בניגוד לסרטים עלילתיים מתוסרטים, לסרטי דוקו יש מגבלה בולטת: הם מתעדים את המציאות. ולכן קורה לא פעם שעל הנייר נוצרים סרטי דוקו שאמורים לתעד מציאות מסוימת, אלא שאז מגיעה מציאות אחרת, ומשנה את הסרט לפי ראות עיניה. הסרט "גוגוש - אש בוערת" (Googoosh - Made of Fire, שהוקרן בפסטיבל דוקאביב וישודר ב-yes דוקו וב-StingTv מ-10 ביוני), אמור היה לתעד את סיבוב ההופעות של הזמרת האיראנית גוגוש, סיבוב שהיה אמור להיות סיבוב ההופעות האחרון שלה. גוגוש, 75, נחשבה לאייקון של תרבות הפופ האיראנית החל משנות ה-50, אבל עם פרוץ המהפכה האיסלאמית ב-1979, נאסר עליה להופיע באיראן והיא הושמה במעצר בית למשך 20 שנים. רק בשנת 2000 הותר לה להופיע בחו"ל, וסדרת הופעות הוכיחה שהקהל הוותיק שלה, כמו גם צעירים שנולדו בשנים שבהן הושתקה, צמאים למגע איתה.
גוגוש
הבמאית האיראנית נילופאר טאגיזאדה נולדה בשנה שבה פרצה המהפכה. כמו הרבה מתבגרים איראנים היא גדלה על המוזיקה של גוגוש ותהתה לאן היא נעלמה. לפני 13 שנים היגרה טאגיזאדה לגרמניה, וכשהחלה לעבוד כבמאית היא התיידדה עם המנהל האמנותי של הכוכבת שהעתיקה את מגוריה לקנדה. דבר הוביל לדבר ובעקבות הקשר, שהוביל לחיבור בין טאגיזאדה לגוגוש עצמה, הסכימה האמנית הקנאית לפרטיותה לעמוד במרכזו של סרט שיתעד את סיבוב ההופעות האחרון, לאפשר גישה לארכיון הפרטי שלה ולספק מידע על חייה האישיים והסוערים.
"מבחינתי הפרידה מהקהל הייתה הקונספט המרכזי של הסרט", משחזרת טאגיזאדה בריאיון ל-ynet, "היו אמורים להיכנס גם סיפורים פוליטיים על איראן, אבל לא עד כדי כך". יומיים לפני ההופעה הראשונה בטור, שהתקיימה בגרמניה ב-2022, התפרסמו הידיעות על מותה של מהסא אמיני. אמיני הייתה צעירה איראנית, שנעצרה זמן קצר לפני כן באיראן, בטענה שלא חבשה את החג'אב שלה באופן צנוע דיו. מותה הטרגי הוביל למחאה זועמת בקרב אזרחים איראנים והיא הפכה לסמל להתנגדות למשטר האיסלאמי.
"כולנו היינו במצב נורא", מעידה טאגיזאדה על הימים שאחרי הרצח, "גוגוש לא רצתה לעלות לבמה ולא יכולנו לחשוב או לעבוד. הם חשבו שאולי הם יבטלו את הסיבוב, אבל אחרי כמה הופעות הם החליטו שזה לא הולך להיות סיבוב פרידה אלא סיבוב לזכרה של מהסא אמיני".
המחאה האיראנית הביאה גם להקמתה של תנועת חופש נשית שנקראה "אישה, חיים, חירות" (Women Life Freedom). צילומי הסרט קיבלו תפנית פוליטית אבל נמשכו למרות השינוי. "הכול היה מאוד רגשני וקשה", משחזרת טאגיזאדה, "כל השיט הזה קרה לדור שלי, הצוות של הסרט היה ליד גוגוש וכולנו בסלולרים, מנסים להבין מה קרה שם. אחר כך, בעריכה, חתכנו לא מעט סצנות כי חלקן היו פשוט קשות מדי לצפייה. היו סרטונים של מהסא רוקדת לשירים של גוגוש ושרה אותם.
"הוצאנו אותם מתוך כבוד וגם כי הקהל בהקרנות המבחן לפני הפרסום של הסרט כבר ממילא בכה לא מעט. זה היה כל כך חזק שזה כבר לא היה על גוגוש או על איראן - זה היה על מהסא וזה היה יותר מדי. היו ימים שהעורכת שלי קתרינה ואני פשוט סגרנו את המחשבים באמצע היום ואמרנו, 'מספיק להיום, נמשיך מחר'. כל התמונות האלה והצורך לבחור באיזה מהן להשתמש ועדיין להישאר פרגמטים, זה לא קל".
היה קשה לגרום לגוגוש להיפתח?
