אומרים שילדים וכלבים גונבים בדרך כלל את ההצגה, אבל איש מעולם לא התייחס לפינגווינים. ואכן, אם יש משהו מרענן בסרט "שיעורים בפינגווינית" (The Penguin Lessons) הרי זו העובדה שכוכב-המשנה בו אינו כלב, קוף או סוס אלא דווקא אותו עוף ימי שבכותרת; בעל יכולת תנועה מוגבלת והבעת פנים קפואה למדי - ובכל זאת. הפינגווין, ליתר דיוק מדובר בשניים אמיתיים, פאפא וריצ'רד שמותיהם, עושה את העבודה. לא דימויי CGI, ורק במספר סצינות אלה הם בובה או רובוט. יתר על כן, זהו כמדומה הסרט היחיד בהיסטוריה שבו פינגווין הוא אחד מגיבוריו של סיפור פוליטי שאינו נוגע בו ישירות, אבל הוא נהיה מעורב בו. כן, זה מגוחך, וכן – זה עובד בקושי.
"שיעורים בפינגווינית" – טריילר
(צילום: באדיבות קולנוע לב)
גיבורו האנושי של "שיעורים בפינגווינית", שנעשה בהשראת סיפור שהיה, הוא מורה לאנגלית בשם טום מישל (סטיב קוגן), שמגיע לארגנטינה כדי ללמד בבית ספר פרטי לבנים. כבר למין ההתחלה ברור לנו שמדובר בגבר מזדקן, מיואש ועייף שהגיע הנה רק כי לא הייתה לו ברירה אחרת (במקור מישל היה הרפתקן בשנות ה-20 לחייו), וכמקובל בלא מעט סרטים כאלה - הוא מתקשה ליצור איזשהו עניין בקרב התלמידים. השנה היא 1976 הסוערת כאשר הנשיאה איסבל פרון (לא לטעות עם אוויטה המפורסמת) מודחת בהפיכה צבאית שמעלה לשלטון את החונטה בהנהגת וידלה, והאלימות ברחובות מלווה בסדרת היעלמויות של מי שנחשבו כמתנגדי שלטון.
אבל כל זה לא ממש מעניין את מישל שמחליט לעזוב את ארגנטינה יחד עם מורה-קולגה פיני שדי כופה את עצמו עליו (ביורן גוסטפסון), לטובת חופשה באורוגוואי. מה לו ולהפיכה צבאית? שם, בבר מקומי הוא פוגש אישה מצודדת, ובעודם מטיילים יחד על חוף הים הם נתקלים בפינגווין גווע שנלכד בכתם שמן. הם לוקחים אותו, שוטפים את נוצותיו, ומישל מנסה להחזיר אותו אל הים רק כדי לגלות שהאדון המכונף מסרב להיפרד ממנו, כמעט ואמרנו נִטְפל ממש. המורה שלנו לוקח אותו עמו עם שובו לארגנטינה - סצינה משעשעת מתרחשת בשדה התעופה, אם תהיתם איך מבריחים פינגווין מגלן, זהו הזן המדובר, בביקורת דרכונים - ובהיעדר ברירה אחרת מישל מסתיר אותו בדירתו שבקמפוס (ההנחיה no pets allowed כוללת, מסתבר, גם פינגווינים).
שותפות הסוד היחידות שלו הן אם הבית המקומית (ויויאן אל חאבר) ונכדתה סופיה (אלפונסינה קארוסיו) שהיא גם מתנגדת פוליטית למשטר הצבאי. גורלה של זו האחרונה יאלץ את מישל להתמודד עם סוגיות של אשמה ואחריות - בעיקר מול עוולות המשטר שהוא עד להן. זהו, בכנות, ההיבט הפחות מוצלח של הסרט שביים פיטר קטנאו - מי שלפני 27 שנים ביים את הלהיט "ללכת עד הסוף", ומאז התקשה למצוא פרויקט שימנף את ההצלחה ההיא שזיכתה אותו במועמדות לאוסקר. כאשר גורלו של הפינגווין מעניין אותנו יותר מזה של מי שהועלמו על ידי המשטר ומסיפור האימהות שמפגינות בכיכר דה מאיו שהפכה סמל למחאה - נראה שהסרט, לא רק הפינגווין, בבעיה. יתר על כן, הדינמיקה בין המורה ותלמידיו נותרת אף היא בלתי מפותחת. ברור לנו, בעיקר כי ראינו סרטים דומים, שהוא יהפוך לדמות נערצת שגם תחדיר בהם מודעות לכוחה הפוליטי של השירה - בזכות מי או מה בדיוק? נותיר לכם לנחש בלי כל מאמץ - אבל הנערים אף הם לא יותר מסטטיסטים בסרט שכל מעייניו נתונים לגבר ולעוף שלצדו שזוכה לשם הגרנדיוזי חואן סלבדור.
גם סיפור רקע אישי - שאין לו כל קשר לדמות האמיתית - נדמה יותר כמו ניסיון תסריטאי מאולץ להפוך את מישל לדמות מורכבת. סטיב קוגן מגלם דמות של ציניקן שהופך את עורו ונהיה מעורב פוליטית בזכות מפגש, ובכן, עם פינגווין עיקש, וזה משכנע בדיוק כפי שזה נשמע. נחוץ הרבה יותר מזה כדי להפוך אדם ללוחם בפשיזם (וזה עוד בלי להזכיר את העניין האקולוגי שקשור בכתם השמן שכמעט קיפח את חייו של העוף). זו כמובן בעיה בתסריט של ג'ף פופ ("פילומנה"), שמבוסס על ספר זיכרונותיו של תום מישל מ-2015 באופן שאפשר להגדירו יצירתי מדי. כך או כך, החיבור בין טראומה לאומית שהדיה נוכחים עד היום ובין עוף בטוקסידו הולך כאן כמה צעדים רחוק מדי.
כמקובל בסרטים שעניינם מורה חדש בבית ספר שמרני, גם כאן מצויה דמותו של מנהל פומפוזי, הפעם בגילומו של ג'ונתן פרייס הטוב. גם יבשושיותו שלו תתמלא בלחלוחית בעקבות המפגש עם חואן סלבדור. אבל הדבר המעצבן בסרט, שהוא חביב למדי ברגעיו הטובים, הוא האופן שבו הוא עצמו נמנע מהעיסוק הפוליטי, כאילו הוא תקוע בשלב שבו היה מישל לפני שפגש את הפינגווין. כ-30 אלף איש נעלמו בזמן שלטון החונטה ("המלחמה המלוכלכת") - שאגב שמר על קשרים צבאיים הדוקים עם ישראל. אז מה? עובדה היא שכל מי שנעלם בסרט שב הביתה בשלום, מקסימום עם כמה סימני מכות על הפנים. אין לי מושג איך הביקורת הארגנטינאית קיבלה את הסרט, אבל ספק אם מישהו שם היה מאשר את זה.
"שיעורים בפינגווינית" הוא קומדיה קטנה ולא מאוד מעניינת. חייבים להודות שהוא מתבסס, בין היתר, על הופעתה המוגבלת של חיה שחינה מסתכם בתנועתה הצ'פלינית. אבל על אף שנהניתי לצפות בחואן סלבדור - כל מה שיש מסביבו פשוט לא מספק את הסחורה, עד כמה שהסיפור על האיש שאומץ על ידי פינגווין אסיר תודה נשמע מצחיק על הנייר.
