"ערך סנטימנטלי"
פסטיבל הקולנוע בירושלים נפתח בהקרנת סרטו של הבמאי הנורווגי יואכים טרייר, שזכה לפני חודשיים בפרס הגדול של פסטיבל קאן. הסרט נקנה להפצה בישראל, ולכשייצא הוא יהיה ראוי לביקורת מלאה. טרייר חוזר לעבוד עם השחקנית רנטה ריינסב, לאחר שיתוף הפעולה המאוד-מוצלח שלהם ב"האדם הגרוע בעולם" (2021). כאן זוהי דרמה עם רגעים קומיים, המזכירה גרסה קלילה (יחסית) לדינמיקות משפחתיות מהסוג המזוהה עם סרטיו של אינגמר ברגמן ("מבעד לזכוכית אפלה").
הזירה שבה מתרחשת העלילה היא בית רחב-ידיים, שבו גרה משפחתו של אבי המשפחה במשך כמה דורות. אך האב עזב את המשפחה ואת הבית לפני שנים רבות. זהו במאי הקולנוע גוסטב בורג (סטלן סקושגורד) ששם את הקריירה שלו לפני אשתו ושתי בנותיו. כעת, לאחר מות האם, הוא חוזר לחייהן, עם הצעה המיועדת לבת נורה (ריינסב), שחקנית תיאטרון מוערכת אך אכולת פחד במה. הוא מציע לה את התפקיד הראשי בסרט שיצולם בבית, ובו היא תגלם את דמות אימו של הבמאי, שהתאבדה לאחר שלא יכלה להשאת את הדי טראומות העבר. נורה תדחה את ההצעה, רק כדי לגלות שכוכבת קולנוע אמריקאית (בגילומה של אל פנינג) עומדת לגלם את הסבתא.
הסרט שוזר במיומנות לא מעט נושאים – הן כאלו שנוגעים ליחסים משפחתיים, והן לשאלת ההצדקה של הקרבה הנעשית למען האומנות - במיוחד כאשר היא באה על חשבון אחרים. השחקנים, ובראשם ריינסב וסקושגורד, מפיקים את המירב מהתסריט המושבח שניתן להם. "ערך סנטימנטלי" הוא בחירה מוצלחת לסרט פתיחה, ויש לקוות שהוא ייצא במהרה להקרנות מסחריות. ארז דבורה
"חמצן"
איך תמנעי מבנך לבצע רצח עם, נניח בעזה; להפוך לפושע מלחמה? "חמצן", סרטה של נטעלי בראון, הוא יצירה אמיצה שאינה מסיטה את מבטה מהמציאות הישראלית ונדמית היום רלוונטית מתמיד. זהו סרט שמקדישה היוצרת לילדיה, לבנה שעומד להתגייס עוד מעט, ובפיה מילה-תחינה אחת: אל! הגיבורה שלו היא ענת (דאנה איבגי), מורה חובבת-שירה, אם חד-הורית לעידו (בן סולטן) שעומד לפני שחרורו, אך עקב המצב הביטחוני בצפון בוטלה, כך הוא לפחות מספר לה, חופשת השחרור שלו. הקשר הסימביוטי בין ענת שילדה את עידו בגיל צעיר ובנה מספק לסרט את אחד ההיבטים המטרידים ביותר בו: יש משהו מעט פרוורטי באופן שבו היא מתבוננת בו ובגופו שעה שהוא ישן. חוץ מזה, ענת מתכוננת לטיול שאחרי צבא של בנה שאליו היא מצטרפת, ואף רכשה לשם כך זוג כרטיסים להודו.