"לא היה קל להגיע אליה מלכתחילה. זאת פעם ראשונה מזה הרבה שנים שהיא אמרה כן לסרט דוקו והיה לה קשה לבטוח בי תוך כדי השיחות שלנו. הרגשתי מבורכת כי קיבלתי שעות על שעות של ראיונות איתה, אבל לא ידעתי איך תהיה התגובה של הקהל ושל גוגוש עצמה. בסוף הריאיון שאלתי אותה אם היא הרגישה איתי בנוח והיא ענתה, 'יותר מדי בנוח'. אני בטוחה שיש לה עוד הרבה סיפורים שהיא שמרה לעצמה".
אפשר לראות שזאת אישה ששולטת בתדמית שלה.
"היא לא בוטחת בקלות, עם הסיפור שלה אפשר להבין למה. אני מתארת לי שנקודת המבט שלי על החיים שלה הייתה חדשה יחסית. כולם רוצים לדעת על סלבס עם מי הם נפגשו ומתי, את כל הרכילות - ויש הרבה רכילות עליה ועל החיים שלה. היא הייתה נשואה ארבע פעמים והיו גברים מפורסמים אחרים בחיים שלה. אבל היה לי חשוב שהסרט לא יהיה מנקודת מבט של מעריצה, אלא ישקף את ההבנות או הכאבים והצלקות שלה מהעבר. ניסיתי להיות אובייקטיבית".
היא מספרת דברים שלא סיפרה קודם?
"היא מדברת על המשפחה שלה, הסיפור העצוב שלה ושל הבן שהופרד ממנה, הניסיון שלה ליצור קשר עם הנכדה שלה וגם החקירות שעברה כשחזרה לאיראן. אני חושבת שעבור הקהל זאת הייתה הפתעה גדולה. הרבה אנשים שאמרו לי, 'חשבתי שאני יודע הכול עליה, והתברר לי שלא'".
5 צפייה בגלריה
"היא אמרה, 'בראבו, בנית מבוך מפואר'. ואז היא נהייתה עצובה ויצאה להליכה". גוגוש
(צילום: AP)
עד לרגע האחרון נותרה טאגיזאדה בערפל באשר לתגובתה של גוגוש על הסרט המוגמר. לגוגוש ולמנהלים שלה הייתה זכות להוציא מהסרט קטעים לפי בחירתם, אבל מיילים ששלחה אליהם טאגיזאדה לקראת סיום העריכה של הסרט לא נענו. כשהגיע אישור ההקרנה הראשון מפסטיבל סרטים בינלאומי, פסטיבל 'שפילד' בלונדון, שלחה חברת ההפקה של טאגיזאדה מייל לגוגוש שבו הסבירה שבעוד שבועיים יעלה הסרט בהקרנת בכורה בפסטיבל. "הם ענו, 'אבל היא עדיין לא אישרה את הסרט' וביקשו לינק", נזכרת טאגיזאדה. "רציתי לראות את התגובה שלה כי ידעתי שאני כבר לא יכולה לשנות כלום, הסרט כבר היה בחוץ, ואם להיות כנה, פחדתי מאוד מהתגובה של גוגוש, כי אני גם המפיקה של הסרט. הפקנו אותו בלי שום סיוע כספי. כולם אמרו לנו להימנע מזה והשקעתי הרבה כסף שלא היה לי, זה היה כמו הימור למישהו שלא נוהג להמר".
טאגיזאדה התבקשה להגיע ללוס אנג'לס תוך שלושה ימים, ובלב רועד היא הזמינה טיסה וארזה את הלפטופ שלה. לאחר הצפייה הראשונה, היא מעידה שגוגוש הייתה שקטה ושמרה על פוקר פייס, "אבל אז היא הפכה לרגשנית מאוד", היא מספרת, "היא אמרה, 'בראבו, בנית מבוך מפואר'. ואז היא נהייתה עצובה ויצאה להליכה. בסופו של דבר גם הקהל הגיב טוב. יש לי קופסה מלאה בכתבות על הסרט שאני עומדת לשלוח אליה".
"לא ידעתי אם אני צריכה לדבר על הסרט שלי בכלי תקשורת ישראלי, בהתחשב במה שקורה בעזה"
שובה של גוגוש לבמה בשנת 2000, לאחר 21 שנות שתיקה, הפך אותה לכתף של גולי איראן שנמלטו ממנה אבל המשיכו להתגעגע למולדת הישנה, כמו גם לסמל של תקווה והתנגדות, של השינוי בחברה שבמשך עשורים שלמים חלק לא קטן ממנה מתנהל בבידוד כפוי מהעולם ותחת חוקי האיסלאם הנוקשים. דורות של צעירים, שלא ראו את גוגוש בימי תהילתה, גילו מחדש את המוזיקה שלה באמצעות הקלטות בוטלג מחתרתיות וצפו בסרטים ששיחקה בהם. טאגיזאדה גדלה במשהד, עיר דתית ושמרנית בהרבה מטהרן, אבל נחשפה לגוגוש ולאמנים אחרים שהיו פעילים בשנים שקדמו למהפכה.
