נדיר למצוא במאי ישראלי שמביים בחו"ל גרסה זרה של סרטו. בזיכרון עולים בועז דוידזון ומנחם גולן שייצרו גרסאות אמריקאיות של סרטיהם "אסקימו לימון" ו"מבצע יהונתן" ("הבתול האמריקאי האחרון" ו"מחץ הדלתא", בהתאמה), אך אלה לא היו בדיוק אותם סרטים. עתה עולה על המסכים סרטו החדש של שבי גביזון "געגוע" (Longing) שהוא רימייק נאמן למקור של סרטו הישראלי המצוין משנת 2017, שבו כיכב שי אביבי. המעבר משפה אחת לאחרת ומתרבות אחת לאחרת אינו תמיד מוכיח את יעילותו, כפי שראינו כאשר מיכאל האנקה האוסטרי יצר את הגרסה האמריקאית של סרטו "משחקי שעשוע" – אבל במקרה של גביזון זה בהחלט עובד, דרמטית ורגשית.
"געגוע" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ראשית יש להתעכב על שמו של הסרט, "געגוע", שמתייחס לאותו רגש חמקמק ובלתי מוגדר. מהו בעצם געגוע, והאם ניתן להתגעגע לאדם שלא היכרנו או מקום שלא היינו בו? האם גיבור סרטו של גביזון, גבר (בגילומו של ריצ'רד גיר) המגלה את דבר קיומו ומותו של הבן שלא ידע שהיה לו, אכן מתגעגע? ולמי בדיוק? המוות פרוש על פני סרטו של גביזון שכמה סצנות מרכזיות בו מתרחשות בבית קברות, והמוות נוכח בו למין ההתחלה כאשר איש עסקים ניו-יורקי מתבשר מפי האישה שאותה לא ראה 20 שנה שנולד לו בן ושהבן הזה נהרג לאחרונה בתאונת דרכים, שאולי לא הייתה תאונה כלל ועיקר.
כיצד מתמודדים עם הידיעה הכפולה הזו, על דבר היותו ועל דבר מותו של הבן? הסרט נפתח כאשר גיבורו, דניאל בלוך, נמצא בקנדה (בה צולם הסרט) ומגיע לפגישה קצרה עם מי שהייתה בת זוגו לפני 20 שנה, לפי בקשתה. הידיעה הנ"ל מכה בו, ומכאן הוא יוצא למסע מוזר בעקבות הבן המת. הוא מגיע לבית הספר שבו למד ושם הוא מגלה שבנו היה מאוהב עד כלות במורה לצרפתית (דיאן קרוגר), וסולק מבית הספר אחרי שכתב לה שיר אהבה שמרוסס בגרפיטי על קיר הבניין. הוא גם נפגש עם התיכוניסטית הצעירה שהייתה חברתו ושבבית הוריה הוא עבר להתגורר, וגם עם סוחר סמים שעסקה שיזמו יחד קרסה בעקבות מותו. בהדרגה הוא גם מגלה שבנו אולי לא היה הבחור המושלם שחשב שהוא, אלא אדם אובססיבי ומיוסר, קצת כמו שהוא, דניאל, הופך להיות.
"געגוע", כאמור, מבוסס על הסרט הישראלי שביים גביזון, וכאשר כתבתי עליו בזמנו ציינתי שאפשר לדמיין אותו כמלודרמה-קומית הוליוודית שעוסקת בהורות מאוחרת וביחסי אבות ובנים, ואף הוספתי שלמרבה המזל זה לא קורה. בביקורתי הקצרה על הגרסה הנוכחית שבה צפיתי לראשונה בפסטיבל הסרטים בחיפה, הודיתי שטעיתי – שכן הנה הסרט בגרסתו האמריקנית לפנינו (למעשה, זוהי הפקה קנדית), ומשום שהתוצאה מוצלחת מאוד. הביקורת האמריקאית לא אהדה את הסרט, בלשון המעטה, ונראה שהתקשתה לעכל את החיבור הייחודי שיש בו בין מלנכוליה ואבסורד, חיבור שהתקיים גם בסרטיו האחרים של גביזון, "חולה אהבה בשיכון גימ"ל" (1995) ו"האסונות של נינה" (2003).
