עצם קיומו של סיבוב ההופעות החדש של ביונסה הוא לא ממש מובן מאליו: הטורים של הזמרת הם פרי עבודה מאומצת על תוכן, עיצוב, בימוי, כוריאוגרפיה, תאורה, רקדנים, נגנים ועוד גזיליון פרטים קטנים. נדמה שהעבודה על פרויקט Renaissance הייתה מאומצת למדי - וזה השתלם כמובן - כך שטור נוסף בתוך שנתיים נראה כמו משהו שביונסה לא תזדרז להפיק. חוץ מזה, Cowboy Carter, האלבום שאותו היא חוגגת, נשמע כמו ניסיון ממוקד מטרה לפסל את פרצופה על הר ראשמור של התרבות האמריקאית באמצעות דריסת רגל שחורה בבית הלבן של הקאנטרי. בהקשר הזה, הזכייה המיוחלת בפרס הגראמי לאלבום השנה (למרות שהיו מועמדים הרבה יותר ראויים ממנו) נראתה כמו הרגע לסמן וי לעבור הלאה.
ביונסה בטור Cowboy Carter בלונדון
(צילום: עינב שיף)
אבל לביונסה היו מחשבות אחרות, וסיבותיה עימה, בין אם זו גאווה אמיתית באלבום, החשק שהתעורר בעקבות ספיישל כריסמס מוצלח במשחק פוטבול אמריקאי או הכיף שטמון בהזנקת הקרייה של בתך הבכורה על הבמות הגדולות בעולם. למען האמת, זה גם לא ממש משנה: מה שחשוב הוא שביונסה לא יכולה פשוט לזרוק על עצמה משהו ולעלות לבמה ויהיה בסדר. ואם צריך להפוך אוסף שירי קאנטרי מחוזקים בקצת אנרגיות של פופ והיפ-הופ לחוויה של שלוש שעות מול 60,000 איש ששילמו לא מעט כסף לכרטיס, זה מה שיהיה. אם אלוהים ברא את העולם בשבעה ימים, גם הסגנית שלו תסתדר.
ואכן, ביונסה החליטה שהסיבוב הזה מוגדר על ידי Cowboy Carter ובמידה פחותה יותר על ידי Renaissance, וכל שאר הרפרטואר יכול לחכות לרגע שבו יימאס לה והיא תהפוך סופית למה שמכונה Legacy Artist, כלומר כזאת ששמה את להיטיה הוותיקים במרכז במקום לחנך את המעריצים והמעריצות. זה לא אומר שהמדחסה לא עובדת שעות נוספות: לא פחות מ-40 קטעים (!) יש בסט, שכולל ביצועים מקוצרים לקלאסיקות כמו Crazy In Love ו-Love on Top ו-Irreplaceable, שמוציא מהקהל שירה המונית שמפתיעה גם אותה. לצד זה, כמעט כל ביצוע שני כולל רמיזה מוזיקלית או ווקאלית לשירים נוספים, כך שהתחושה היא של גירוי אינסופי בין הישן והחדש. יש כאלה שמרגישים השיטה הזו מספקת אותם. אחרים, למשל החתום מעלה, מעדיפים שתניח לטיזינג.
אבל השירים שכן מקבלים את מלוא תשומת הלב של ביונסה (בעיקר משני האלבומים האחרונים אבל גם Formation ו-If I Were A Boy הוותיקים יותר) הם בני מלכים: מהאיכויות הווקאליות דרך התקשורת עם הקהל ועד הגימיקים כמו התעופפות מעל הקהל על גבי צורה של דורבן והצמידים שמחולקים בכניסה ומהבהבים יחד עם התאורה הכללית לכדי יצירת אפקט מרהיב - המכונה הזאת באה לעבוד והיא גם יודעת איך לעשות את זה. בסטייל.
בלוי אייבי בהופעה של ביונסה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
בשלב זה, גם די ברור שהמופעים של ביונסה הם חלק מתהליך מסודר ומדוקדק - כמיטב המסורת - של בניית המותג המשפחתי: הכניסות של בלו-אייבי לסולו-ריקוד הן כבר לא תוספת חביבה וכביכול מפתיעה אלא פיצ'ר מובנה, שהקהל מכיר, נערך ומגיב אליו באופן ספציפי (כלומר צרחות בלתי נשלטות). לפעמים נדמה שמרוב התלהבות חלק מהמעריצים והמעריצות ישלפו סרטי מדידה כדי לבחון בכמה היא גובהת מהופעה להופעה. ההשתלבות של בת נוספת, רוּמי קרטר בת ה-8 שמגיחה ב-Protector, הרבה יותר מינורית אבל גם לה יש תפקיד: אם ביונסה רוצה להראות מי מנהלת את העולם וגם המטריארכית שלו, זה מתחיל בבית.
החלק האחרון בהחלט של המופע, רגע לפני הביצוע המתבקש ל-16 Carriages על גבי מכונית מעופפת ודגל אמריקה, נפתח בקליפ "חיים שכאלה" של ביונסה. זה רגע יפה גם בעיני מי שלא נשבע אמונים לכת ה-Beyhive: האגדה הזאת נבנתה קודם כל בכישרון, עמל ויזע (ורק אחר כך באמצעות שיווק פסיכוטי וסטריליות של בית מרקחת) והיא לא הגיעה לאן שהגיעה במקרה. אבל זוהי גם תזכורת שאחרי יותר מרבע מאה בצמרת, ביונסה יכולה להניח את הגיר ולאפסן את הלוח, ופשוט לתת הופעה שבה היא מבצעת את השירים הכי טובים שלה מכל הזמנים. ניחוש מושכל: אם ביונסה תחליט שהיא יוצאת לטור בסגנון Eras, טיילור סוויפט תצטער שהיא בכלל התחילה עם זה.