"בתקופה שגדלתי בה אסור היה לגברים ונשים לעלות על במה ולשיר", היא מספרת, "אבל הסרטים והמוזיקה האלו נתנו לאנשים כמוני כוח לחלום. גוגוש הייתה תמיד בכל מקום, וגם אמנים אחרים מהתקופה שלה. צפינו בסרטים שלהם, הקשבנו למוזיקה שלהם, ידענו איפה הם גרים, וזה היה מאוד משונה בעיני שכולנו צורכים את האמנות הזאת ויודעים שיש מאות אנשים שיושבים בבית ולא יכולים לעבוד. איך זה נורמלי? זה הפך לנורמלי כי היינו שבויים בתפיסה הזאת. ההורים שלנו שבויים בתפיסה הזאת. אנחנו יודעים שגוגוש סובלת ואנחנו רוקדים במסיבה למוזיקה שלה, כי התרגלנו. זה העסיק אותי לא מעט".
בישראל ישנה ממשלה שהרבה אנשים לא תומכים בה, אבל באותה נשימה יש הרבה אנשים שדווקא רוצים בה. אני חושבת על איראן - הרבה אנשים לא רוצים את הממשל האיסלאמי אבל כנראה שיש מספיק אנשים שרוצים אותו, אחרת הוא היה נופל.
"לא. אין הרבה אנשים שרוצים את המשטר האיסלאמי. אבל להם יש את האקדחים והנשק והכסף, והם מחזיקים בכוח. הם כמו הנאצים, כמו הפאשיסטים. לא אכפת להם מכלום. אני תמיד אומרת שאנשים שגדלו במדינה דמוקרטית לא יכולים לדמיין מה הם מסוגלים לעשות. ראינו מה קרה ב-7 באוקטובר".
זה אותו האסלאם?
"זה לא אסלאם. מבחינתי דת היא הדבר הכי אישי בעולם. אנשים צריכים להאמין במשהו. אסלאם יכול להיות נהדר, יהדות יכולה להיות נהדרת, הכול יכול להיות נפלא - אבל רק אם אתה משתמש בזה כדי לשפר את עצמך ולא מתחיל לערבב את זה עם אידיאולוגיה. אגב, אני חושבת את אותו הדבר על פמיניזם, למשל.
"אני חושבת שמה שקרה עם תנועת 'אישה, חיים, חירות' היה קריאת השכמה מאוד חזקה. כולם פתאום הבינו שהמצב לא נורמלי. כל כך הרבה אנשים הבינו שהם בני ערובה, וזה נורא להסתכל במראה ולהבין למה הפכנו ולמה התרגלנו. מצד שני, זה כל כך קשה עכשיו. קשה לדון בסוגיות האלו, כמו שקשה לדון במה שקורה בעזה אבל חשוב לדבר על זה.
"כשהגיעה הבקשה להתראיין בכלי תקשורת ישראלי התלבטתי. לא ידעתי אם אני צריכה לדבר על הסרט שלי בכלי תקשורת ישראלי, בהתחשב במה שקורה בעזה. התייעצתי עם השכן שלי, גרמני בן 89 שהוא חבר טוב שלי. אמרתי לו שאני בקונפליקט - מצד אחד אני חושבת שאיראנים וישראלים הם כמו שני אחים דתיים, שרבים כל הזמן אחד עם השני, ומצד שני אני מפחדת לדבר עם כלי תקשורת ישראלי, בשעה שמאות ילדים מתים ואולי עכשיו אני מדברת עם עיתון שהוא כמו עיתון איראני, שהורגים את הילדים של עצמם. הוא אמר לי, 'את איראנית, אל תעשי את אותה הטעות, תבדילי בין האנשים ובין הפוליטיקאים'".
היו במאים אירופאים שסירבו להביא את הסרטים שלהם לפסטיבל בישראל.
"אפילו לרגע אחד לא חשבתי לא להביא את הסרט לפסטיבל בישראל. התלבטתי ביני לבין עצמי אם להתראיין כאמור, כי חשבתי שאם יש לי אפשרות לדבר בתקשורת, אני לא אמורה לדבר על הסרט שלי, אלא על המקום שאליו החברה שלנו הולכת. תסתכלי על חומייני שאמר, 'אנשים באוניברסיטה עלולים להיות מסוכנים אם הם מביאים ערכים מהמערב'. זה אותו משפט שטראמפ אמר עכשיו על סטודנטים בהארוורד. כל כך הרבה אנשים צעירים מתו באיראן ועכשיו גם בעזה. חייבת להיות דרך טובה יותר מאשר להכות ולהרוג אחד את השני. נראה שהאנושות לא כל כך חכמה כמו שהיינו רוצים להאמין".