המצב הביטחוני משפיע גם על הדינמיקה של ענת עם אביה (מארק רוזנבאום), שמתגורר עם בת זוגו (נורית גלרון) בדירה באותו בניין. האב, קצין בכיר לשעבר, סובל מהלם קרב והתגובה שלו לאזעקות מעצבת כמה מרגעי השפל של המיליטריזם הישראלי. כוחו של הסרט בתיאור מבטה של האם בצבאיות הרעילה – דימוי בלתי-נשכח הוא זה של ענת הניצבת מול קנה תותח של טנק המאיים עליה – מעין "אמי הגנרלית" בגרסה האנטי-מיליטריסטית שלו. זהו סרט על הפנטזיה של אם הלוחם להשיב את בנה אל המרחב המגונן של הרחם, ובראון נדרשת לשם כך לדימוי מדויק ויפה החותם אותו. אך אם יורשה להוסיף – זה לא רק סרט על חרדה אימהית ועל אימהות כמיתוס שיולד לוחמים אך גם מבקש לגונן עליהם, אלא כזה שגם אבות רבים יוכלו להזדהות עמו. סרט כל כך נכון לימים הנוראים האלה שתובעים מדי יום את הקורבנות שלהם בעזה לשם שרידותה הפוליטית של ממשלה מגונה. להוציא את הסרט הזה אל בתי הקולנוע – ועכשיו! שמוליק דובדבני
"כי את מכוערת"
במרכז סרט הביכורים של שרון אנגלהרט יש דמות נשית צעירה מהסוג שהקולנוע המסחרי ממעט להציג. שם הסרט, המהדהד את התגובות המבזות המוטחות בה, יקבל בהמשך משמעויות נוספות והפוכות - בראש ובראשונה כחלק מתקשורת אינטימית בין שתי אחיות. הסרט הוא "לימוד אופי" (Character Study) לדמותה של אביגיל (ריקי רייף סיני), חיילת בעייתית שהמפקד הישיר והזוטר עומד לשלוח אותה לקורס קצינות. במהלך החמשו"ש שאליו היא יוצאת היא תציין זאת שוב ושוב בפני האנשים, בדרך המעידה על הצורך הנואש שלה בהערכה מצידם של אחרים.
אביגיל היא שילוב לא פשוט של חזות ותכונות אופי. המראה החיצוני שלה לא תואם את אידיאל הגוף הנחשק, והיא מפצה על תחושות הדחייה בבוטות אגרסיבית, בתגובות אלימות ובנטיות קלפטומניות. היא הציבה לעצמה מטרה: לאבד את הבתולים במהלך החמשו"ש. התוכנית משתבשת כשהיא מגלה בעיה דחופה יותר: אחותה בת ה-15 נעמי (אורי אבינועם) נכנסה להיריון מנער מבוגר (בן סולטן), שהוא גם מכר של אביגיל. האמא של האחיות (יעל אבקסיס) מנותקת מהסיטואציה בהיותה שרויה בערפול דיכאוני. האבא (יוסי מרשק) נטש זה מכבר את המשפחה למען זוגיות אחרת. אביגיל לוקחת על עצמה את הטיפול בבעיה – בין אם מדובר בהשגת כסף לחומר מפוקפק עבור ההפלה, או התעמתות עם הנער ששכב עם אחותה. אנגלהרט לא מנסה להפוך את אביגיל למה שהיא לא, אלא לאפשר לנו לגלות את המורכבות של הדמות. לקראת סוף הסרט, כשגבר צעיר יתייחס ליופייה, זו תהיה הזדמנות לבחינת האופן בו השתנה היחס שלנו לדמות.
נקודות התורפה של הסרט נובעות מהתמקדות יתר בדמות הראשית על חשבון האחות הצעירה, והטיפול התסריטאי הלא-מספק בדמות האם שמאופסנת בנפטלין עד שנעשה בה שימוש דרמטי. מצד שני יש גם סצנות מוצלחות במיוחד המעידות על הכישרון של אנגלהרט - בראשן סצנה משעשעת של ארוחת ערב שמנוהלת ביד רמה על ידי אם בוטה, ושרשרת סצנות שבהן אביגייל נמצאת בחברת האב הנוטש, ושבמהלכן אנו לומדים לא מעט על גיבורת הסרט. זוהי עבודת ביכורים ראויה ביותר, המפגינה שאיפה ויכולת להתמודד עם דמות לא פשוטה, ויכולת לצאת בשלום מסצנות שהיו קורסות בידיה של יוצרת פחות רגישה לניואנסים. ארז דבורה
"הים"
השיח הפוליטי נוכח גם בסרטו של שי כרמלי פולק, "הים", שליבו נמצא במקום הכי נכון. ח'אלד (מוחמד גזאווי) הוא ילד פלסטיני בן 12 מכפר ליד רמאללה שמורד באופן מביש מהאוטובוס שלוקח את חבריו לכיתה לבילוי בשפת הים, אחרי שבמחסום הארור מתברר שהאישור שברשותו אינו תקף. כרמלי אינו מהסס להראות משפחה של מתנחלים שחוצה את אותו מחסום בלי שום בעיה. העלילה עוקבת אחר מסעו של ח'אלד, ימים ספורים לאחר מכן, היוצא לבדו אל חוף ימה של תל אביב מבלי שיש לו מושג איך להגיע לשם ומבלי שידע מילה בעברית. הוא מצטרף לחבורה של שב"חים החוצים את הגבול באופן לא חוקי, אבל אז הולך לאיבוד. כאשר הדבר נודע לאביו (ח'ליפה נאטור) פועל בניין העובד בישראל ללא אישור – הוא יוצא לחפש אותו מבלי שיהיה לו מושג איפה.