הסרט המקורי נגע בדרכו הייחודית והמדויקת בהוויה האבסורדית הישראלית, שבה המוות והאבל הם חלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית, ודאי זו שאחרי 7 באוקטובר. הופעתו של אביבי – שחקן שהדמויות שהוא מגלם נראות תמיד כאילו הן על סף הפירוק והשיגעון – בתפקיד הראשי, תאמה לאופיו ההזוי של הסרט באופן מושלם. בעיבוד האמריקאי, קנדי ליתר דיוק, המימד הזה מתחלף במשהו אחר, גם משום שנוכחותו של גיר מביאה מלכתחילה לסרט משהו מיושב ושקול יותר. ובאמת, אנו תוהים, האם אדם כמו דניאל בלוך באמת יילך וישקע במחוזות האבסורד תוך כדי שהוא מנסה להכיר את הבן שלא ידע עליו, ולמעשה להיכנס לנעליו (אנו מכירים סיפורים על בנים שמבקשים להיכנס לנעלי אבותיהם, אך לא להיפך).
העובדה היא שגיר מצליח בכך, בעיקר משום שהסרט עצמו הולך ונהפך למשהו אחר. מה שמניע את הדמות שהוא מגלם הוא רגש אשמה – אשמה של אב כלפי בנו, אשמה של האב שיכול היה להיות. בלוך מספר שמעולם לא רצה להיות אב משום שאביו נהג להכותו עד שהיה בן 17, ומשום שלא רצה להפוך לאביו. זו גם הסיבה שהפרט הזה – העובדה שהפך לאב – הוסתרה מפניו עד לאותו רגע טרגי. אפשר אמנם לתהות מדוע הדבר נשמר בסוד מלכתחילה, אבל אולי אם לא היה מוסתר, לא הייתה דמותו של גיר נעה אבודה במרחב הקולנועי האבסורדי שברא עבורה גביזון כשהיא נושאת עמה תחושה של החמצה.
בלוך האב מבקש עתה לחוות את בנו, כמעט אפשר לומר לחיות אותו, את הבן הנוכח-נעדר. אפשר אף לומר שהבן, אלן שמו, הוא רוח רפאים הרודפת את האב, משתלטת עליו, ומנכיחה את האובדן המניע אותו. איננו יודעים דבר על חייו האישיים של דניאל, והוא נחווה כדמות ריקנית שהשיח היחיד שהיא מקיימת הוא עם מזכירה ועורך דין טלפוניים – ללא חברים או זוגיות, מן הסתם כדי שלא להתמודד שוב עם האיום להפוך לאב. "געגוע" הוא סרט שגיבוריו הם אבות מיוסרים שמה שמשותף להם הוא אשמה כלפי בניהם. בלוך עצמו פוגש בבית הקברות אב נוסף כזה המטפח את קבר בתו (לארי דיי), והמפגש הזה מוביל לאחת החתונות המשונות ביותר שנצפו על מסך הקולנוע. כן, זה גם סרט רומנטי על האופן שבו ההתמודדות עם האשמה מובילה לכמה פתרונות הזויים באמת, ועם זאת כל כך מתקבלים על הדעת כשצופים בהם מתממשים.
"געגוע" הוא סרט מרגש, בין היתר משום שהוא מנסה לברר את הרגש הלא לגמרי מוגדר שבכותרתו. גביזון הוא במאי ישראלי מאוד, כזה שסרטיו צומחים תמיד מתוך ההוויה הישראלית ושבים אליה. הגרסה האמריקאית פועלת על כן קצת במנותק מכל הקשר, אבל הניתוק הזה גם מעניק לה את הייחודיות שלה. אחרי הכל, זהו סרט על גבר שהולך ומתנתק ממציאות חייו הממשית לטובת רדיפת המוות והתשוקה לחיות את המת. זהו אזור הדמדומים של הגעגוע.
