אפשר להודות לנגיף הקורונה ולסיני הראשון שנשנש פנגולין נגוע ב-2019 בשוק בווהאן (או למעבדה הצבאית המרושלת, תלוי לאיזו גרסה אתם מאמינים), שבמשק כנפי הפרפר הביא לכך שריצ'רד גיר התגלגל לרימייק אמריקאי-קנדי לסרט ישראלי. וגם לכך ששבי גביזון - מגדולי הבמאים הישראלים, שמומחיותו היא דיאלוגים חדים בעברית וכל כך ישראליים - מצא את עצמו בקנדה מביים באנגלית את הכוכב ההוליוודי ברימייק המדובר באנגלית לסרטו "געגוע". לפחות זה לא קרה בחורף אלא בקיץ השמשי, עם השקיעות המאוחרות והיפות באזור טורונטו.
"האמת שלא יזמתי את זה. הפרויקט קצת נחת עליי", מספר גביזון, "וזה מה שיפה פה. קצת אחרי שיצא הסרט המקורי בעברית - 'געגוע' מ-2017 - היה בחור ישראלי שחי באמריקה בשם אלכס ויניצקי שניסה להיכנס לעולם הפקות הסרטים. הוא הביא את זה לכל מיני גורמים ואולפנים. אחד המפיקים שפגש, אחרי שנים של ניסיונות, אמר לו: 'תגיד, מה אתה רוצה ממני? אני בכלל מפיק סרטי אקשן'. ואז במחשבה נוספת הוסיף, 'אמא שלי אולי תאהב את זה'. ואמא שלו היא באמת מפיצה של כל מיני סרטים זרים וסרטי איכות בינלאומיים. והיא אמרה לו, 'תשמע, אני חושבת שזה מתאים לריצ'רד גיר, עבדתי איתו לא מזמן וזה ממש הטעם שלו'.
"ריצ'רד ראה ומיד אהב את הסרט המקורי. הוא אמר, 'בוא נעשה את זה'. הוא היה משועמם כי זו הייתה תקופת הקורונה והוא היה תקוע בבית שלו באפ-סטייט ניו יורק, אני הייתי משועמם כי אני משועמם אידיאולוגית תמיד", ממשיך לספר גביזון, עם אותו חיוך ממזרי וחצי פוקר-פייס שמאפיין כל כך הרבה דמויות בסרטיו. "ויצאנו לדרך. התחלנו להיפגש בזום ולעבוד על התסריט והסרט".
8 צפייה בגלריה
שבי גביזון וריצ'רד גיר על הסט של "געגוע"
(צילום: Darren Goldstein, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הסיפור הקטן הזה מסגיר לא מעט את אופיו המיוחד של "געגוע" גרסת 2025, שיוצא לאקרנים שמונה שנים אחרי הסרט הישראלי המקורי שביים גביזון ב-2017 בעכו, עם שי אביבי בתפקיד הראשי במקום ריצ'רד גיר. העלילה הבסיסית עברה כמעט בשלמותה, וגם הדמויות, ובעיקר זהו ההומור החמוץ-מתוק והכל כך ישראלי של גביזון שעוד שם - אבל בסביבה ובשפה שונה לחלוטין. ולמרות שההומור מאוד ייחודי לישראל, ולגביזון במיוחד, גיר התאהב בו וישר נכנס כל-כולו לרימייק. התוצאה היא סרט מקסים. תחילה הוא נראה מבחוץ כאיזו דרמה אמריקאית עצמאית נינוחה על אבל והשלמה - מין סרט שאפשר היה לדמיין כמועמד סנטימנטלי לאוסקר סטייל "מיס סאנשיין הקטנה" ו"אנשים פשוטים", פינת הסדרה "עמוק באדמה". אך במהרה הוא הופך לסרט מלא אבסורד שבו הדמות הראשית משתגעת מול עינינו, בלי להרים לשנייה את הקול.
היו כבר רימייקים אמריקאים לסדרות וסרטים ישראלים (העיבוד הצרפתי המזעזע ל"הערת שוליים" שגם שינה את הסוף והפך אותו להפי-אנד דביק ואידיוטי, וכמובן "חטופים" שהפכה ל"הומלנד" זוכת-האמי), ואפילו רימייקים עצמיים של במאים לאנגלית ("אסקימו לימון" של בועז דוידזון שהפך ל"הבתול האמריקאי האחרון", גם בבימויו). אבל סרט שמנסה להעביר אחד-לאחד את הסיפור והטון של במאי עם סגנון מאוד מזוהה והומור מאוד ישראלי - במאי שאנו מכירים ואוהבים מ"שורו", דרך "חולה אהבה בשיכון ג'" ו"האסונות של נינה", ועד "אבידות ומציאות" - ואז להתאים אותו למציאות האמריקאית הכל כך שונה? כזה טרם ראינו.
