לא פחות מהסרטים עצמם, התגובות לסרטים העוסקים בשואה נוטות להיות דידקטיות; נעות בקוטב שבין "חובה לכל אדם באשר הוא" (אגב, אין סרט כזה בנמצא), ועד "פוגע בזיכרון השואה" (כאילו שמישהו מאיתנו יודע איך צריך ונכון להתייחס לזיכרון הזה). "סחורה יקרה מכל" (La plus précieuse des marchandises), סרטו החדש של מישל הזנאוויציוס, זוכה האוסקר על "הארטיסט", מצליח לחמוק מההגדרות האלה. הוא נמנע מהדידקטיות הכרוכה בהצגה של תכונות אנושיות נעלות המתגלות בהתמודדות מול קטסטרופה, ואינו נרתע מדימויים שטהרני שואה ימהרו לגנותם. וכן, זה גם סרט אנימציה שמיועד על פניו לקהל צעיר שזו עשויה להיות הפגישה הראשונה שלו עם השואה ודימוייה. אגב כך, זהו סרט האנימציה הראשון שנכלל בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן מאז "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן מ-2008 (שניהם, למרבה הצער, יצאו בידיים ריקות).
"סחורה יקרה מכל" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
הסרט מבוסס על ספר מאת ז'אן קלוד גרומברג וגיבוריו הם חוטב עצים פולני (בדיבובו של גרגורי גדבואה) ואשתו החיים בעוני במעבה היער. כבר מראשיתו הסרט מכריז על עצמו כאגדה כאשר הקריין האנונימי (ז'אן לואי טרינטיניאן במה שהוא תפקידו האחרון) מבהיר לנו שזה אינו עוד סיפור על הורים שנוטשים את ילדם כמו "אצבעוני". אבל זהו בהחלט סיפור על אחריות הורית, שישנם לה גם צדדים טרגיים, והוא מתרחש בעיצומה של מלחמת העולם השנייה - שחודרת אל היער העבות והמושלג דרך רכבות שהמסילה שלהן עוברת בתוכו בדרך למחנות ההשמדה.
יום אחד, אחרי שאחת הרכבות חולפת, מוצאת אשת חוטב העצים (דומיניק בלאן) – לדמויות בסרט אין שמות – חבילה קטנה עטופה בטלית: תינוקת זעירה. בני הזוג איבדו את ילדם היחיד שנים קודם לכן, ובואה של התינוקת הוא מבחינת האישה נס. אלא שבעלה יודע במה מדובר. זוהי תינוקת של "ערלי-הלב", כך הוא וחבריו האנטישמים מכנים את היהודים, והוא מבין היטב מנין הגיעה ומציע להיפטר ממנה. אבל נחישותה ואושרה הפתאומי של אשתו, כמו גם היצור חסר-הישע עצמו, משנים בהדרגה את דעתו. העניין הוא שחוטבי העצים האחרים תוהים איך לפתע הגיעה תינוקת לביתם של השניים, והסיפור של חוטב העצים כאילו אשתו ילדה והוא פשוט שמר את זה לעצמו – לא ממש משכנע אותם. אחרי הכל, גם הם יודעים מה מובילות הרכבות העוברות ביער.
יסודותיו התנכ"יים של הסיפור שמזכירים את המעשה במשה בתיבה ובת פרעה, כאן אשת חוטב העצים, שאספה אותו, משתלבים במספר פרספקטיבות שהמשותף להן הוא אחריות. חלקו השני של הסרט עובר להתמקד באביה של התינוקת, שכדי להציל את חייה השליך אותה מבעד לחלון הרכבת שעושה את דרכה לאושוויץ. נחוצה מידה לא מבוטלת של תעוזה כדי להראות באנימציה את פנים הרכבת ובמיוחד את החוויה של אושוויץ, שם משמש האב – שאיבד בינתיים את אשתו וילדתו השנייה – כזונדרקומנדו, כלומר מי שאחראי בין היתר על פינוי תאי הגזים מגופות הנספים (בדומה לגיבור הסרט "הבן של שאול"). השאלה כיצד להציג את הזוועה הבלתי-ניתנת לתיאור עלתה כבר בסרט האנימציה הנפלא של ארי פולמן "איפה אנה פרנק" מ-2021, שההשוואה בינו ובין "סחורה יקרה מכל" הינה מתבקשת - ושם, כזכור למי שראה, בחר פולמן בדימויים מעולם הפנטזיה והמיתולוגיה.
