עשר שנים עברו מאז שנטפליקס רכשה את הזכויות על "מראה שחורה" והעבירה אותה מערוץ 4 הבריטי אל חיק הסטרימינג. עשר שנים שבהן "מראה שחורה" נהנתה (או יש שיגידו התנוונה) עם תקציבים גדולים יותר, הופעות של שחקנים מפורסמים יותר והפכה מבריטית ואפלה לכלל-עולמית, אבל שמרה על המבטא. הסדרה שהעמידה במרכז שלה ביקורת על הטכנולוגיה והגישה לעולם דיסטופיות קודרות על עתיד מנוכר ודיגיטלי, משודרת מזה עשור על גבי פלטפורמת סטרימינג שמקדשת את האלגוריתם, לומדת את הרגלי הצפייה שלנו, משתמשת בנתונים עלינו ומאביסה אותנו בתוכן אינסופי. זה עשוי היה להיות חומר גלם מצוין לפרק של "מראה שחורה" ובמובן מסוים הוא גם היה - בעונה השישית הופיע פרק בשם "ג'ואן פשוט איומה", שבו אישה מגלה שחברת סטרימינג בשם "סטרימרי" הפיקה סדרה על חייה האמיתיים והיא משודרת בשידור חי.
"מראה שחורה" עונה 7 – טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
בעונה השביעית של "מראה שחורה", שעלתה אתמול (חמישי), ניכר הניסיון של צ'רלי ברוקר, היוצר, להיכנס קצת לעומק הרגשי של ההשלכות הטכנולוגיות. הדמויות בפרקים שלו משתמשות בטכנולוגיה פנטסטית כדי לברוח מהמציאות, כדי להיזכר בה או פשוט כדי לשרוד בעולם ציני וחסר סנטימנטים. ההכרזה של ברוקר על חזרה לשורשים של "מראה שחורה" בעונות הראשונות שלה יצרה ציפייה, אבל בניגוד לעונות הראשונות, שם ברוקר מצליח למצוא בעיקר את הטרגדיה האנושית בעונה הזאת הוא מוצא גם את התקווה.
בפרק הפותח, Common People, אישה נאלצת לעבור ניתוח שמעביר חלק מהמוח שלה לענן כך שהיא צריכה לשלם דמי מנוי חודשיים לחברה שמשווקת את הטכנולוגיה כדי להישאר בחיים. הפרקים Bête Noire ו-Eulogy (עם פול ג'יאמטי) אומנם מכילים אלמנט טכנולוגי (דילוג בין קווי זמן מקבילים וכניסה לתצלומים כדי לחדד זכרונות) אבל הטכנולוגיה היא רק התירוץ, המקגאפין, הפיגומים שעליהם נבנה הסיפור האנושי המרגש או מעורר החרדה. Hotel Reverie (עם איסה ריי) בוחן את האופן שבו בינה מלאכותית יכולה לברוא עבורנו עולם רגשי, ו-USS Callister: Into Infinity, הסיקוול לפרק מהעונה הרביעית, מתמקד בזהות דיגיטלית. נטפליקס אפילו יצרה חוויה משלימה לאחד הפרקים, Plaything, שעוסק במשחק מחשב עם אינטליגנציה מלאכותית (מהניינטיז!), ויצרה את המשחק שמופיע בפרק, לאמיצים שביניכם.
זאת לא עונה אחידה. חלק מהפרקים קצת חסרי פואנטה ולא מצליחים לגבש אמירה חדה, חלק מציעים פתרונות קצת שטחיים (אוקי, יש לך שלט קסמים שעושה מה שאת רוצה) אבל חלק אחר, כלומר הפרקים שבהם ברוקר מצליח ללכוד את החוויה האנושית הרגשית והיא בתמורה דוחפת את הסיפור קדימה. פרקים כמו זה שבו משחק ג'יאמטי, נוגעים ללב ואכן מחזירים עטרה ליושנת העונות הראשונות.
ברוקר לא מנסה לזנק כאן מעל הפופיק עם השיגעון הטכנולוגי אלא פשוט מספר סיפור שאפשר להזדהות איתו ואפילו, רחמנא ליצלן, להתרגש ממנו. זה לא עניין של מה בכך כי אחרי הכול, בנוסף לבידור הביקורתי שהוא מייצר, לברוקר יש אחריות לא פשוטה - הסיפורים שלו נוטים להתממש במציאות ולכן עליו לשקול מילים ותסריטים. אז מחר, כשכולנו נשב סביב שולחן הסדר וניעזר בטכנולוגיה המתקדמת הנקראת "הגדה" כדי לדמיין כאילו אנחנו עצמנו יצאנו ממצרים, שאלו את עצמכם גם את הקושייה החמישית, זאת שברוקר תוהה לגביה בכל פרק: עבדות או חירות?