"מה שאצלנו מתקבל כדיבור ישיר, בדיבור אנגלוסקסי זו סתם גסות"
במרכז "געגוע", שבגרסתו הישראלית זיכה את גביזון בפרס אופיר לתסריט הטוב ביותר, עומד איש עסקים אמיד ורווק נצחי (גיר) שמקבל יום אחד טלפון ונפגש לשיחה במסעדה עם אקסית שנעלמה מהרדאר שלו (אסי לוי במקור, וכאן סוזאן קלמנט - מגדולות השחקניות בקנדה שכיכבה ב"מאמי" של הפנומן קסאבייה דולאן). אחרי הנייסיטיז ונשיקות על הלחי, האקסית הבוכייה מטילה שתי פצצות: לפני 20 שנה היא נכנסה מאיש העסקים להיריון וילדה ילד שאותו גידלה הרחק ממנו, והבן הזה נהרג כמה שבועות לפני המפגש בתאונת דרכים מטופשת. האב הטרי והשכול במקביל, עוזב המום את ניו יורק לעיירה הקטנה שבה חיה האם עם בנה - ומה שאמור להיות ביקור קצר הופך למסע בעקבות חייו של הבן שהסתיימו באבחה. אלא שבניגוד לקיטש האמריקאי שלבטח היה נכנס ברגעים האלה לעלילה בסרט מן השורה, גיר מגלה מהר מאוד שבנו לא היה נופת צופים, ובין היתר ניהל מערכת יחסים בעייתית עם המורה שלו (נטע ריסקין במקור, כאן דיאן קרוגר מתהילת "ממזרים חסרי כבוד" ו"טרויה"). הגיבור הולך ומתאבסס, מנסה להגן על כבודו וזהותו של הילד שלא הכיר.
גביזון חווה מסע גביזוני משלו בדרך לסרטו הראשון מחוץ לישראל: קודם כל בזום, שם ניסה עם גיר לעבד בשיחות טרנס-אטלנטיות ארוכות את התסריט הכה-ישראלי. גיר במידה רבה שימש כעורך התסריט הראשון של הפרויקט בגרסתו האמריקאית. "הסרט כבר היה מתורגם, תרגום ישיר בסיסי כזה, וריצ'רד עזר לי לעשות את הטרנספורמציה הזאת, את המעבר התרבותי של הסרט הישראלי לסרט אמריקאי. היו פה כל מיני ניואנסים שהיו צריכים שיפור והתחלנו קצת גם לעבוד על הדמות, וזה היה כיף. ריצ'רד היה הראשון שעבד איתי על שינויים - איך לבטא רעיונות מסוימים שהיו מתורגמים לא נכון. אחרי זה נכנס לפרוייקט אורן מוברמן, חברו של ריצ'רד שהוא גם ישראלי (במאי ותסריטאי יליד גבעתיים, שביים את גיר באחד מסרטיו הטובים ביותר, "מחוץ לזמן", והיה מועמד לאוסקר על הסרט העצמאי "השליח" עם וודי הרלסון - ב.ט), וגם הוא עבד איתי ועזר באדפטציה התרבותית הנדרשת.
"בהרבה מקרים, משהו שאנחנו אומרים פה באופן ישיר, בארצות הברית נאמר באופן עקיף. ויש איזו מידה של עדינות בתקשורת. הייתה למשל סצנה שהגיבור עומד מול דמות אחרת ומבקש ממנה להצטרף אליו לבית הקברות, והיא אומרת לו, 'אני לא יכולה'. והוא ממשיך ללחוץ עליה, הוא ממשיך גם באופן שהוא קצת מוגזם. אפילו בישראל זה היה טיפה מוגזם, אם אתה שואל אותי. אבל בארצות הברית זה בכלל No way. אז את הלחץ מיתנתי, ואם בעברית שי אביבי מתפרץ לרגע, בארצות הברית את הרגע הזה שיניתי למשהו אחר לגמרי. מה שאצלנו מתקבל כדיבור ישיר, בדיבור אנגלוסקסי זו סתם גסות, וזו לא דמות גסה".