הסרט מושפע מאוד מהקולנוע האיראני בניסיונו לעצב מציאות וסיטואציות אותנטיות, ושבחים רבים מגיעים לגזאווי שפניו יוותרו חקוקות בזיכרונכם, ובלבכם, זמן רב אחרי הצפייה. אף שכרמלי אינו זר לעשייה הפוליטית (ב-2006 הוא ביים את הסרט התיעודי "בילעין חביבתי" על מאבק תושבי הכפר בבניית גדר ההפרדה המפקיעה מהם את שדותיהם) – עדיין נחוצה מידה של אומץ עבור במאי ישראלי ליצור היום סרט שגיבורו הוא פלסטיני. כאן גם ניכרות צרימות בסרט שהדמויות היהודיות בו מעוצבות בגסות או כצדקניות. במיוחד אמורים הדברים בסצנה מעט תמוהה שמפגישה את האב עם אישה יהודית מעברו, וכן במשפט המיותר החותם את הסרט שכמו דוחף את מה שיש לסרט להגיד עמוק לגרון. שמוליק דובדבני
"נאנדאורי"
סרט ביכורים נשי נוסף, הפעם של אתי ציקו, שמשמח לגלות בו רגישות והקפדה של יוצרת ותיקה. גיבורת הסרט מרינה (נטע ריסקין) היא עורכת דין ישראלית שגדלה עד גיל שבע בגיאורגיה. בפרולוג של הסרט יש רגע מטלטל מילדותה המגדיר את העולם שממנו היא ברחה. כעת היא חוזרת לגיאורגיה בשליחות של לקוחה צעירה שגם היא ברחה מהעולם של שליטה גברית. אותה לקוחה הותירה מאחוריה את בנה הקטן, שמאז כבר גדל והגיע לגיל 11. הוא גדל אצל הדוד שלו דטו (רולנד אוקרופירידזה), שנוטר טינה לאחותו על שפגעה בכבוד המשפחה. מרינה חוזרת לגיאורגיה כדי לשכנע את דטו לחתום על אישורים רשמיים, אבל היא מסתירה ממנו את התכלית האמיתית של ביקורה.
שאלת ההשגה של המטרה המקצועית היא משנית לעצם החזרה של מרינה למולדתה. גם אם אין זה המקום המדויק שבו היא גדלה, או האנשים הקשורים לחיים שהיו לה, ברור כי זהו מסע טעון עבור הדמות. היא חוזרת כאישה עצמאית ומצליחה, חופשיה מבחינה מינית בדרך שאינה מקובלת בחברה השמרנית. לאורך הסרט היא לובשת מעיל בצבע אדום-בורדו חזק, שלוכד את מבט הצופים בכל פריים שבו היא נמצאת, ומבהיר את זרותה המתריסה.
חלק גדול מהסרט מתרחש במהלך נסיעה שאותה מבצעים מרינה ודטו במכונית החבוטה שלו, לעבר העיר שבה יהיה ניתן להשיג את המסמכים. כ"סרט מסע" ניתן לצפות שהיחסים בין הדמויות יתפתחו, אך שינויים אלו נוגעים במיוחד לגיבורה: התקלות שיתרחשו, האנשים שאותם הם יפגשו, הם חלק ממסע טעון ואישי. ציקו והצלם המצוין שי גולדמן יוצרים רגעים רבי-עומק בזכות ההבנה של אופני המיקום של הדמויות ותנועת המצלמה, ובעיקר היכולת להשתמש במרחב הגיאוגרפי הספציפי. יש כמה סיקוונס-שוטים מרשימים במיוחד, לא בגלל ראוותנותם הטכנית, אלא בדיוק הרב שמושג בהם בהצגת היחסים בין הדמויות. מבלי להסגיר פרטים, הדברים רלוונטיים במיוחד לסצנה שתהפוך לנושא לשיחה עבור אלו שראו את הסרט, ושמדגישה את היכולת והמחויבות של היוצרת, אנשי הצוות, ובעיקר השחקנים.