כיוון שסרטו של הזנאוויציוס עוסק באחריות – במובן של כיצד על אדם, משום שהוא אדם, לנהוג כלפי הזולת ברגע שבו ההיסטוריה תובעת זאת ממנו – עולה מטבע הדברים גם שאלת העדות. מה רואים ומה בוחרים להתעלם ממנו, לא לראות, לתת לו לחלוף על פנינו מתוך רצון שלא לדעת, ועל כן גם לא לקחת אחריות. "סחורה יקרה מכל", באופן החורג מסרטי שואה אחרים, אינו מביא סיפור של הישרדות, את סיפורו של הניצול, אלא את סיפורם של אלה שנתנו להיסטוריה לחלוף על פניהם, אך בסופו של דבר מצאו עצמם מעורבים בה, ובאופן אקטיבי. זה גם סרט שמתאר את האנטישמיות לא בצורה מגוחכת או קריקטורית אלא כתפיסה שהופכת אנשים לחסרי-לב – ובאחת הסצנות היותר קיצוניות בסרט, גם לציידי-אדם.
הזנאוויציוס, בתבונה, אינו מספר סיפור על חוטב עצים אנטישמי שהופך לחסיד אומות עולם. זה היה הופך את סרטו לדידקטי ומוסרני. אדרבא, בנקודה כלשהי הסרט נהפך לסיפור על אימהוּת ועל מסע של הישרדות נשית בעולם של אלימות ומוות. לזכות הסרט ייאמר שאינו נרתע מלאייר את מה שלכאורה אסור: את אושוויץ והמוזלמן, את האכזריות האנושית ואת המוות, והאנימציה המינימליסטית לא חוטאת באסתטיזציה של כל אלה. יתר על כן: הקריינות בסרט אינה מתייחסת ישירות לשואה וליהודים, ולמעשה מקטרגיו של הסרט יכולים לטעון כנגד הצגת הזוועה כלא יותר מסיפור אגדה שמתרחש בארץ רחוקה, בזמן לא מוגדר. כאילו מי שאחראים לנורא מכל אינם גרמנים ופולנים משתפי-פעולה. אבל דווקא בנקודה הזו נמצא כוחו של הסרט. הוא בא ואומר שמה שקרה אז – וכולנו יודעים מתי קרה ומי היו הרוצחים – יכול לקרות גם היום, ואת זה הוא אומר דווקא דרך על-זמניותה של האגדה. פולמן, לצורך העניין, חיבר באנה פרנק שלו, בצורה מבריקה, בין רדיפת היהודים אז ורדיפת המהגרים באירופה של היום.
להבדיל מחוטב העצים וחבריו בסרט, "סחורה יקרה מכל" אינו נרתע מהמבט, וגם לא נרתע מהביקורת של מי שנוטלים לעצמם את הקושאן על ייצוג השואה והזיכרון שלה. מותר לצייר את המוות במחנות – והזנאוויציוס מוצא כמה מטאפורות אפקטיביות לתיאור חוויית המוות ואימת השורד – ומותר לספר את סיפור המלחמה באנימציה, כך שתונגש במידה הניתנת לעיכול גם לצופים צעירים, אבל לא מדי. מבחינה זו, יש בסרט הזה אפילו משהו נועז, שלא לומר אפקטיבי, ויחד עם סרטו של פולמן (שלמרבה הצער, מעט מדי צופים, מבוגרים וצעירים, נחשפו אליו) הוא מספק התמודדות מעניינת, מאתגרת וראויה עם השיח שלא פעם חוטא בקלישאות על השואה וייצוגיה.