אני משער שהשאלה הפרובנציאלית הראשונה של כולנו היא איך זה לעבוד עם סטאר בסדר גודל כזה, עם כל המיתולוגיה של "אישה יפה" מאחוריו והסוכנים והדרישות המוזרות שאנחנו מדמיינים שיש?
"תשמע, כשעובדים אז עובדים, ואין מעמדות. אחד הדברים היפים בריצ'רד", שגביזון מתייחס אליו לאורך כל הראיון בשמו הפרטי, "זה שהוא באמת אוהב להיות שחקן. הוא אוהב את התהליך ואת השחקנים האחרים. בצילומים הוא התעקש להישאר אחרי שסיימנו לצלם את הצד שלו ולתת את התגובות לשחקן השני, ולא לפרוש לקראוון שלו כמו שעושים הרבה כוכבים. הוא באמת נהנה מזה. ואתה יודע, עוד לפני זה, כבר בפגישות בזום, נוצרת חוויית אינטימיות. זה שעתיים רצוף של עבודה וגם שתיקות, מסתכלים על טקסט, עוברים, קוראים, רושמים. פתאום אשתו נכנסת, פתאום מישהו צריך הפסקה. ואחר כך היה לנו שבוע של חזרות שבאתי כל יום לבית שלו באפ-סטייט ניו יורק, ועוד שבוע של חזרות עם כל השחקנים בקנדה, וכמובן כל הצילומים. אני לא הרגשתי בעיה או אי-נוחות לרגע"
לנוחות של גביזון תרמה גם העובדה שזו לא חוויית הקולנוע הישראלית הראשונה של גיר. מעבר לקשר עם מוברמן, גיר כבר כיכב ב"נורמן", הסרט הישראלי המצוין של יוסף סידר שבו גילם מאכער יהודי סטייל טלנסקי, שיוצר קשר עם פוליטיקאי סטייל אולמרט/נתניהו/לפיד (ליאור אשכנזי). התוצאה הייתה אחד מסרטיו הטובים ביותר של גיר, משחקית לפחות, ובכלל נראה שהכוכב בן ה-75, שבשנות ה-90 ותחילת ה-2000 שלח את סוכניו לחפש עבורו את התפקידים הכי גדולים בהוליווד הממסדית - חוץ מ"אישה יפה" אתם זוכרים אותו מ"פחד ראשוני", "שיקגו", "תפוס את הכלה" ו"בוגדת" - מקדיש את שני העשורים האחרונים כדי להוכיח שהוא השחקן הכי אותנטי בסרטים צנועים עם במאים מעניינים. בין היתר, כיכב גיר ב"או, קנדה" של פול שריידר וב"ארוחת הערב" ו"מחוץ לזמן" של אותו מוברמן. במילים אחרות, אם מר טרנטינו יום אחד יממש את הפנטזיה האינפנטילית שלנו ויביים בכיכר המדינה את "היו זמנים בתל אביב", כדאי שירים טלפון למר גיר. הוא מכיר אותנו טוב.
8 צפייה בגלריה
לא פורש לקראוון. ריצ'רד גיר ודיאן קרוגר, מתוך "געגוע"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"יוסי סידר בעיקר הרגיע אותי", מספר גביזון על השיחות עם החבר והבמאי הקולגה. "מה שהבנתי במהלך העבודה זה שבסוף העשייה בחו"ל מאוד דומה לעשייה פה, והסוגיות הן אותן סוגיות. אנשים באים לסט מחוייבים למקצוע, מהכוכב ועד הבום-מן. כשאתה גומר סרט כזה, אתה אומר, 'בעצם, כל החיים יכולתי לעשות שם סרטים".
מה גיר חשב על ההופעה של שי אביבי בסרט המקורי?
"הוא ממש אהב אותה, אבל רצה לעשות את זה בצורה שונה לגמרי. הייתה לו תוכנית בראש שהוא חושב שהדמות צריכה להיות אחרת, ובאמת עיצבנו אותה שונה. אגב, גם שי מאוד אוהב את מה שריצ'רד עשה עם הדמות שלו. ולא, לא יצא להם להיפגש".
במידה רבה הדמות שאביבי גילם במקור היא קצת אוטיסטית ועצורה במכוון, וכנראה ש"געגוע" זה הסרט שלך שהכי מתאים לאדפטציה אמריקאית.