למרות שכבר השתמעו שבחים על המשחק, יש לחזור ולהדגיש את העבודה המצוינת שעושה נטע ריסקין בתפקיד הגיבורה. ברמה הטכנית היא למדה במשך חצי שנה את השפה שבה היא נדרשת להשתמש לאורך כל הסרט. מעבר לכך היא מצליחה ליצור דמות מורכבת, שניתן לחוש בה את ההתנגשות של רצונות ותחושות, בעוד חזותה מנסה להקרין שליטה עצמית. ארז דבורה
"בלה"
השם שבכותרת מתייחס לעוף, ליתר דיוק ליונה לבנה מסולסלת שהמרדף אחריה מוביל את גיבוריו אל השטחים במה שאפשר לכנותו כעוד קומדיה של כיבוש (אחרי "תל אביב על האש"). באופן מאולץ משהו הוצמד לצמד גיבורי הסרט, בגילומם של אלישע בנאי וג'ייד דייכס ויקס, סיפור רקע בלגי שנדרש מן הסתם לצרכי קופרודוקציה. הסרט נפתח כאשר יקי מגיע ללוויית אביו שעמו לא היה בקשר זמן רב רק כדי לגלות שהמנוח הותיר אחריו את אותה יונה נדירה ויקרת-ערך שאיכשהו הגיעה לכפר פלסטיני. מסתבר גם ששייח' אמירתי מעוניין לרכוש אותה, וכדי לחלצה לפני שמי-יודע-למה-היא-תהפוך מתלווים יקי וזוגתו לחבר ילדותו בילאל (חנא ביראך) שבדיוק נמצא בדרכו לחתונה משפחתית בכפר.
אורכו של הסרט הוא 75 דקות בלבד, אבל עדיין נראה שמדובר בסרט קצר שנמתח בקושי. צמד הבמאים-תסריטאים הפלסטיני-יהודי/גברי-נשי, ג'מאל ח'לאילה וזהר שחר, יצרו כאן שיתוף פעולה מבורך, אבל הסרט מתקשה להפוך את הסיטואציה שבמרכזו למעניינת מבחינה פוליטית או מצחיקה במיוחד. שיאו של הסרט מתרחש בחתונה שאליה מגיעים גיבוריו תוך שהם מנסים להסוות את זהותם הישראלית, אבל דווקא הסצנה הזו מוחמצת בכל הנוגע לעוקץ הפוליטי והסאטירי שלה. גם היתקלות במחסום – פעם שנייה בתחרות הישראלית בפסטיבל השנה – מזהה את הכיבוש הישראלי עם לא יותר מאשר בירוקרטיה של בעלי כנף. שום רגע בסרט הזה לא באמת נתקע לצופה בגרון, וסיפור משנה הקשור בהריונה של הצעירה הישראלית נראה אף הוא כפוי. זהו סרט חביב, אבל בהינתן הסיטואציה שבמרכזו – ניתן היה לצפות ליותר. שמוליק דובדבני
"מאמא"
סרט הביכורים של אור סיני הוקרן מוקדם יותר השנה בפסטיבל קאן, והוא מעיד בראש ובראשונה על כישרון שמעניין יהיה לעקוב אחריו. הסרט מתרחש ברובו בפולין ודובר פולנית, ועוקב אחר מילה (יבגניה דודינה), פולניה העובדת בביתו של זוג ישראלי אמיד (מאיר סוויסה וחלי גולדנברג, לראשונה ביחד מאז "הפחדנים" של אבי נשר) המתייחס אליה בחיבה ובחום, כחלק מהמשפחה. מילה מנהלת רומן עם עובד נוסף בבית, גנן אפריקאי (מרטין אוגבו), שאותו היא מסתירה ממעבידיה. כאשר תאונת עבודה משביתה אותה למספר שבועות, מילה נוסעת לבקר את בעלה ובתה שנותרו בכפר קטן במולדתה, ושם מתגלה לנו פן נוסף שלה.
שכן בביתה, מילה מתבררת כבעלת-הכוח. היא זו שמממנת את בנייתו של בית חדש לה ולמשפחתה, ואת הוצאות לימודיה של בתה (קתז'ינה לוביק). הבית הישן, באופן סמלי, הולך ומתפורר וכאשר הוא מתברר כלא ראוי למגורים – עוברים בעלה (ארקדיוש יאקוביק) והבת להתגורר בדירת המאהבת. כן, ישנה גם כזו. פן מניפולטיבי ומרתיע באופן מיוחד בדמותה של מילה מתגלה בהמשך, ומעלה ספקות לא רק לגבי דמותה אלא גם בכל הנוגע למושג האימהות שהסרט הזה, כמו קודמו בסקירה זו, מבקש לבחון. תפניותיו המלודרמטיות של הסרט לא בהכרח עובדות בצורה משכנעת ואינטגרטיבית, וכתוצאה מכך הדינמיקה של יחסי אם-בת מעט נפגמת. אבל משחקה של דודינה חושף בפנינו בהדרגה את רבדיה השונים של מילה – זוהי אחת מהופעותיה הטובות ביותר – והסרט היפה הזה תוהה בדרכו מהו בעצם בית בשביל מהגרת עבודה: זה שהיא בונה, זה שקורס, זה שהיא עובדת בו מזה שנים, או אולי אופציה אחרת הנרמזת בסופו. שמוליק דובדבני