בהתחשב בעוינות בין שתי המדינות, יש בעינייך משמעות מיוחדת להקרנה בישראל?
"זה מאוד משמעותי בעיניי. קיבלנו תשובה חיובית מהפסטיבל בישראל לפני שכל הסיטואציה הזאת קרתה, והעורכת שלי ואני חשבנו שאם יזמינו אותנו, נבוא. כי בעמוד הראשון של הדרכון שלי כתוב שנאסר על הבעלים שלו להיכנס למדינת 'פלסטינה'. זה כיתוב שקיים בכל דרכון איראני, ותמיד רציתי להתמרד נגד זה. השלטון האיראני לא מקבל את ישראל כמדינה, אבל אנחנו תמיד גדלנו על זה שישראלים ואיראנים מאוד דומים אחד לשני, הם יכולים להיות אחים. הם נראים דומה ויש להם אותם סיפורים ואותו הומור. אנשים באיראן לא חושבים משהו רע על אנשים בישראל.
5 צפייה בגלריה
"שמחתי שהסרט יוקרן בישראל אבל פתאום כל החרא הפוליטי הזה קרה, ואני לא יודעת מה להרגיש". גוגוש
(צילום: Niloufar Tahgizadeh)
"שמחתי שהסרט יוקרן בישראל אבל פתאום כל החרא הפוליטי הזה קרה, ואני לא יודעת מה להרגיש. אחרי 30-20 הקרנות של 'גוגוש' בכל מיני ערים בגרמניה, כשכבר לא הייתי עצבנית כל כך והקשבתי לקהל, לפעמים היה נדמה לי שזה חדר טיפולים ענק, שהסרט מחבר בין אנשים. מצד שני, אני גדלתי באיראן ואני מוצאת את עצמי עונה על שאלות מגוחכות כמו אם אנחנו נורמלים או אם אנחנו שותים קוקה קולה. את צוחקת אבל שמעתי את השאלות האלו מנותני חסות מאוד מפורסמים. אז אנחנו, האנשים התרבותיים, חייבים להישאר מחוברים. אמנות, מוזיקה, קולנוע, אם יש דרך לשרוד כנראה שזאת הדרך, כי אין מגבלות על החשיבה. אז כן, למה בעצם לא לבוא לישראל?".
"באיראן אני הגרמנייה ובגרמניה אני האיראנית"
בשנת 2009 חזרה טאגיזאדה לאיראן לצורך צילומי המחאה האזרחית, שקמה בעקבות הבחירות לנשיאות. מבחינתה, כמו לא מעט גולים איראנים, גרמניה ואיראן מהוות עבורה בית במידה שווה, היא דוברת גרמנית שוטפת אבל לא משחררת את הארץ שבה גדלה. "לשתי הארצות יש בעיות ויתרונות", היא מאבחנת. "באיראן אני הגרמנייה ובגרמניה אני האיראנית. לא מזמן צילמתי סרט דוקו בניו יורק, אצל משפחה חרדית בוויליאמסבורג. שם היו לי שתי בעיות - לא יכולתי להגיד שאני מאיראן ולא יכולתי להגיד שאני מגרמניה. כל מה שאני היה בעייתי".
עם החברים שנותרו באיראן היא שומרת על קשר, כמה מהם יהודים המתגוררים בטהרן. "היהודים האיראנים שהכרתי מבדילים בין המשטר ובין האיראנים, רק ככה אפשר לחיות שם. אם תשאלי אותם הם יגידו שהם איראנים ואז יהודים. הם גרים בכמה רחובות בטהרן, יש להם חנויות ובתי כנסת משלהם, ככה גם הנוצרים חיים. יש הרבה סיפורי אהבה סמויים בין דתות, כי ליהודים ולמוסלמים אסור להתחתן אחד עם השני. לפעמים הזוגות האלה פשוט עוברים למדינה אחרת".
יש תקווה לשינוי?
"הכרתי במאי קולנוע איראני מאוד מפורסם, שחי בארצות הברית כבר כמה שנים. גם עליו נאסר בזמנו לעבוד. שאלתי אותו אם הוא עדיין מקווה לשינוי באיראן. הוא אמר, 'נילופאר, אני לא זוכר יום אחד שהתעוררתי בו ולא הייתה לי תקוה. תקווה לא עולה כלום, אז למה לא?' אז בכל יום שבו אני חסרת תקוה אני שואלת את עצמי למה. אני צריכה לקוות. ואני רואה את כל המשטרים הדיקטטוריים בעולם, הם חלפו ברגע. אף אחד לא נשאר לנצח. אני לא חושבת שיש עכשיו דלת קסמים גדולה והרפובליקה האיסלאמית תישאר לנצח רק כי יש לנו נפט. יש עוד אנשים שיכולים להתמודד עם הנפט".