"נכון, למרות שזה לא הרימייק הראשון לסרט של עצמי שמציעים לי. הייתה התעניינות בזמנו להעביר את 'חולה אהבה בשיכון ג'' לאנגלית, בסרט בכיכוב צ'אז פלמינטרי ("קליעים מעל ברודוויי" - ב.ט)".
טוב, אולי זה היה עובד כי איטלקים-אמריקאים הם היחידים שאפשר לראות אותם ברימייק לסרט שקורה פה בפריפריה בישראל.
"יש בזה משהו. אבל היתרון שלי עם גיר היה שהוא מגיע עם מטען מסוים לתפקיד, וכשאתה רואה אותו בהתחלה כאיש עסקים זה מיד מקליק. הוספנו לדמות האמריקאית עוד כמה דברים שהיו חשובים, למשל משפחה, גם איתה הוא מרגיש לבדו. הוא אאוטסיידר גם במשפחה שלו".
ובכל זאת, נראה לי שהמכשלה הכי גדולה בסרט כזה הוא להעביר לאמריקאית את תרבות השכול הישראלית. גם הסרט הישראלי אמנם לא עסק בשכול ממלחמה - בניגוד נניח ל"האסונות של נינה" - אבל ברור שזה ברקע ומדבר להרבה הורים שכולים.
"לאמריקאים ככלל קשה עם המוות, קשה עם ההומור השחור. יש פה סרט שעוסק במוות, אבל מזווית קומית, ומזווית אבסורדית. אתה פעם ראשונה רואה את ריצ'רד גיר כשחקן קומי, ובעיני זה תענוג לראות את זה. אבל יש תרבויות שמתקשות לקבל את הזווית הזאת. אתה יודע, אם הייתי עושה את הסרט הזה במוד אמריקאי ומתייחס נורא ברצינות לכל המהלכים שעוברים על הדמויות, יכול להיות שהסרט היה מאוד מצליח בארצות הברית והולם את הטעם האמריקאי. מין מלודרמה כזו. אבל אני ישראלי. רציתי להראות איך ברגע כזה של אובדן, אפשר לאט לאט להשתגע ולהגיע לאבסורד המטורף שרואים בחלק האחרון של הסרט".
הפיל שבחדר זה כמובן 7 באוקטובר. הסרט אמנם צולם והיה מוכן לפני. ובכל זאת, איזה תגובות אתה מקבל בדיעבד?
"אנחנו מדינה עם תרבות מדהימה ביופיה בעיניי, במובן הזה שאנחנו מתירים לעצמנו לצחוק על הכל, גם על המוות. ואתה רואה את זה גם עכשיו. אנשים הפתיעו אותי ואמרו לי שהסרט מהדהד להם את החטופים, את המצב הקשה, את השכול. זה בהחלט נוכח בסרט, אבל אני בעיקר שמח זה שזה לא פגם בהומור. בהקרנות הקהל עדיין יושב וצוחק, וזו המטרה".
לגביזון יש עוד תובנה יפה לגבי סרטו שלו. יותר משזה סרט על שכול, זה גם סרט על אבהות - דבר שהוא הבין בדיעבד אחרי יציאת "געגוע" הראשון. ובמקרה שלו היא קשורה לטראומה אחרת מאובדן: גירושין. "אני אב לבן ובת", מספר גביזון בן ה-64, שכיום חי בזוגיות בתל אביב עם השחקנית ריקי בליך. "ואם הילד מושלם, אז מה הבעיה להיות אבא? אתה סתם לצידו, אתה יודע, מנסה לא להפריע וזהו. אבל כשמתחילות הבעיות אז האבהות מתחילה להיות משמעותית, לפרוח ולגבות ממך הרבה יותר. וזה המסר הסמוי ב'געגוע', הישראלי והאמריקאי כאחד: אחרי שהתגרשתי, פתאום הילדים הפכו להיות העוגן של החיים שלי. כשאתה מתגרש, אתה מתחיל לרחף בחלל. ושני הילדים האלה היו מה שקרקע אותי. פעם ראשונה זה לא רק אני למענם, אלא זה הם למעני. בסרט בעצם יש סיפור על הורות ואבהות בלי ילד. אין למי לתת כי הוא מת. זה בעצם הכל קורה לגיבור בתוך הראש שלו. נוצרו כאן תנאי מעבדה ממש כדי לבדוק את היסודות האנוכיים דווקא של ההורות".
