הלועזי, ועוד יותר מכך שמו העברי, רומזים על יחס סקפטי להאשמות מהסוג הקיים בעלילה. לאור המסגור ב"פונט וודי אלן" עולה ציפייה לטקסט שמעז לשחות נגד הזרם.
ג'וליה רוברטס, באחד מתפקידיה היותר מאתגרים, היא אלמה אימהוף, מרצה ותיקה ומוערכת לפילוסופיה באוניברסיטת ייל. זהו תפקיד מאתגר כי הוא של דמות מרוחקת שפעמים רבות הצופים יכולים רק לתהות לגבי מחשבותיה ורצונותיה האמיתיים – ואולי כל מה שיש כאן הם חישובים קרים? אלמנטים שפחות מזוהים עם הכריזמה החייכנית והאופטימית של רוברטס שהפכה אותה לכוכבת קולנוע בשנות ה-90. אלמה נמצאת בשלב הסופי לפני הכרעה אודות מתן קביעות, "טבעת הפליז" הידועה של העולם האקדמי. המתחרה היחיד על התקן הוא הנריק "האנק" גיבסון (אנדרו גארפילד), קולגה ותיק וידיד קרוב שלה - ואולי, כך ניתן לחשוד מתחילת הסרט, אדם שהקרבה שלו אליה משמעותית יותר.
הצלע השלישית במשולש היא מרגרט "מגי" רזניק (איו אדבירי), דוקטורנטית שעליה נאמר שהיא "מבריקה", ושאלמה משמשת כמנחה שלה. באופן קצת מוזר שם המשפחה "רזניק", שמזוהה עם מוצא יהודי, ניתן כאן לדמות אפרו-אמריקאית שהוריה אמורים להיות עשירים כקורח, וש"חצי ייל" נשענת על התרומות שלהם. מגי כותבת את התזה שלה על עמדות מוסריות של דור ה-Z שמגולמות במה שהיא מגדירה כ"אי-נחת פרפורמטיבית". זה אולי נשמע כמו אפיון שנון וביקורתי של הפגנות העליונות המוסרית המאפיינת את דור ה-Z, אך יש סתירה בין רושם זה והתנהלותה של מגי השייכת בעצמה לדור זה.
מחוץ למשולש יש את פרדריק אימהוף (מייקל שטולברג), בעלה הפסיכולוג של אלמה. מערכת היחסים ביניהם היא שגרה של ריחוק רגשי ופיזי שאותה מובילה אלמה, והיא מנוקדת בפרצי תסכול פאסיב-אגרסיב של פרדריק. מה הוא יודע או חושד או מרגיש לגבי רגשותיה של אשתו להאנק ולמגי? אלו דברים שהסרט יאפשר לנו לפרש בדרכים שונות. למגי יש בן/בת זוג א-בינרי.ת בשם מקס שאליהם יש לפנות בכינוי הגוף הם/הן (השחקן הטרנסג'נדר ליהו מיהל) - וגם הוא מנסה לרצות, ונותר מתוסכל, נוכח התלות הרגשית שיש למגי באלמה.
4 צפייה בגלריה
ג'וליה תבקשי ממנה איזה קרוקט פואה-גרה, עלינו. מתוך "האמת מאחורי הרדיפה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
סקירת הדמויות, עדיין במנותק מהעלילה עצמה, כבר מבהירה שאנו נמצאים בעולם חמקמק. הדמויות לא פשוטות, והן שוקלות את הדרכים שבהן הן מציגות את עצמן ואת רגשותיהן כלפי האחר. בגלל שיש כאן משולש מרכזי של יחסים, ועוד שתי מערכות משנה, זה הופך למורכב למדי. התסריט העשיר – גם אם אינו נטול כמה פגמים תמוהים – הוא עבודת הביכורים של השחקנית הלא כל כך מפורסמת נורה גארט. אחרי שני סרטים עם התסריטאי המתחיל (והמוכשר) ג'סטין קוריצקס, גואדאנינו מטפח כישרון חדש.
בפרולוג הקודם לכותרת הפתיחה מוצגות הבלחות מיום הוראה סטנדרטי בחייה של הגיבורה. פרולוג זה מעוצב בכלים סגנוניים שבהם ייעשה שימוש לאורך הסרט. הבולטים שבהם הוא תקתוק אגרסיבי של שעון כמוטיב סמלי מאיים, צילום דמויות באופן שמרמז על מהות יחסיהם, ואפיון ראשוני של אלמה כדמות מחושבת ומרוחקת. מהצד השני של כותרת שם הסרט הוודי-אלנית יש מסיבה שעורכת אלמה בביתה, ושאורחיה הם קולגות וסטודנטים לתארים מתקדמים. האנק, המשוחק בסליז פלרטטני על ידי גארפילד, משתרע על הספה בנונשלנטיות. מתייחס, ואולי מבקר, אלמנטים בתזה הנכתבת של מגי, בעודו מניח לרגע את ידו על רגלה. מגי, מצידה, נראית בעיקר כמי שכמהה לתשומת הלב וההערכה של המנחה הנערצת. הכול רב שכבות וניואנסים שניתן להבינם בדרכים שונות, עם טקסט רווי אזכורים אגביים לדמויות ומונחים אקדמיים. גם בהמשך הסרט יישלפו ריפרורים לפילוסופים כמו מישל פוקו, ג'ורג'יו אגמבן ותיאודור אדורנו, בדרך המחייבת לחשוב על המידה וסוג הקשר בין רעיונותיהם ומה שמוצג בסרט.
