״אין היריון. שוב״.
שלחת לי הודעה בשתיים בלילה.
״אני מצטער לשמוע״, כתבתי לך בחזרה, כי לא ממש ידעתי מה לענות.
״מה אתה עושה ער בשעה כזאת?״ שאלת.
״אני עם הפיצקית. היא עושה לנו קרקס״, עניתי.
״תראה מה זה, אתה לא ישן כי יש לך תינוקת. ואני לא ישנה כי אין לי״.
הוזנקנו למסע הזה להבאת ילד ביחד - שני חברי ילדות בלתי-נפרדים מעפולה שעברו צמודים את כל התחנות.
דרור שלנו כבר בת תשעה חודשים, ואת ובעלך עדיין נאבקים.
ניסיון שלישי-רביעי-חמישי.
התקווה כמו כבל עם מגעים לא טובים.
מגמגמת. מתנתקת וחוזרת.
אתם נאלצים להחזיק בה חזק. רגע אחד של חוסר תשומת לב ואיבדתם אותה.
לגדל ילדה לצד אישה שלא מצליחה בינתיים להביא ילד.
מה זה עושה לנו? הרבה כאבי לב. מתח באוויר.
לפעמים מבוכה.
בדיקת גבולות אינסופית.
הרבה היסוס – מתי זה מכאיב מדי?
עד כמה להרגיש חופשי לשתף?
כל הזמן ללכת על הגבול הדק – לספר, אבל לא יותר מדי.
לדווח שהיא התחילה לזחול, אבל לא לעשות מזה עניין.
לגמגם עם האצבע על ה-send בכל פעם שאני רוצה לשלוח תמונה.
מצד אחד, לנסות לתת הרגשה שהכול טבעי. זורם.
מצד שני, להכיר בעובדה שיש תהום. ויש כאב. ויש זעם.
באיזשהו שלב כל אחד מאיתנו הגיע להחלטה סמויה עם עצמו, בלי לדבר על זה אפילו.
את מצידך החלטת שהילדה הזאת עוברת לגור בלב שלך.
מאה אחוז התעניינות.
מאה אחוז אכפתיות.
גיז׳דורים על כל תמונה.
קריאות התפעלות וקרנבל שלם סביב זה שהיא אוכלת מוצקים.
אני מתעקש לאחוז בידיעה פנימית עמוקה שאת הרי תהיי אמא, גם אם ייקח זמן. שלא תביני לא נכון, אני מזהה בך את שכבת הכאב. אני מכיר אותך שנים. ראיתי אותך בכל המצבים. אין צורך לעגל פינות או לשטח את הקושי. זה פאקינג קשה
את שואלת עליה.
וקונה לה.
ומעירה בשתלטנות שזכית בה ביושר.
ואת מחבקת אותה כל כך חזק שהילדה עושה את פרצוף הקקי שלה.
ואני מסתכל עלייך ומבין שאת כבר אמא.
אמא בלי תינוק.
כשהיינו בלידה בארה״ב לקחת על עצמך את תפקיד הסטייליסטית האישית שלה.
תוך כדי ניסיונות כושלים להביא ילד משלך – הזמנת וקנית לה שקיות על גבי שקיות של בגדים היסטריים מכל האתרים האלה שאת כל היום מסתובבת בהם.
קיפלת וסידרת בארון לפי צבעים. תמיד היה לך או סי די.
הענקת לה את כל מה שיום אחד תעניקי גם לילד שלך. אין לי ספק.
אני בתגובה, החלטתי שאני משתף כמעט עד הסוף.
שהילדה שלי היא חלק מהחיים שלך.
שאני לא מצנזר יותר מדי.
לא הולך על ביצים.
לא מוריד קטעים בעריכה.
לא מרחם עלייך, כי זה סתם יעמיק את הפער.
שאני נוהג ברגישות, אבל לא נותן לזה לנהל את מערכת היחסים.
בעיקר, אני מרעיף עלייך תועפות אהבה – ומזכיר לך שאני פה תמיד, לא משנה מה.
יש לי ארון שלם עם ציוד שאני שומר לילד שיהיה לך.
אני מתעקש לאחוז בידיעה פנימית עמוקה שאת הרי תהיי אמא, גם אם ייקח זמן.
שלא תביני לא נכון, אני מזהה בך את שכבת הכאב.
אני מכיר אותך שנים.
ראיתי אותך בכל המצבים.
אין צורך לעגל פינות או לשטח את הקושי.
זה פאקינג קשה.
אני קולט כל מצמוץ.
כל צביטה.
אני רואה שקשה לך, ובכל זאת את מתייצבת.
בלי לעשות מעצמך גיבורה או מסכנה או שום דבר.
באה ושופכת דליים של אהבה על הילדה ועליי.
אני יודע שדודה שרופה יותר ממך היא לא תקבל.
אבל גם דודה שרופה לפעמים נשרפת.
אני מסתכל מהצד, היא יושבת לך על הברכיים ואת מקריאה לה סיפור בהתלהבות.
אני מבין איזו אמא מטורפת את הולכת להיות.
איזה מזל יהיה לילד שלך. כמה הוא יזכה.
את כל כך טובה, שאפילו לרגע אחד את לא נותנת לי להרגיש רע.
ונימת הדיבור שלך וכוונת הדברים אף פעם לא רומזת לי – ״למה לך יש ולי עדיין אין?״
ואת מצליחה, רוב הזמן, לייצר את המחיצה הזאת - בין להיות שמחה בשבילי ללהיות עצובה בשבילך.
אני מבין שברגישות מופלאה החלטת להסתכל על הילדה שלי – ולא לראות את מה שאין לך, אלא את מה שעוד יהיה לך.
ובמורכבות הזאת אנחנו מנהלים את שגרת חיינו.
ממשיכים לאחוז ידיים כמו שרק אנחנו יודעים.
לא מרפים.
לפעמים אני קולט שזה קשה מדי ולוקח צעד אחורה.
לפעמים את קולטת שאני זקוק לך ולוקחת צעד קדימה.
משתדלים לא לדרוך זו לזה על הבהונות.
מין ריקוד מסוכן ועדין שכזה.
״אני מתחילה לאבד אמונה.״ אמרת לי בשיחה האחרונה.
ואני... אני לא יודע אם אפשר להחזיק את האמונה עבור אדם אחר.
אבל אם כן – אני משחרר אותך לנוח בצד הדרך. שבי קצת. קחי אוויר.
אני בינתיים פה, מחזיק את האמונה בשבילך, עד שתקומי.