אתה נוגע גם באש בסרט בנושאים שהיום נחשבים לנורא רגישים ולא פוליטיקלי קורקט בעידן ה-MeToo: תלמיד שמטריד מורה, ויש גם סצנת סקס שהייתה גם במקור שהיא משהו מאוד נועז במונחים אמריקאיים.
"באופן מפתיע, אני הייתי הכי זהיר מכולם. זאת אומרת, אני כל הזמן פחדתי מכל מיני דברים, ותהיתי עם כולם אם ברגע כזה כדאי להיות יותר מסוייג או רגיש. ואני זוכר שכולם כל הזמן אמרו לי להירגע, הם אוהבים את המקור, והם באו למסע הזה כי הם מעריכים את החזון שלי ואת הסרט הישראלי שבא עם איזו יוקרה מפסטיבל ונציה. הייתה רק פעם אחת שנערת תסריט העירה תוך כדי צילומים על פוליטיקלי קורקט, כשמישהו אומר למישהו אחר שהוא Mental ('משוגע') ושם זו לא מילה שעוברת היום, אז שינינו את זה, וזה באמת מינורי".
"פסטיבלים לא רוצים היום סרטים ישראלים. אף פסטיבל. ורק לפני עשור היינו במצב נפלא"
בתוך כל השיחה על הפערים בין התרבות הישראלית לאמריקאית, עומדת גם העובדה שהרימייק נותר בדרכו המנומסת והקנדית גם מאוד ישראלי, בואכה אירופאי ("הוא הצליח במיוחד באיטליה", מעדכן גביזון, שבאמת יש בסרטיו הסוריאליסטיים משהו מאוד איטלקי). לצד השבחים למשחק של גיר, מילה אחת שחזרה לא מעט בביקורות אמריקאיות לגבי הסרט היא Peculiar (יוצא דופן/ייחודי/מוזר). גביזון נשמע מאוד שלם עם הכיוון הזה, וגם עם זה שלא התפשר על החזון והטון שלו. "בסוף, אין בסרט שוט אחד או מהלך אחד שאני לא חתום עליו. ותראה, זה לא שכיוונו את הסרט להיות שובר-קופות או לזכות באוסקרים. מראש כיוונו יותר לאירופה, לקהל בינלאומי. וכל הצוות היה איתי, הם יצאו איתי למסע הזה כי הם אהבו את הסרט הישראלי, כי זה משהו שלא ראו אצלם כמותו. אפילו כשאני תהיתי אם צריך לכוון את זה יותר לקהל רחב אמריקאי, ריצ'רד היה אומר לי, 'עזוב, אתה מכוון לאירופה, אל תעשה שום שינוי'. אז באירופה הוא עובד, בארצות הברית הוא יצא ביוני והוא עובד ממש טוב בכל מיני פלטפורמות דיגיטליות כמו אמזון. יש לסרט רגליים".
8 צפייה בגלריה
למרות הכל, נותר בו משהו מאוד ישראלי. גביזון וגיר על הסט של "געגוע"
(צילום: Darren Goldstein, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אתה יודע להגיד אם החרמות על אמנים ישראלים מאז ה-7 באוקטובר השפיעו על ההפצה של הסרט או על הקבלה שלו לפסטיבלים? אנחנו שומעים יותר ויותר על איך אמנים ישראלים מודרים מהתחרויות הראשיות בפסטיבלים הגדולים.
"לא משהו שאני שמעתי או חוויתי באופן ישיר. אבל יש בהחלט מגמה מדאיגה. פסטיבלים לא רוצים היום סרטים ישראלים. אף פסטיבל. והיינו רק לפני עשור במצב נפלא, שאף פסטיבל גדול בעולם לא אמר לא. היינו קולנוע אופנתי, כמו הקולנוע הסיני בזמנו, או האיראני. זה נגמר, לא בגלל טיב הסרטים שעושים בארץ, אלא בגלל המצב הפוליטי כאן. ויש לזה השלכה ישירה בהשקעה בקולנוע הישראלי. קו-פרודוקציות הפכו לעניין קשה במיוחד, ואנחנו רואים יוצרים ישראלים משלמים את המחיר".