4 צפייה בגלריה
לאנדרו גארפילד פנית, סליז פלרטטני קיבלת. מתוך "האמת מאחורי הרדיפה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
מגי נזקקת להפוגה מהדינמיקה בסלון, והולכת לחדר האמבטיה/שירותים. באופן מאוד לא משכנע היא לא רק מחטטת בארון הנמוך שבו מאוחסנים גלילי נייר הטואלט, אלא מוצאת מעטפה קטנה מודבקת לתקרת הארון. יש במעטפה כמה צילומים, גזיר עיתון ופיסת בד, והיא לוקחת משם את אחד הצילומים. הסוד הטמון במעטפה יתגלה בהמשך העלילה, אך כל המהלך הקשור לתכולתה, ולאופן שבו הדבר משפיע על העלילה, לוקה בחוסר-אמינות משווע. התסריט יכיל עוד שניים-שלושה פגמים מסוג זה.
כשהמסיבה מסתיימת האנק ומגי יוצאים יחד, אלמה צופה בהם מבעד לעינית הדלת. למחרת מגי לא תגיע לסמינר שאלמה מעבירה, ובפעם הבאה שהמרצה תפגוש את תלמידת המחקר היא תתאר בפניה את מה שהתחולל באותו לילה אחרי המסיבה. לטענתה האנק ליווה אותה, ביקש שתזמין אותו לדירתה ל"משקה לילה", ואז "התנהג באופן לא מקובל" (He crossed the line) – כלומר, תקף אותה מינית. נדמה שמגי באה לתבוע את אמונה המלא של אלמה לגבי מה שהיא טוענת שקרה, אבל הדרך שבה הדבר מוצג בפני הצופים גורמת לנו לפקפק בכך. הצד שני לפרשה מתגלה לאלמה למחרת. האנק טוען שהוא אכן היה בדירה של מגי, אבל זאת כדי לעמת אותה עם ההעתקה הבוטה של תזת הדוקטורט שלה מטקסט של אגמבן. לטענתו היא מעלילה עליו כנקמה.
נקודת המוצא הדרמטית מספקת אפשרויות רבות לפיענוח הדמויות ומניעיהם. זהו סוג של מותחן פסיכולוגי שבו דברים נותרים מרומזים ואמביוולנטיים. לא מעט מבקרי קולנוע נותרו מבולבלים וחסרי סבלנות כששאלו את עצמם "מה הסרט מנסה לומר?" – בקונטקסט של MeToo#. נדמה לי שיש כאן פספוס של מהותו של הסרט והאופן שבו הוא קשור בעבותות לעבודותיו הקודמות של גואדנינו. מבעד לנראות של "דרמת האשמות MeToo# בקמפוס" (כפי שכינה את הסרט מבקר הקולנוע של הגארדיאן) זהו סרט שעוסק בפניו המורכבות, לעיתים קרובות אפלות, של רגש האהבה.
בנראות החיצונית שלהם סרטיו של גואדנינו מגוונים להפליא. מלודרמה שנעה מקור רגשי וויזואלי לפריחה צבעונית ("אני אהבה" מ-2009), רומנטיקת נעורים קניבלית ("עצמות והכל" מ-2022), משולש רומנטי של טניסאים אמביציוזיים ("מתחרים" מ-2024), ערגה קווירית סוריאליסטית ("קוויר" מ-2024) – וזו רשימה חלקית. בפועל סרטים אלו מלוכדים בעיסוק בפניה הרבות של אהבה. ניתן לראות ב"אמת שמאחורי הרדיפה" סוג של היפוך סגנוני ותמטי ל"קרא לי בשמך" (2017), סרטו המוערך ביותר של גואדנינו. היכן שהראשון היה מלא אור שמש ותחושת חופש בקשר המתגבש בין אקדמאי צעיר ונער מחונן, כאן אנו מוכנסים לעולם אפל של נראויות, חישובים אינטרסנטיים ומניפולציות. כל אלו מונעות על ידי אהבה – התסכול באי-היכולת להשיג אותה, ודחף הנקם שעשוי להתפתח כלפי מי ששולל אותה מאיתנו. חרף פגמיו התסריטאים של הסרט (שרק אחד מהם נמנה בביקורת זו), זהו סרט מרתק, משוחק היטב ומעורר-מחשבה. עבודה שממשיכה לפתח באופן פרובוקטיבי את התמות שבהן עוסק גואדנינו.