גביזון מעולם לא יצר סרטים פוליטיים מובהקים נגד הכיבוש, ולא הרגיז שרי תרבות כמו נניח שמוליק מעוז או נדב לפיד. אבל דווקא מהמקום היותר עדין ונחמד שלו - הביקורת שלו ברורה ומהדהדת. קצת כמו הסרטים שלו, שמחביאים תמיד עוקץ וסאטירה ארסית מתחת לביטים הקומיים והרגעים מחממי-הלב. "אני יותר מיואש, יותר עצוב. ואין דרך יפה להגיד את זה: את המדינה מנהיגים כרגע אנשים שפשוט באו להרוס. כשממנים מישהו לתפקיד בכיר, נותנים לו מקום בראש הפירמידה, שר התחבורה או נציב שירות המדינה, אתה אומר לעצמך: 'טוב נו, האיש יגדל לתוך התפקיד, הוא יבין את האחריות הקדושה, הוא כבר לא יהיה כבר שפוט של אף אחד'. אבל לא, זה לא קורה. הם ממשיכים להיות שופרות של ביבי, הם ממשיכים לעשות דברים נגד המשרד שהם אמונים עליו, הם פשוט הורסים".
"אפשר וצריך לטפח פה גם קולנוע מסחרי, אבל צריך לעשות את זה מאוד בעדינות"
השיחה מתרחשת ביום בו שר התרבות מיקי זוהר הציג את הרפורמה שלו, שאמורה לנווט את הקולנוע הישראלי למקום מסחרי יותר, עם הרבה מילים מחבקות. למחרת, במהלך ריב ב-X השר ניסח את הדברים אחרת: "העברנו רפורמה היסטורית וחסרת-תקדים בקולנוע הישראלי שתעשה סוף לסרטים שהציבור הישראלי לא אוהב". גביזון אומר בתגובה לכך: "הקולנוע הישראלי הצליח הצלחות עצומות בארץ ובעולם, והוא השגריר הכי טוב ויעיל של המדינה. להגיד שזה 'סרטים ישראלים שהקהל לא אוהב' זה פשוט לא נכון. זה פשע", אומר מי שהביא במהלך הקריירה למאות אלפי צופים בקולנוע, מיליונים אם סופרים את ההקרנות האינסופיות בטלוויזיה, ואוחז בלא פחות מ-7 פרסי אופיר. "אני לא שולל שאפשר וצריך לטפח פה גם קולנוע מסחרי, אבל צריך לעשות את זה מאוד בעדינות. כאן שופכים את התינוק עם המים".
ואם כבר סקנדלים פוליטיים ישראלים, גם ריצ'רד גיר לא זר להם. גיר הגיע כמה פעמים לישראל וב-2003 אף קפץ לסיבוב ברמאללה כדי להעביר שם סנדאות משחק ו"לקדם את השלום" (פחות הצליח). ב-2017 בסיבוב היח"צ ל"נורמן" אף הרהיב עוז והגיע לחברון לסיור עם "שוברים שתיקה", ואחר כך סיפק אמירה שבה השווה בין המצב שם לדרום ארצות הברית בתקופת הסגרגציה נגד שחורים. זה וריאיון ביקורתי ל"ידיעות אחרונות" הספיק לשרת התרבות דאז מירי רגב לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב: לעיין בדף הוויקיפדיה, לחפש שם של סרט ולרכוב על הסלב בדרך עוד כותרת. "גיר כבר לא קצין וג'נטלמן", מסרה, והוסיפה עלבון: "אפילו אוסקר אין לו". נו, ולך יש?
זו הסיבה אולי שגיר, שלא הייתה לו בעיה להסתכסך עם ממשלת סין ואף היה מוחרם מטקס האוסקר במשך 20 שנה (!) כי ב-1993 אילתר על הבמה נאום פוליטי שבו קרא לעצמאות טיבט - החליט הפעם שדי לו. נכון לעכשיו, ל"געגוע" לא תוכנן אף ריאיון ישראלי עם גיר. גביזון מצידו מעדכן שגיר אוהב ישראל גדול, גם אם לא של השלטון הנוכחי, וגם ביטא זאת בצילומים בדרכו. "לא דיברנו הרבה פוליטיקה, אני רק זוכר איך היום האחרון של הצילומים נפל על יום הבחירות האחרונות בארץ שאחריהן קמה ממשלת ה-64. ואני פשוט הייתי באבל".
גיר ניחם אותך?
"בוא נאמר רק שהוא הזדהה איתי. גם מרחוק רואים את המקום שאנחנו מצויים בו, ואת הבעיות שלנו".
